ציטוט:
"הפרס האחרון של המתים שהם אינם צריכים למות עוד"
     לא מדויק
   "קיום משמעו מלחמה"
ויש כאלה שבשבילם מלחמה משמעה קיום

פרולוג

הנער הביט אל הרחוב המתרחק ממנו עת האוטובוס אדיר המימדים פנה
לרחוב המקביל.
העיר.
כל חייו הוא חי בעיר, למד בעיר, אהב בעיר. העיר הייתה כל מה
שידע. מעטות היו הפעמים בהן יצא מהעיר לחוש מעט את הטבע. הסיבה
הייתה מן הסתם, שהוא לא אהב את הטבע. הוא לא הבין מה אנשים
מוצאים בכמה מקלות עם קצת ירוק וכמה פרות אוכלות דשא. בעיניו
שום הר חום ומשעמם לא יכל להשתוות לקניונים ולאווירה המיוחדת
שהעיר יצרה בשבילו. הוא כבר לא יכל להתרכז במעשיו אלמלא היה
מוקף ברעשים הרועמים והמטרידים של העיר.
עתה הוא היה בדרכו לנמל התעופה. עוזב את העיר לתקופה הארוכה
ביותר שעזב אותה מעולם, אולי אף לתמיד.  הוא לא רצה לעזוב את
העיר, את הקולות והריחות המוכרים, את המראות מלאי החיים, את כל
הדברים שידע מאז ומעולם ושכבר בשחר ינקותו למד לאהוב.
אך כשאביו אמר לו שכיהודים עליהם להגשים את החלום הציוני הוא
לא יכל היה להתווכח. לא, לא עם אביו.
אביו, שהיה בכל מעודו יהודי ציוני.
אביו, שלא היה יום בו לא הזכיר את ארץ ישראל השלווה והפורחת
מלאת נפלאות ומגד.
הוא רצה להתווכח איתו, אך לא יכל.
הוא יתרגל לארץ החדשה וזרה, אחרי הכל כולם שם יהודים אז אין
סיבה שירגיש לא שייך מכל בחינה שהיא.
הוא חייך.
בעצם, מדוע לא עלינו קודם? הוא שאל את עצמו ומיד נזכר בתשובה.
הם לא עלו קודם כי אימו התנגדה בתוקף לעלייה. היא חשבה כי
מולדתו של אדם היא המקום בו נולד ולו הוא תורם, ושאם אין שום
סכנת חיים אזי אין כל תועלת בלעבור למקום אחר. היא לא אהבה
הרבה שינויים.
עכשיו אימו מתה, התאבדה.
הוא עדיין יכל לראות במוחו את הדם הניגר מהחתך הרחב שנפער
בבטנה. פניה שנעטפו בן רגע במבע המוות תקפו אותו בהזיותיו
וגרמו לו לעוות פניו בסבל.
לא! היא מתה! היא מתה כי היא לא הייתה מספיק חזקה להתמודד עם
החיים, אין לזה שום קשר אלי!
אך המראות לא הרפו ממנו.
הוא יכל לחוש באימה שהשתלטה עליו באותו רגע ממש. יכל לחוש את
ריח הטירוף עומד באוויר מונע ממנו לנשום. אז הוא רואה את אמו,
היא מתקרבת אליו עם סכין בידה. לפי עיניה הוא כבר יכל לראות
שהיא אינה האישה אותה הכיר כל חייו. זאת לא הייתה אימו. עיניה
יקדו בטרוף חושים מבעית.היא שלחה את הסכין לכיוונו של הנער
ובקול רועד אמרה "אתה יודע מה אתה צריך לעשות...". הוא נרתע
ופולט יבבה חנוקה מדמעות. "קדימה, בן, אני מפצירה בך!!!" הבכי
מזנק עליו בתוקפה ומטיח אותו ארצה. הנער נופל על ברכיו מייבב
כתינוק בן שנה. "בבקשה אמא, לא..." אך האישה המתוסכלת שמוחה
החולני יצר אשליה של עולם רווי סבל ויאוש אינה מוותרת "כן בן!
עשה זאת!" היא צווחת. הנער מביט לתוך עיניה מהופנט מהנחישות
המשוגעת שניבטת מתוכן. חיוך של אי שפיות מתפרש על פניה של
אימו. הוא חונק דמעותיו ומביט לתוך עיניה של האישה שפעם כה
אהב, מנסה לחדור לנשמתה החולה שמא כך ידע איך לעזור לה. לפתע
הוא נבלם על ידי מבע אטום. הטירוף אט אט זונח את עיניה של אימו
ומבט ריק וחולמני תופס את הפיקוד. "אתה יכול לבוא איתי..."
אומרת היא לפתע. ומוסרת את סכינה קדימה. הוא מביט בסכין ושולח
ידו ללפות אותה.
לא!!!!!
ידו נשלחת במהירות חזרה לקרב גופו.
"את צריכה טיפול" הוא אומר בקול ספוג ביבבות.
"אני צריכה למות!!!" היא צורחת ומניפה סכינה אל על "אתה עומד
לעזור לי בכך."
בשעת חולשה, כשגופו כבר לא יכול להתנגד למגע אימו והתודעה
שוקעת אט אט למחילות האפלות של המוח, והחיזיון שרואה הנער אינו
אלא צירוף של צללים לא ברורים, תופסת האם בידו וסוגרת אותה על
הסכין, אחר מרימה את היד מעלה ומקרבת אותה במהירות לעבר בטנה
ואז...
מה אז?
הדבר הבא שהוא זוכר הוא מראה גופתה של אימו מפונה בשקית
אטומה.
הוא רצח את אימו!
לא!
הוא לא יכל, גם אם התודעה התחפרה לביטחון שבתת מודע, הוא לא
יכל לעשות משהו שכה לא רצה לעשות. הוא עדיין שלט בגופו!
הוא כבר לא היה כה בטוח...

הוא יודע.
נחשפתי.
המילים עברו במוחו עת ראה הוא מבעד למשקפי השמש הכהים שכיסו את
עיניו את הסבל התוקף את פניו של הנער.
יהודי מזופת!
הוא כבר למד להכירם, להריחם. לא היה מקום בו יהודי יכל היה
להמלט מפניו. עתה הוא היה נחוש מתמיד. הסבל שעובר על אחיו
הפלשטינאים הנשלטים תחת שלטון האימים הציוני עומד להסתיים! הוא
משש את הפצצה שהוטמנה היטב סבוכה בחגורת בטנו. פצצה קטנה, לא
עולה על 60 סנטימטרים ברוחבה.
פצצה קטנה... וקטלנית כל כך.
אז נזכר באימו המנוחה.
חיוכה המסווה נצץ אליו דרך הבד השחור שכיסה את פניה, משאיר רק
את עיניה הטובות, המחייכות מביטות מתוכו.
היהודים הרגו אותה!
הוא היה בטוח בזה.
הם ניסו להסוות את זה בצורה של התקף לב, אבל הוא ידע שאיכשהו,
באיזשהו אופן, הם העומדים מאחורי זה.
הוא עוד יכל לראות, כמו היה זה אתמול, את אימו תופסת בחזה
ומתחילה להתפרכס  מולו הוא יכל לראות את המוות כובש את עיניה,
מבריח משם כל תיקווה ורצון לחיות. היא מתה באותו רגע אך נותרה
עוד חודשיים מחוברת למכונות הנשמה, מדמה את עצמה לחיה.
רוב הזמן היא הייתה בתרדמת בדקות שהייתה בהכרה היא זעקה על
כאבה והתחננה לפניו שיהרוג אותה.
הוא לא הרג אותה אבל הוא יהרוג את האנשים שעשו לה את זה.

האוטובוס עצר בתחנה ברחוב בקינגהם ואסף לתוך כתריסר אנשים.
אחרון המושבים הפנויים ברכב הכביר נתפס על ידי זקן מר נפש
הנתמך במקלו. השאר נאלצו לעמוד.

הגיעה העת.
הוא משש דרכו אל כפתור ההפעלה ולאחר שלקח נשימה ארוכה לחץ
עליו.

לפתע הגיח לאוזנו קול תקתוק.
תקתוק צורמני, מטריד, רע ביסודו.
לפתע ידע הנער בוודאות מפחידה על לשד עצמותיו שהוא עומד למות.
הוא נשא תפילת מחילה חרישית טרם האוטובוס התפוצץ והוא יחד
איתו.
לעולם לא הייתי צריך לעזוב את העיר, הוא חשב לעצמו כשהאש כילתה
בו זעמה ומסך העשן סגר עליו.

פרק א'

הטלפון צילצל בפעם השישית.
אני אשתגע!  היא אמרה לעצמה, אני פשוט אשתגע!
היא הרימה בתנועה מהירה את השפופרת ושיחררה צעקה לתוכו: "מה
אתה רוצה?"
קול מוכר ואהוב למדי בקע מצידו השני של הקו
"נינה?!" נשמעה שאלה תמוהה "את בסדר?"
"אה... רובי... שלום... תראה..." היא מלמלה והשתתקה בכוונה לתת
לו להפיג את המבוכה שנוצרה.
"טוב... לא נורא. כולנו נמצאים בלחץ בזמן האחרון, אם רק תואילי
בטובך לבוא למשרדי מיד, אודה לך מאד."
"בסדר".
צפצוף מקוטע החזיר את נינה למציאות והיא הניחה את השפופרת
במקומה.
היא הביטה בהררי הניירות ששכבו על שולחנה. "זה יכול לחכות" היא
אמרה לעצמה ויצאה ממשרדה, היא צעדה כ20 מטר עד אשר פגשה אותה
דלת עץ ססגונית סגורה. על הדלת נתלה שלט ברשלנות רבה, "רובי
מנחם" , היה חרוט עליו.
נינה תמיד תהתה איך למקומון קטן כמו זה שבו היא עבדה, "דבר
נתניה", שאפילו אין לו תקציב למכונת קפה נורמלית, יש את
האפשרות לממן דלת עץ יקרה כלכך. נינה הבינה לפתע שכל פעם
שעיניה פגשו את דלת העץ היא שקעה במחשבה הזאת. לה עצמה, כלל לא
הייתה דלת, ולא פעם היא התרעמה על כך באוזני רובי. לא שזה עזר
במיוחד, אך גם לא הזיק. אחרי הכל, ניתן להגיד שהיה לה יחס
מיוחד מרובי.
היא נקשה פעמיים על הדלת ומיד שמעה את רובי קורא לה בקולו העב
והסמכותי להיכנס.
היא מצאה אותו מביט בחלון לרחוב השקט כשפעם בכמה דקות חצתה
מכונית את הנוף ונעלמה באופק. משסגרה את דלתה אחריה הוא הסתובב
אליה מחייך את חיוכו הנעים והמוכר.
"שבי בבקשה".
נינה הביאה למרכז החדר את אחת הכורסאות הבלויות שעמדו בצד
ונחתה עליה בחוסר רצון. אי הנוחות הורגשה מיד.
"מה קרה?" היא שאלה.
רובי נשף בדאגה והביט לתוך עיניה והיא יכלה לקלוט ממבטו את
הצער שהוא חש ברגע זה.
"אני חושב שאת יודעת מה קרה!" הוא אמר והיא נתנה בו מבט שהסגיר
כי לא ירדה לסוף דעתו.
הוא קלט זאת מיד.
"העסק מתפרק!" אמר רובי בחרדה והתהלך מצידו האחד של החדר לצידו
השני, מרחק של שלוש מטר בלבד.
"הנושים דורשים את כספם בחזרה, המפרסמים לא מראים  עיניין
מיוחד בפרסום בעיתון שלנו, אפילו לא בדפי השער ומעל הכל פחות
ופחות אנשים מוכנים להציץ בכלל בעיתון"
הוא נתקל בשולחן, נעצר ולקח נשימה עמוקה "אם הייתה מתי שהוא
תקופת שפל בעשרים שנות קיומו של העיתון הרי שזה עכשיו."
מבטיהם שוב נפגשו ולאחר זאת הסבה נינה פניה לכיוון החלון. "מה
אתה רוצה שאני אעשה, אתפטר?"
רובי גיחך בעצב "כמובן שלא, את יודעת שאת האחרונה שתפוטרי, חוץ
מזה את הכתבת הכי טובה שיש לנו."
"אז מה אתה מציע לעשות?"
"אנחנו צריכים משהו גדול, באמת גדול! אני יודע שאנחנו מקומון
וצריכים לכתוב על כל  חרא שמחורבן כל עוד הוא מחורבן בנתניה,
אבל הפעם אנחנו נצא מחוץ לגבולות העיר, מחוץ לגבולות המדינה אם
נצטרך!"
"מה אתה מציע?"
רובי עצר לשנייה במקום ומבטו הפך מהוהר. "אני מציע לעשות משהו
על האוטיסטים. זה תמיד הולך טוב. הם נחמדים, הם מתוקים, הם
מסכנים. כל מה שעיתון במשבר צריך."
נינה הופתעה במקצת מהפשטות שבה דבר רובי על האוטיסטים אך
המקצועיות השתלטה עליה בן רגע.
"בסדר. אני אעשה את זה."
"טוב מאד" אמר רובי בטון מסופק "התחילי מיד."
נינה הנהנה בראשה.
רובי קרב אליה וידיו נכרכו סביב צוורה. הוא נשק קלות על ראשה
ובקול רך ועדין שאל: "את פנויה היום?".
נינה נכנעה למגע המלטף. היא התפתלה בתענוג במקומה "אני
חושבת..." היא אמרה בלחישה רפויה.
היא נעמדה על רגליה והביטה בו במבט אוהב. אזי שפתיהם התקרבו זו
לזו וכל אחד יכל להריח את ריחו המענג של השני.
הם התנשקו.

הם זחלו בסתר, צעדיהם מחופים על ידי הרחש הנמוג של הרוח.
הדשא עקץ בעצמותיהם אך משימתם העלימה זאת מתודעתם.
זחילותיהם היו כה חלושות עד כי שום גריסת עלי דשא לא נשמעה
תחתיהם ואת השדה רחב הידיים אפפה דממה מוחלטת.
פתע הבית הופיע באופק.
קטן היה, בלוי, במרכז הקיר קובע חור חסר מסגרת שכנראה שימש
כחלון.
חוט עשן דקיק התמר בכבדות מהארובה הזעירה שהייתה בטפחות הגג.
הם התקרבו אך עוד מעט בטרם אחד מהם, דודי האריס שמו, השים
תשומת לב לחברו וראה שהזה מסמן לו בעזרת ידיו כי ברצונו
לחזור.
"לא!" הוא צווח בדממה שפתותיו נפערות בהגזמה עת הוא משחרר
אוויר אילם לחלל השדה.
"הרחקת לכת." אמר השני בהזזת שפתיים אף הוא "אני לא מוכן לכך
יותר. אנחנו לא הם". בזאת הוא החל בזחילות מהירות שב את דרכו
לשטח ההתנחלות.
דודי נותר נועץ מבטו בחברו השב על עקבותיו ולאחר כן, כשהאחרון
נעלם באופק המגודר הוא שב והקפיא מבטו על מטרתו. אחר זאת המשיך
לזחול. הוא הגיע לכדי כמה סנטימטרים מהבית והעיז להתרומם על
כדי עמידה קמורה. ידיו נשלחו אל אקדחו שהיה נעוץ בתוך נרתיקו
מוכן לקצור חיים. אזי שלח ראשו מבעד לחלון הבית, מפלס בזהירות
בעזרת ידיו שדה ראייה מעבר לוילונות האדומים, הבלויים,
המכורסמים שנתלו בעקמומיות משני צידי החלון.
לפניו נתגלתה דירה זעירה בת חדר אחד כנראה, שכן נראתה רק דלת
אחת פתוחה ומאחוריה היו שירותים צנומים וכיור קרמיקה שבור
ומעליו ברז מחליד. במרכז הסלון עמד שולחן עץ קטן ורעוע, מאוים
בקריסה תחת כובד העציצים שהושמו עליו ומקלט הרדיו המיושן שעמד
עליו ומילא את החדר ברעשים מתכתיים. בצד עמדו שני כיסאות
פלסטיים זה על זה ולידיהם עמד כסא פלסטיק נוסף.
עליו, שעון כנגד המשענת אשר לא יכלה לספק לו כל תמיכה, מביט
ברדיו המקולקל כמהופנט, הוא ראה את אויבו.
נראה היה שהערבי הבלתי מגולח, שהשיבה זרקה בשערותיו ועיניו
נעלמו עמוק בתוך ערובותיהן, מציצות מתוכן במבט חשדני, לא שם לב
לנוכחות צרו.
דודי שלף באיטיות את אקדחו וכיוון אותו לכיוון הערבי.
ידיו החלו נסגרות על ההדק. ועם כל הקטנת מרחק בינהן לבין הגורל
המתדפק בדלת מבט השנאה החולנית הציפה עוד שטח מעיניו ומחשבתו.
האקדח נבח שלוש יריות בדיוק כאשר הערבי הפנה מבטו למכריתו
ועיניו נקרעו לרווחה מהמוות שזינק עליו באחת, בקלשונו עודר את
ליבו ומוסיפו לצרור נשמותיו.
הערבי נפל על הרצפה המתפוררת של הביתן ושוב דממה השתלטה על
השדה.
חיוך ריצוי עצמי, אף לא שמחה, השתפע בשפתותיו של דודי.
יצר הקטל שלו בא על סיפוקו.
בצעדים מהירים, כבר לא שקטים כמו אלו שהביאוהו עד הלום, הוא
החל שב על עקבותיו מודע לכך שהנקמה תבוא.
והוא יחכה לה.

קול שלוש יריות שפילח את האוויר גרם לאחדים מהם להרים את
ראשם.
בשקט, באחידות, הם עזבו את מעדריהם, הניחו את סלסוליתהם, הפילו
ארצה את עטיהם, ובצעדים איטיים ובטוחים החלו יוצאים את שדה
החיטה, פניהם מועדות אל המקום ממנו בקעו היריות.
הם ידעו כי מישהו נרצח. ידעו גם מי.
ועם זאת, לא היה להם יותר מדי אכפת.
זו הייתה רק עילה.
סך הכל עוד אחת עילה.
הם לא החליפו מבטים בינהם, קל וחומר ליחושים.
שכן מבלי ליצור כל קשר שהוא אחד עם השני הם ידעו מה כל אחד
חושב.  
כולם חשבו אותו דבר.
הביתן של הבר מינן שנוסף לרשימה ארוכה של אנשים שקדמו לו הופיע
באופק.
אכן, הרשימה הייתה ארוכה.
אנשים שחיו עימם כל חייהם.
תרמו איתם, שאבו מהם את סיבות חייהם.
אנשים שאינם עוד.
הם התקדמו אך עוד כמה צעדים ובאופק הופיע הרוצח, בורח חזרה
לשטחי האויב.
אחדים מהם העיזו לחייך, אך חצי חיוך בלבד, מן עווית בקצה השפה
העליונה שהתפרשה אט אט עד שכבשה את הפנים כולם.
צחוק פתאומי החל מהדהד בשדה הערום.
לעג עיוור לנוכח היהודון הגלמוד הנמלט על נפשו, משל ליהודים
כולם.
וחוץ מזה, הם ינקמו.
הם היו בטוחים בכך.

הבניין רב הקומות אשר התנשא מעלה ונשק לעננים, סבוך בקרני השמש
הנשברות על חלונותיו ויוצרות קשתות צבעים מרשימות, נראה בעיניו
גדול מדי לשם המטרה לה יועד.
גדול ממה שצריך בשביל להכיל כמה זקנים אשר ממילא לא יהיו
מסופקים מכל העושר אשר נפל בחלקם.
הוא החל עולה במדרגות המעוטרות אשר הובילו לשערים האוטומטיים-
הפתח היחיד לתוך הביניין- כלפתע נעצר.
האם הוא באמת רוצה לעשות את זה?
לא, הוא לא רוצה- הוא חייב.
חייב בכדי להשקיט את מצפונו הגועש.
הוא פסע דרך השערים שהוגפו לצדדים, כמו מאושרים לראותו- אך הוא
לא החזיר להם אותו אושר אילם.
הוא נכנס למעלית וכשהזאת נסגרה הוא הבחין כי הוא חולק את התא
הזעיר שלו עם עוד כמה אנשים.
אנשים כמוהו.
אנשים שהעדיפו להתעלם מהבעייה.
אנשים שהעדיפו לסגור את הוריהם, יקירהם, במוסד לחולי רוח
במסווה של בית אבות.
אנשים שמאסו עליהם הוריהם שהקדישו להם כל חייהם.
והוא ידע כי אף הוא היה כזה.
כזה כפוי טובה.
שכן בכל השנים שהוא היה צריך את עזרת אביו, הוא היה שם לצידו.
אך כאשר מוחו המזדקן של אביו בגד בו, גרם לו להזות, שיטה בו
וגרם לו לאמר דברים שכלל לא הספיק לעבד- הוא זנח אותו, כלא
אותו בבית הסהר ובלבד שלא יצטרך לטפל בו בעצמו.
הוא החליא את עצמו.
המעלית נעצרה בשריקה רמה והדלתות נפערו אט אט חושפות בפני
העומדים בתוכה קומה רחבת ידיים שהתפרשה על פני מאתיים מטרים
מרוצפים לרוחב  וכן מאה מטרים נוספים לאורך.
הוא פילס דרכו מתוך המעלית וניגש אל הדלת  אשר ידע כי מובילה
לחדרו של אביו.
הוא סגר ידיו על הידית וסובב אותה 180 מעלות.
כבר כאשר הוא פתח את הדלת לכדי סדק דק, הוא יכל לחוש בה.
היא עמדה באוויר, שולחת זרועותיה בכל בדמוי צווחות המתחננות
למוות.
כאשר הוא הבחין באביו הוא גם יכל לראות אותה.
היא נסתה להסתתר מאחורי פני ישיש חביב אבל היא יקדה דרך
עיניו.
הוא ידע כי היא ננטעה כבר עמוק במוחו ושלחה ענפיה לכל מחשבתו,
לכל תנועתו, לכל אמרתו.
זקנה.
זקנה חולנית ותובענית.
היא כבר הייתה ישות מוחשית בתודעתו, שכן בזמן המועט שאביו חי
בביתו היא ששלטה בחייו
היא שהכתיבה את מעשיו.
הוא שנא אותה.
וזה גרם לו לשנוא את אביו.
וזה גרם לו לשנוא את עצמו.

צלצול הטלפון גרם לראובן גלעדי להרים את ראשו מרשימת הניירות
ועוד  הוא תוקע את העיפרון מאחורי אוזנו הוא הרים את השפופרת
והקשיב לקולות הבוקעים משם.
היה זה איציק שוורצי.          
"ראובן?"
"כן איציק'"
"אתה מוכן לבוא ל"מבצר המלאכים האנוסים" בעוד כשעה. יש התקבצות
של כל הקבוצה. מקרה חירום!"
"קרה משהו?" שאל ראובן בדאגה, תמהה למה ששמעו אוזניו.
"זה לא לטלפון פשוט תגיע"
צפצוף ארוך ומתמשך קטע את השיחה וראובן הניח את השפופרת
במקומה.
המילים שאמר איציק זיעזעו אותו והנחילו אימה בכל תא בגופו.
שכן בפעם הקודמת ששמע את המילים "ראובן אתה מוכן לבוא? מקרה
חירום" אסון כבד נכפה עליו.
אסון שלא עזב אותו מהרגע שבו ארע עד עתה.
ועוד הוא עוצם את עינייו באיטיות נותן לעבר לשטוף אותו, החזון
החל מתממש כנגד עיניו.
מביא איתו את כל המועקה שהצטברה מאז:

הטלוויזיה לא הפסיקה לזעוק את התמונות של פינוי ימית.
אך בשביל ראובן ומשפחתו היו אלו יותר מתמונות.
שכן זה למעלה משעה הם התבצרו בביתם ממתינים לחיילים שיבואו
לקחתם.
מוכנים להשיב אש כנגד אויבהם.
אכן, עד כמה שראובן לא רצה להודות בזה החיילים- חיילי מדינתו
שהיו אמורים לשמור עליו מכל וכל- הם אלו שיגלו אותו מביתו.
וכך הוא ראה זאת- הגלייה.
הוא הסתובב מחדר לחדר, מעיף מדי פעם מבט מודאג לאישתו המצופפת
בפינת החדר יחד עם בנו וביתו.
מדוע?
מדוע הם יושבים כאן?
מדוע אין הם מפנים את בתיהם בהכנעה, בלא קרב.
בלא דם.
מה הם יכולים לעשות כנגד צבא שלם?
פתע החלו מגיחים מהאופק קולות הטנקים המתקרבים לעברם. שוחטים
בדרכם את כל היקר להם.
"הם הגיעו" הוא פלט ובן רגע ידיה המגנות של אשתו סרו מילדיה
וסגרו על העוזי ששכב לידה.
"את בטוחה שאת רוצה לעשות את זה" הוא שאל יותר וראה את שלהבת
הבעת מתעוררת בעיניה. אך באותה מהירות שבה הופיעה היא נעלמה
וידיה נסגרו ביתר עוצמה על העוזי.
"זוכר כשעברנו לכאן נשבענו שזה יהיה ביתנו לעד, עד שהמוות
יפריד ביננו. וכך זה יהיה". היא שלחה מבט חטוף לילדים ודמעה
ברקה כגד אור הנורה החלושה בזווית עינה. היא רכנה אליהם ולחשה
"אתם  חייבים להבטיח לי שתעשו הכל בשביל לחיות! בסדר?" היא
הביטה בעינהם החומות של ילדיה וחשה שנשמתה נעתקת מגופה ושוקעת
בתוך הים החום.
כה הרבה חוכמה נשקפה מהעיניים הילדותיות הללו.
ואז, כאשר חשה שחומת העיקשות שבנתה לעצמה אט אט מתמוטטת היא
התיקה עיניה מילדיה וקיבעה אותם על בעלה.
"נלך"  היא אמרה ושניהם יצאו מחדר, צעדיהם נטמעים בקולות החול
הנגרס תחת רצועות המתכת של הטנקים.
רק כאשר הבת הייתה בטוחה כי הוריה רחוקים מכדי לשמוע אותה היא
ניגשה אל שידת עץ רעועה, רצופה בשריטות אשר נחרטו עליה עם
הזמן, ושלפה מהמגירה העליונה שני רובים נוספים.
"אנחנו חייבים לעזור להורינו" היא לחשה לאחיה וכאשר הנהן בראשו
היא הגישה לו רובה אחד. הילד בן ה-10 דרך את הרובה ובחן היטב
את החדר דרך הכוונת.
מעתה, החליט המראה שנראה דרך החור הזעיר שהתנוסס בראש הרובה,
יהיה המנחה שלו.
החלון שלו לעולם.
"אתה האח הכי טוב שיכל להיות לי" הוא שמע אותה אומרת
"מה את מדברת..." הוא ניסה להגיד אך היא לא נתנה לו לסיים.
"אני יוצאת. חכה עשר דקות ותצא גם אתה."  
"אבל..." הוא ניסה להתריס אך אחותו כבר הייתה רחוקה מדי בשביל
לשמוע אותו.
הילד התיישב על הרצפה הקפואה, חש בצינה מתפשטת ברגליו ועולה
מעלה. הוא הביט בשעונו והבין שיש לו עוד שמונה דקות. הוא לקח
נשימה עמוקה והניח את הרובה מאחורי ראשו.
היו לו הרבה רגעים שמחים בין כותלי הבית הזה. אך תמיד ריחפה
מעל עננה של אי ודאות.
הוא נולד כאן, אך ידע שלא יבלה את שנות חייו כאן.
והוריו דאגו להסביר לו זאת בכל הזדמנות.
אם כן מה הם עושים עתה בחוץ, מנסים בכל כוחם לשנות משהו שהם
ידעו שיקרה? ולמה התכוונה אימו כאשר היא אמרה שרק המוות יפריד
בינה לבין המקום?
ואז הוא הבין. ועל גלי ההבנה נתפשה תבהלה אשר כפתה ותו בין
זרועותיה ולא נתה לו מנוח
דמעות החלו סודקות את עיניו, גולשות במורד פניו, במורד לחייו
האדמדמות, נתפשות בשפתו.
וטעמן המלוח זיהם את נשמתו.
פתע שמע זעקה פראית מהדהדת מתוך קולות היריות אשר עטפו את
הבית. הוא זינק את רגליו ותפס ברובהו, מוכן לנקמה, אך שנייה
לפני שפרץ מהחדר בזעקות קרב פראיות, הוא הבין כי אין הוא יכול
לעשות דבר.
הוא לא יכל לשנות את העתיד כשם שהוריו ואחותו לא יכלו.
והוא לא יווסף לרשימת המתים שתחקק בכל האנדרטות שיתנוססו לזכר
נופלי פינוי ימית.
הוא שקע במושבו הקודם וחיבק את הרובה קרוב לגופו.
עברו כמה דקות וזעקת מוות נוספת פילחה את האוויר.
הוא החל מתנועע במקומו מנסה להרגיע את עצמו במילות שירי הערס
שאימו שרה לו לפני השינה. הוא ניסה לחקות את קולה המלטף את
אוזנו בלילות ירח מלא.
אך הקול היחידי  שהוא שמע ששייך לאימו הייתה זעקת המוות שפרצה
מתוכה שעה שהסמאל פרש עליה את גלימתו השחורה.

הילדה רצה החוצה אל תוך שדה הבור שהקיף את ביתה מכל צד. במרחק
היא יכלה לראות את הוריה עומדים איתנים מול קובץ הטנקים הקרב
אליהם.
היא דרכה  את רובה ושעטה קדימה.

הטנקים קרבו אל זוג חמוש.
"חשבתי שטיפלנו כבר בכל המוקשים כאן, סמל" אמר המפקד בעוד הטנק
עוצר.
הוא פתח את הפתח העליון של הטנק והציץ משם עם ראשו.
"רבותי אבקש ממכם לפנות את האיזור בשקט" הוא אמר בלחש, בנימוס
אך בתקיפות שחייליו למדו לפחד ממנה.
"זה הבית שלנו" אמר הגבר. "למה אנחנו צריכים לפנות את הבית
שלנו. אתה היית מפנה את ביתך?"
"ראה" סינן המפקד מבין שיניו בעצבנות שהחלה פושטת במוחו "אין
לי כוח לויכוחים המוסריים המזדיינים שלכם, בסדר? כל היום סבלתי
מזה. וכן, אם היה בא אלי צבא שלם סביר להניח שהייתי מתחפף
מביתי כל עוד אני יכול"
"ובכן חייל, אתה כנראה חלש אופי כמו הצבא שאתה מייצג" ענה
ראובן ועיניו נחו על רובהו. "אנחנו לא זזים מכאן. לא תוכלו
לגרור אותנו. אם תתקרבו נירה. הדרך היחידה שתוכלו לפנות אותנו
מכאן היא רק אם תהרגו אותנו. אמצעי שאתם בטח לא תבחלו בו"
"אז אתם רוצים לעשות את זה בדרך הקשה, הא?" שאל המפקד ותחב את
ראשו חזרה לתוך הטנק.
"מה עושים המפקד?" שאל הסמל
"עד כמה שאני רוצה לעשות את זה, אין אנו יכולים סתם לדרוס
אותם, זה לא יראה טוב בתקשורת" הוא הרהר רגע נוסף והוסיף "תנסו
לגרור אותם מכאן. אם הם יתנגדו תירו בהם. ככה זה יראה כאילו לא
הייתה לנו ברירה. מה שנכון חלקית"
עשרה חיילים זינקו  מהטנקים וקיטרו את ראובן ואישתו.
"מה עושים?" שאל ראובן בחוסר אונים והאישה יכלה להבחין באימה
מבליחה לעיניו.
אך עוד לפני שהיא הספיקה לענות, אש תקפה מדרום.

'הם מקיפים אותם. הם הולכים להרוג אותם' הבזיקה מחשבה במוחה של
הילדה. 'אסור לי לתת לזה לקרות'. עוד לפני שהיא יכלה לעבד
כראוי את ההחלטה שלה מטר כדורים נורה מרובה.

'מה לכל הרוחות קורה כאן?' שאל חייל אחד בליבו עת קול יריות
הגיח לאוזניו 'התקפת מחבלים'. הוא סובב גופו במהירות ורובהו
שעוד היה דרוך ממקודם שילח אש תופת מנגד.

ראובן סובב את ראשו מספיק מהר בשביל לראות את ביתו נופלת על
הקרקע תחת קול היריות אשר פרץ מהצד. "לא!!!" נשתחררה זעקה
מליבו והוא החיש צעדיו ורכן אל ביתו המתבוססת בדמה.
"עזרתי נכון?" היא שאלה והחלה נחנקת תחת שיעול גועה. ואז נשמתה
פרחה, מותיר גוף חלול ופנים מחויכות. הדמעות זינקו לעיניו של
ראובן עת הוא אסף את הגופה הזעירה בין ידיו.
"רעות..."   הוא פלט את שמה של ביתו ספוג ביבבות. אחר זאת
החיילים בתודעתו החלו מתבהרים כאשר הדמעות החלו מטשטשות וזעם
לוהט תפס את מקומן. "מה עשיתם?" צרחתו השתחררה בשדה הבור כשוט
מתפתל "מה עשיתם? " הוא זעק בשנית וזינק על רובהו פותח במטח
יריות. "תפסו מחסה!" צעק המפקד. הוא רוקן את המחסנית ונפל ארצה
מתייפח בבכי "רעות, רעות שלי, ילדה מתוקה שלי" ואז, כאשר הוא
זרק את רובהו על הקרקע ונתן לחיילים לכפות אותו באזיקים הוא שם
לב למשהו מוזר.
אשתו.
היכן היא?
הוא הפנה את ראשו למקום האחרון שבו ראה אותה, ובמה שחזו עיניו
כעת גרם לו לפרוץ בשנית בבכי ולהלום באגרופיו בשובים שלו.
שם, שכובה על הקרקע וראשה מוטה בזווית לא טבעית בתוך שלולית דם
הייתה אישתו.
בידה היה עדיין סגור הרובה אשר אתו גאלה את נשמתה.

אפילו עתה, עוד הוא מסתדר לפגישה המתוכננת של הפמליה, הוא יכל
לחוש בכאב אשר אחז בקרביו כאשר עיניו קפאו על גופותיהן של אשתו
ובתו.
הימים שלאחר כן היו זכורים לו במעורפל בלבד, שכן הוא היה שרוע
במין מצב דמדומים שבין השינה ליקיצה- מין תרופה שבה שאף מוחו
לרפא את ליבו הגוסס.
הוא רצה למות.
רצה שהאדמה תפער פיה והוא יבלע בתוכה.
הוא חש כי הובס.
הוא הפסיד את ביתו, אשתו, ילדיו...
לא, לא ילדיו- ילדתו.
בנו נותר בחיים.
וממנו הוא ישאב את כוחו.
הוא יהיה התרופה שמוחו חפש לליבו.
אך כל זאת היה נכון לשנה שעברה, שכן אז בנו נהרג בתאונת דרכים.

וכל הכאב שחש כאשר ביתו ואישתו מתו שב והציף אותו ולא עוד ראה
משמעות בחיים.
ואז, כאשר היה על סף ייאוש- ניצב על גג ביניין רב קומות מוכן
לקפוץ אל המוות הנפער מתחתיו- הוא הגיע.
כן, מושיעו-  איציק שוורצי- ראש הפמליה.
הוא הציע לו עבודה.
הוא הציע לו חברה.
אך יותר מכך- הוא הציע לו משמעות לחייו.
וראובן נאחז בה בכל כוחו- מסרב להרפות מהדבר היחיד שהניע אותו
לחיות.
אך עתה- מקולו המודאג של איציק- הוא הבין כי גם זה נמצא
בסכנה.
אבל הפעם הוא לא יוותר.
הוא לא יוותר כמו שויתר על ביתו.
על אשתו.
על בתו.
על בנו.
הפעם הוא ילחם באמת עד המוות.
ואפילו הוא- המוות לא יפריד בינו לבין הפמליה...

המשך יבוא...