העיניים כואבות ואדומות, מסתכלת בחלון ומחכה לו , שיבוא.
העיניים כבר דומעות מרוב געגועים. לראות אותו שוב, רק עוד פעם
אחת. בלי לנגוע, רק לראות.
הדמעות זולגות ולא מפסיקות.
לאור הנר, אני רואה אותו שוב. הוא כאן לידי, מחייך אליי ועוטף
אותי בחמימות שלו. לידו אני יכולה שוב להרגיש בטוחה, כמו פעם,
כשהיינו יושבים ביחד בכורסה הגדולה, מתכרבלים אחד בשני
ומסתכלים על הגשם שיורד.
עכשיו כבר הפסיק הגשם, כאילו מישהו למעלה יודע שהוא כבר לא
יחזור. מישהו מנסה להגיד לי שהוא הלך ולקח איתו את הגשם, אבל
אני לא רוצה להבין שהוא הלך ולא יחזור לעולם. לא רוצה להבין
שהריקנות שבלב לא תעבור לעולם.
בלב אין מקום למישהו אחר, יש רק את החלל שמלא בזיכרונות ממנו.
הכל שמור בשבילו.
עוד מעט ייכבה הנר ואיתו גם הזיכרון. עוד מעט כל הזיכרונות
ששמורים בלב יימחקו וייעלמו.
בחוץ הכל חום ויבש, הכל מלא באבק שהוא השאיר אחריו כשנעלם.
הולכת אחרי שביל האבק, מקווה להגיע אליו, למצוא אותו, אבל לא
מוצאת כלום. באופק עוד רואים את שביל האבק, אבל עכשיו הוא
התפזר. האבק מקיף אותי, מפוזר סביבי כמו ערפל. זה כל מה שנשאר
ממנו, אבק מפוזר.
החורף מסרב להגיע, כאילו לא מגיע לנו גשם.
הכל בגללנו, בני האדם, היצורים הטיפשים שרק מחפשים סיבות
להילחם כל הזמן.
פעם חשבתי שנהייה ביחד כל הזמן, לעד, "עד שהמוות יפריד
בינינו". אף פעם לא חשבתי ברצינות על המשפט הזה. תמיד חשבתי
שנמות ביחד, אפילו לא חשבתי על האפשרות שהוא ימות לפניי.
אני לבד, בעולם של אבק ומלחמות, עולם של אכזבות ואשליות
מנופצות.
לא רוצה את העולם הזה, לא ככה, בלעדיו.
רוצה להתחלף איתו, לא רוצה לחיות בלי שום ידיעה עליו, איפה הוא
נמצא, מה הוא עושה, והכי חשוב-אם הוא בסדר.
אולי הוא בכלל ברח, למקום רחוק, תפס שכל ומצא מקום יותר טוב
מהמקום הזה. אולי נמאס לו ממני ומהמקום הארור הזה.
חושך, נכבה הנר, אבל הזיכרון לא נעלם. הזיכרון אף פעם לא
ייעלם.