אני אכפתי יותר מידי, כן.
אני כל כך אכפתי ורגיש עד שאני חש את כאבי אחרים הרבה יותר מאת
כאבי שלי.
אני רוצה לתקן את בעיותיהם, חסרונותיהם, השקפותיהם, ועולמם.
אני צריך שיעור בחוסר אכפתיות, בלהיות מניאק, בלשים זין.
אני כל הזמן אומר אני, וזה מגעיל אותי, אני כזה אגוצנטרי
מבחיל.
הדמות המשתקפת, הבבואה שלי מגעילה אותי, כי אני כל הזמן מסתכל
רק עליה, כמו כל אחד אחר, אני שפוט שלה, של איך אחרים חושבים
עליי, ועל מה שאני עושה.
שונה? מתוחכם? מתנשא? שאלות קשות, אני כל אלה ולא כל אלה, והנה
אני עוד פעם מגעיל את עצמי, כי אני חושב שאני יותר טוב מאחר
ואני יותר טוב, כן, נמאס לי להיות כל כך נחמד, עמוק בפנים אני
אכזר, כמו כל אחד אחר, והמסכה שאני שם מתחילה להימאס עליי.
ואני לא רוצה רחמים, ואני לא רוצה הזדהות, ואני לא יודע מה אני
רוצה, כי כל עוד אני אומר אני, אני רוצה לברוח מכאן, ולא עם
משהו, כי אף אחד לא מבין אותי, אף אחד.
ושאני אגיד לכם איך לחיות? לא, נשבר לי, וכל התחינות שבעולם לא
יעזרו, כי אני מניאק, ותלכו להזדיין, ואני לא אפתח שום סוגריים
לאפשר לי פתח בריחה, כי כאן אני שם את רגלי על הריצפה, כאן אני
מחליט החלטה שאני אדבק בה יותר מכל דבר אחר שדבקתי בו עד
עכשיו, ומה היא ההחלטה הזאת?
שאני אתחיל להיות חסכן באנרגיה, ולא אנרגיה כזאת של אוףףף, אין
לי כוח אני רוצה לישון, אנרגיית החיים שלי, מבוזבזת לשווא על
דברים שלא צריכים להיות בעלי עניין בשבילי, אני אהיה הרבה יותר
שלם עם עצמי בלי הביזבוז הזה, ואולי יום אחד אני אוריד את האני
הזה מעצמי, אולי.
אתם, אתם כל כך מסכנים, כי אתם רואים אדם שנפל, ואתם מבינים
אותו, כן, אתם מבינים הכל, צבועים, כי אתם מבינים לליבו, אבל
לא באמת, כי אתם מרפרפים על מה שקשה, אתם הקורבן התמים של
וידויי הכואבים, של הרחמים העצמיים שלי, לפני שבירה, תיבכו, זה
אנושי, כן, חלשים.
ומה עם המוות? הוא באמת שווה משהו? כן, המוות זה היריב הראוי
היחיד של החיים האלה, הוא הדבר הקונקרטי הממשי היחיד, כל דבר
אחד ניתן לשנות, לסובב ולכופף, אבל לא את המוות, המוות מעצב
אותנו, החיים זאת זירת האיגרוף שלנו, והמוות הוא ירבינו בפינה
השנייה, ואנחנו נלחמים, כל הזמן, והתוצאה של הקרב הכל תלויה
בתפיסה.
המודעות שלנו שואפת לאפס, ואני לא מתכוון לאכפתיות, תפסיקו
לשנות את כוונתי, מנובלים, אני מתכוון לכך שכולנו יצורים
מפונקים, חושבים שאנחנו בני אלמוות, שאף פעם לא נמות, ואנחנו
נהתנים עד תום, ואנחנו כאלה מגעילים, מבחילים מטומטמים, מלאים
ברחמים עצמיים, ואפסות, כי אנחנו כאלה נמוכים, ושקשה מידי
אומרים לא נורא, אנחנו חלשים, אנחנו אנושיים, אנוש הפך להיות
מילה נרדפת לחלש, למגעיל.
אבל לא, המצב לא היה ככה תמיד, היינו פעם יצורים מדהימים, אני
לא מתכוון לעבר ההיסטורי המדויק של בני ישראל, תפסיקו לשנות את
מה שאני אומר, מטומטמים, אין לזמן משמעות בנושא זה, פעם הייתה
לנו מודעות, והיא אבדה, כי נהיינו שכלתנים, דעתניים, מגעילים,
מפגרים, מטומטמים, נשמע כמו סתירה חמודה, אבל אין סתירה, אם
אתם יודעים לקרוא טוב.
תבינו כבר שכולנו בעלי חיים בדרכנו למוות, תנו כבר משמעות
לדברים, תתמידו בפשטות, תפסיקו להאשים, תפסיקו להיות כאלה
סתומים, כאלה חלשים, תפסיקו לגרום לי לרצות להשתנות, לרצות את
האני, כי האני מגעיל אותי, האני הוא התגלמות יצור ענקי שנמצא
בתוכנו, טורף מבחיל שכזה שטורף את הדעת שלנו, סליחה, מביע לנו
יותר מידי שכלתנות, מביא לנו יצר לטרוף כל דבר שבדרכנו, ומביא
אותנו לכל כך הרבה סתירות, כן הוא הביא לנו את נשמתו המבחילה,
הטורף הזה, הלחמו בו כבר, חלשים.
ואתם רוצים את הפרקטי, כי נשבר לכם לשמוע תחינות פילוסופיות
כבכיבול רבות משמעות, ולי נשבר ממילים, ומהאנושות שלנו, ואני
לא מתכוון למילה עצמה, אני מתכוון לרוב גדול של אנשים שפשוט
גורמים לבחילה, ואל טטעו ותהפכו את זה להתכיינות יום יומית של
מתבגר הצועק אני רוצה למות ומחפש הזדהות כי הוא כל כך פחדן,
לא, זה יותר עמוק, מנובלים.
ועכשיו קולדפליי גורמים לי להירגע, למה הם עושים את זה,
מפגרים, חושבים שהם יותר טובים מאחר, והם באמת יותר טובים
מאחר, אבל הם גם, כל כך מלאים באני, רגשנים מפגרים, מגזימנים,
אומרים אהבה, ואין להם שמץ מה היא אהבה, לאף אחד מאיתנו אין
שמץ, רשעים, חלשים, מטומטמים.
ואני לא מחפש את התגובות המפגרות שלכם, שתגידו לי שאני צודק,
למרות שהאני שבי רוצה מאד, כן, הוא מתפתל על הרצפה שאני כותב
דברים אלה, ואומר יופי, שנון, אני אזכה בתהילה, אל תתנו לו,
הוא יצור חלש, שאני לאט לאט מנצח, אני מוציא את הזר הזה ממני.
רגע של אכזריות, כן, מקווה שלא אשכח זאת לעולם, יש בו מן האמת
יותר משהאנוש החלש מוכן להודות, תתפתלו, ותקפצו, כמה גבוה שהם
אומרים לכם, הו יצורים חכמים שכמותכם, והיצור שלי, לא שונה
ממכם.