בהכנעה ל-ס.יזהר

שמים כחולים. כחול עתיר זמן לאן שלא תסתכל. מרחבים שממלאים
וממלאים את הנשמה, ועדיין היא לא מלאה. ולמטה ופה. בכל מקום.
ירוק. ירוק של מנוחה. ירוק של מתנה טובה שציפית לה מזמן.
ויותר מזה, של דשא, של ריפוד שממגנט אותך להשתרע לכל אורכך. עד
המיליגרם האחרון שלך. עד התחושה הכי זעירה.
ולא רק זה. גם עלים. עלים ארוכים דקים ורכים. ולא עלים, עלה
אחד. אחד שיוצא מתוך, ממשיך, עולה ומתמשך בגאון. כאילו את כל
השמים הוא מחזיק ישר וחי.
ולא זה אלא האוויר, הקרניים הקטנות הבוהקות, הויברציוות הקטנות
של הגבעול הזה, האדוות האלו שעוטפות אותך ומפעילות בך את כל מה
שהיה חסר, את מה שכבר לא האמנת שאפשרי. והנה עכשיו אותו עלה
יחיד ובודד, אותה אדווה בודדה של אותו עלה, בין מאות אלפי,
מילארדי עלים בודדים.
בתוך אין קץ של מרחבים אלו המתמשכים מכאן ועד אין-קץ. הנה
עכשיו. פה.
נקודה זעירה ובת חלוף זו היא הנצח.