אני שונא אופרות סבון.

קוראים לי רן, יותר מזה אתם לא צריכים לדעת, גם לא נראה לי שזה
יעניין אתכם.
עד לא מזמן הייתה לי חברה קבועה. אני לא מאלה שמחליפים בנות
כמו גרביים. להפך, אני אוהב להישאר עם אותם גרביים כמה שיותר
זמן. המטאפורה הזו מסריחה, אבל זה נכון. עכשיו אני שוב לבד, נו
טוב לא לבד: יש לי את המשפחה שלי ואת החברים. אבל אין לי את מי
שתתכרבל איתי מתחת לשמיכת הפוך. למרות שנראה לי שהכלב שלי די
מרוצה מהמצב הזה, כי עכשיו יש לו יותר מקום במיטה.
את החיים שלי אני מעביר בין המיטה, בתי-קפה ועבודה. אה, שכחתי
לציין שאני עובד כבר שנה בחברת היי-טק קטנה באזור התעשייה של
רחובות. כל בוקר אני לוקח את הרכבת מתל-אביב לרחובות ועד
אחרי-הצהרים אני עושה את עצמי עובד. אל תחשבו שאני לא עובד,
אבל אני מאלה שמצליחים לסחוב עבודה של חצי שעה על פני יום שלם.
אני מתפלא שעוד משאירים אותי בעבודה.
כמו שאמרתי אני לא מאלה שמחליפים בנות, אבל עכשיו אחרי הפרידה
האחרונה, החלטתי לקום על הרגליים ולצוד בנות. בואנה זה נשמע
ממש ברברי, אבל אני אוהב את זה. אז בנעלי עור חדשות, ג'ינס
חדשים וחולצה מכופתרת בצבע שחור התחלתי את הציד. הדבר הראשון
שעשיתי היה לשבת מול הטלוויזיה שבוע שלם ולראות פרקים מאופרות
סבון. מה שכמובן אומר שאת העבודה עזבתי כל השבוע מוקדם מהרגיל.
אני עדיין מתפלא שעוד לא מפטרים אותי.
אחרי שבוע התאהבתי בחיים של הכוכבים. ההוא נקרא לו הבלונדיני
מתאהב בהיא, לה נקרא השחורדינית, בזמן שהיא בכלל רוצה את הזה
עם הצלקת מעל העין. מה שהם לא יודעים זה שהם בעצם אחים שהופרדו
בלידה, ושזה עם הצלקת הוא זה שגרם לאימא שלהם, לה נקרא זקנה
בלה, לנטוש את הילדים על מפתן ביתו של ההוא עם הכסף. בקיצור
מערכת יחסים מסובכת אבל איכשהו כולם בסופו של דבר יפים,
מאושרים ועם חברה צמודה או חבר.
אז אחרי שלמדתי כל מה שאני צריך לדעת על התחלות ומערכות יחסים,
החלטתי שזהו הגיע הזמן לעזוב את הכורסא ולצאת
החוצה. מצאתי את עצמי יושב על הבר ובוחן את כל אחת מהפרגיות
שעברה בסביבה. מצטער אם אני די ברוטלי, אבל זה חלק מהדמות
שהלבשתי לעצמי. פתאום עברה אחת כמו מז'ורנל. איך שבאתי לרדת
מכיסא הברים ולנסות את מזלי בלוטו שלה, נתקלתי במקום הזה של
הרגליים שיש בבר ועפתי על הרצפה. הזאתי נקרעה מצחוק ואני ברחתי
כמו שהגעתי. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, אז נברתי בתוך הזיכרון
שלי ובזיכרון הפלאפון שלי והחלטתי לטלפן למישהו. אז בדרך הביתה
הרמתי טלפון לאחת מהעובדות בחברה, בחורה נחמדה ושקטה בשם אלה
שמבוגרת ממני בשנה. סיפרתי לה שאני נמצא בתל-אביב ליד איזה פאב
ורציתי לשאול אותה אם בא לה לבוא, אבל כנראה מהנפילה נעלמו לי
המילים ופחדתי. לאלה לא סיפרתי על הנפילה אבל בכל אופן דיברנו
יותר משעה, מה שגורם לי לפחד מחשבון הפלאפון הקרוב. את השיחה
סיימנו אחרי שעה שתיים עשרה דקות ושלושים ואחת שניות, רק בגלל
שאלה הייתה צריכה לזוז.
השיחה עם אלה שיפרה לי את המצב-רוח. מאותה שיחה אני לא מפסיק
לחשוב על אלה. אנחנו מתראים הרבה בעבודה אבל משום מה אני מפחד
לדבר איתה, אולי בגלל שאני לא רוצה להרוס את אותה שיחה
מדהימה.
גם לבן של ההוא עם הצלקת מעל העין היה מקרה דומה. ההוא נקרא לו
הפראייר, רצה את ההיא עם החיוך החמוד שעבדה איתו באותה חברת
קוסמטיקה. למרות שלא היה נראה שיש להם סיכוי, כי ההיא קצת יותר
מבוגרת ממנו, קצת יותר רצינית ממנו וקצת יותר נשואה ממנו, זה
הלך ביניהם והיום הם חובקים וילה מקסימה עם כלב שמוזר אבל גם
לו יש צלקת מעל העין...

אני שונא אופרות סבון.
למה להם זה הולך כל-כך חלק ואני עדיין לבד. אה, בקשר לאלה:
עדיין לא דיברתי איתה על זה, אין לי אומץ וגם אין לי צלקת מעל
העין. אולי זה היה עוזר?