אתה מתחיל. הצעד הראשון. החלטת או לא, הוא כבר קיים. הוא פה,
הוא נעשה. יתכן שיש כבר סימן, משהו נרשם. הכל מונח כפי שהיה,
הצעד נעשה. עכשיו יש את כל הדברים שהיו, בנוסף לצעד הראשון.
התנועה, ההפתעה שבתנועה, השמחה שבתנועה, החידוש שבה וכן
היכולת. היכולת הזאת שלא ידעת שיש בך. זה קיים. ואולי? השאלה
שבאה אחר-כך. אולי זה לא היה הצעד הנכון. השאלה שבאה בעצם
קודם. כששאלת את עצמך לפני שעשית את הצעד הראשון. האם זה הצעד
הנכון. ובאיזה כיוון. עכשיו היא נמחקה. עכשיו ישנו הצעד
הראשון. זה כבר לא חשוב. אתה החלטת על כיוון, אתה החלטת על
מעשה. אתה עשית את זה. ישנו הצעד הראשון.
ואז כמו משהו בהיר ודק, ביישני כזה, אתה עושה את הצעד השני. זה
כבר לא הצעד הראשון, הדברים כבר שונים; יש מרחק שעברת, אתה כבר
חש את הדברים. יש איזה משקל. יש איזה תאום מסוים. יש תכונה,
משהו שאתה כבר יכול להגיד - הצעד השני הוא לא כמו הצעד הראשון.
אתה יכול להתחיל ולהעריך את הדברים. אולי יש שיטה, אולי מטרה,
והצעד השלישי כבר ממש זורם, הוא כבר יצירה שלך. אתה כבר שולט
בחומרים שלך, מנסה לתת  להם צורה, הבעה. להגיד משהו. להעביר
מסר. אולי עדיין קטן, אולי רק לניסיון. לעצב קצת, צליל מסוים,
אופי מסוים. ואז בא הרביעי. הוא התרגל קצת, הבין את הקטע.
בדיוק עליך, לא צר ולא רחב. שיגרתי. והחמישי כבר מחפש. מגשש,
אולי יש משהו שיכול להקל עליו, להוציא אותו מהשגרה. איזה
שינוי, איזה חידוש. והשישי כבר התייאש. התרגל לעובדה שכך זה
יהיה. זה קשה. הלכו החידוש והגילוי. עכשיו אפילו ניסיונות
הרענון אינם מועילים. אכזבה, עייפות. והשביעי?