זה היה רק עוד יום רגיל. אל תגידו שזה לא מקורי להגיד שהסיפור
מתחיל ביום רגיל, כי היום הזה היה ממש ממש רגיל! רגיל עד כדי
גועל, רגיל עד כדי התאבנות, פשוט רגיל! מזג האוויר החמים של
מרץ שוב הרגיז אותי. מן מזג אוויר כזה שאף פעם לא מוכנים אליו
נפשית. החום המגעיל הזה תמיד יגיע דווקא ביום שאני אלבש בו
מיליוני שכבות בגדים. בכלל, מצב הרוח שלי היה מסריח, אחרי עוד
יום עבודה בעוד רשת גדולה שבה אני עוד עובד קטן שעושה עוד
עבודה שלעולם לא תוערך על ידי עוד בוס גדול שחושב בדיוק אותו
הדבר על העבודה שלו. צלצלתי ליוסק'ה, אמרתי לו שממש לא בא לי
להיפגש היום עם החבר'ה לבירה, כמו שקבענו, ושאלתי אם לא אכפת
לו להודיע להם. הוא קילל אותי וניתק את הטלפון. אחחח יוסק'ה,
הוא תמיד אהב להיות מקורי, אי אפשר פשוט להגיד 'טוב בסדר'?
יאללה, שילך לעזאזל. נכנסתי למכונית, חגרתי חגורה, הורדתי
אמברקס, התנעתי... כיביתי מנוע, הרמתי אמברקס והשתחררתי
מהחגורה. לאן אני כבר אסע? בעטתי במכונית. התקשרתי לעדנה. אם
יש מישהו שבא לי לראות עכשיו זה את עדנה. "היי עדנל'ה! מה
נשמע? אני בא אליך!" צעקתי לה בשמחה "עדנה לא בבית..." ענה לי
קול גברי שנהיה עצבני יותר מרגע לרגע "אפשר לדעת מי מדבר?!"
הוא כבר התחיל לצעוק. "אההה...היי...מי זה? בעלה של עדנה? היי,
מה קורה?" גמגמתי... הוא התחיל לקלל אותי. נתקתי. מה זה פה?
אני לא צריך את השטויות האלה! הלכתי הביתה ברגל. הרגשתי שהקשר
שלי עם המכונית נגמר זה כבר לא אותו הדבר כמו פעם. פשוט חבל
ששכחתי שמרחק ההליכה בין העבודה שלי לבית שלי הוא 3 שעות ו-27
דקות. על דלת הבית היה שלט "כאן גרים בשמחה חיימק'ה, שולה
וכינרת" עם שלושה פרצופים מחייכים. איך אהבתי את השלט הזה.
גרים בשמחה... איזה יופי. פתחתי את הדלת. הבת שלי קפצה עלי.
הסברתי לה שהיא כבר בת 10 והיא גם שמנה מאז הפעם האחרונה שהיא
קפצה על אבא וגם שיש גבול לכמה שהגב של אבא יכול לסחוב. היא
נעלבה והתחילה לבכות. "להיות שמנה זה טוב" ניסיתי להרגיע אותה
"ככה לא קר בחורף". היא קראה לי דביל ורצה לחדר. לילדים היום
יש פה גדול. גדול מדי. "איפה אמא??" צעקתי לה מהמטבח "היא הלכה
לסופר ואמרה לי להגיד לך לקרוא את המכתב!" הסתכלתי על השולחן,
עמדה שם מעטפה עם השם 'חיים' כתוב עליה. זה בטח לא בשבילי. לי
קוראים חיימק'ה, כמו בשלט על הדלת. רק בטפסים של הצבא ושל
המסים קוראים לי חיים. אם שולה רוצה לקרוא לי היא תכתוב על
המעטפה 'חיימק'ה' כמו שצריך, אחרת אני לא פותח את המעטפה!
החלטתי גם ללכת לישון בלי ארוחת ערב כאות למחאה. אם שולה לא פה
לבשל אני לא אוכל! כשקמתי בבוקר היא עדיין לא הייתה בבית. כמה
זמן אפשר להיות בסופר? כינרת אומרת שאולי היו תורים. ילדה חכמה
גידלתי פה. "נו כינרת, מה עושים היום?" שאלתי את בתי, שהוכיחה
שקבלה את האינטליגנציה מאבא שלה. "אתה הולך לעבודה ואני הולכת
לבית ספר"  צודקת! "נתראה בערב!" צעקתי לה. לקחתי את כוס הקפה
איתי ורצתי לתחנת האוטובוס. בדרך חשבתי על שולה. על איזו אישה
טובה היא. איך היא עושה קניות אפילו במשך כל הלילה אם יש צורך,
והיא גם מבשלת ומנקה וקונה שלטים כאלה יפים לדלת של הבית. גם
כשמתקלקלת המכונית היא מסיעה אותי עם המכונית שלה והיא גם
מסיעה את כינרת כל בוקר ל... שיט! ירדתי מהאוטובוס ורצתי לצד
השני של הכביש לתפוס את האוטובוס חזרה. "כינרת! ילדה שמנה שלי!
אני בא!" צעקתי באמצע האוטובוס. טוב, אולי בסרטים זה נשמע יותר
טוב. כשנכנסתי לבית כבר הייתי מלא בזיעה. בצרחות היסטריה
חיפשתי אחר בתי האובדת. "אבא, אני פה, תירגע" היא ישבה בסלון
וראתה את הסרטונים המצוירים של ערוץ 1. התיישבתי לידה. ראינו
את כל הסרטים, וכשהם נגמרו עברנו לערוץ 6. לקראת השעה 4
בצהריים הסתובבה אלי כינרת ושאלה "אבל אבא, לא מעניין אותך מה
אמא כתבה במכתב?" לא יצא לי לחשוב על כך. מכתב..המממ... נו,
שיהיה. נגשתי למטבח ופתחתי את המכתב בזמן שאני צועק  צעקות
מחאה לכיוון הסלון על כך ששמי הוא חיימק'ה ותמיד היה כך! כינרת
התעלמה. "חיים בעלי שלום. היום היה ליוסק'ה יומולדת. החבר הכי
טוב שלך! זוכר? ארגנו לו מסיבת יומולדת בפאב שהוא הכי אוהב.
הוא בא לפה בערך שעה אחרי שסיימת לעבוד ולא היית פה. התחלנו
לדבר ובאמת נראה לי מוזר שאתה לא חוזר ונהיה כבר מאוד מאוחר.
בערך חצי שעה אחרי שיוסק'ה בא, הגיע פטריק, השרירן הסקוטי. הוא
רצה להרביץ לך וצעק כל מני דברים על זה שאתה שוכב עם אשתו. ואז
נזכרתי מי זו עדנה. עדנל'ה, נכון? זו שלמדה איתי בתיכון? זו
שתמיד הייתי מספרת לך כמה אני שונאת אותה? פטריק אמר שנמאס לו
מישראל. בזמן שאני כותבת לך את זה פטריק ויוסק'ה אורזים
מזוודות. אנחנו נוסעים לסקוטלנד ואז לטיול תרמילים בהודו, כזה
כמו שא-ת-ה אף פעם לא רציתי ללכת איתי אליו. תשמור על הילדה
ותיהנה עם עדנה המגעילה (רק שתדע שבתיכון היא שכבה אפילו עם
השרת! מגעילה!) אתה חרא חבר וחרא בעל! אשתך בינתיים, שולה"
מישהו דפק בדלת. פתחתי אותה. זו הייתה עדנה. פתחתי גם אותה.