הוא נכנס לדירה בדיוק בזמן שציפיתי לו, כמו כל יום שישי בערב,
אחרי המסיבה השבועית, ישבנו לנו לשיחה.

"עולם ללא חלומות זה עולם אבוד.
חלומות למעשה הם המטרה שלנו ובלי מטרה, מה אנחנו באמת?
ישבתי פעם על אדן החלון, ממש על הקצה והסתכלתי למטה וחשבתי
לעצמי שעוד שני סנטימטר וכל חלומותיי לא יתגשמו, רק שיש בעיה
אחת - שאין לי חלומות. אני תמיד שוכחת אותם בבוקר.
לפעמים כשאני מדברת עם חבריי ושומעת אותם מדברים על העבודה
שלהם, על הילדים שלהם ועל איך שחלומותיהם השתנו במשך השנים,
אני מקנאה... מה יש לי מלבדך?"

"את לא מבינה, יקירה... אני החלום שלך ואת שלי... זה כל כך
פשוט ואת לא רואה זאת? את כל כך עסוקה בלקנא באחרים ולחשוב איך
החיים שלך בוזבזו-"

"לא! אתה לא מבין ותמיד חושב-"

"חושב מה? שאת לא רוצה אותי? שאני סתם צעצוע מין שלך? שאת רוצה
אז את פשוט מכניסה את המפתח פנימה ומתחילה לסובב? מה עוד את
רוצה שאחשוב? שאת אוהבת אותי?!?"

"כמה פעמים נעבור על זה שוב? אני אוהבת אותך וגם כשאתה רוצה
לעשות אהבה, אני מסכימה... אפילו כשלא ממש בא לי... אז שקט!
אני אוהבת אותך, אבל אני צריכה גם לאהוב אותי, יקירי, ואיך אני
יכולה לעשות זאת בלי לחיות את חיי, חלומותיי?"

"את צודקת, אז בואי עכשיו נפרד.. כדי שתוכלי לחיות את חייך,
לבד! ואולי כשתצליחי להגשים את חלומותייך (ואני אומר לך עכשיו
שלא תצליחי גם אם תשתדלי מאוד!) תחזרי אליי, אהובתי.
אני לא צריך לאהוב חלומות, אותי או משהו אחר חוץ ממך ואת לא
מוכנה לקבל את זה כמו שזה, את מוכרחה לנתח ולחשוב ולהתפלסף!
אני עוזב.. לא רוצה לקחת חלק בזה יותר... נשבר לי הזין מהשיחות
האלה שלא מגיעות לשום מקום.
להתראות אהובתי. חלומי."



בבוקר, כשקמתי וראיתי שידו הייתה מונחת על החזה שלי והחמימות
ואהבתו עברה עליי, קמתי בזהירות אבל במהירות, כדי לכתוב את
החלום שלי. אומרים שזה עוזר לזכור אותם אם כותבים אותם בבוקר.