ברור,שהיה את החשש הקטן הזה בליבה,
החשש מהפעם הראשונה שיפגשו.
עדיין היא עלולה לפגוש משהו שונה לחלוטין ממה שדמיינה.
ואפילו ציפתה לכך,בכל זאת ידוע שבליינדייט זה סיפור בעייתי.
היה ערב רגיל לחלוטין היא עמדה,וחיכתה שיבוא.
הוא הגיע,היא נכנסה למכונית,הכירות רשמית ומינימלית ביותר.
לפחות לא היה להם עבר של שיחות ארוכות ואינטימיות מאוד  להביך
אותם.
בסה"כ היא ישבה וחשבה (תוך כדי שיחה בנאלית)
עליו,על מה שידעה ושמעה לפני כן.
וכמה התרגשה,והפחד,
הפחד הזה שכל התקוות של כולם שתלויות בזה שהסיפור הזה
יצליח,לטובת שניהם,לטובת המצב הנפשי שלה.
כל אלה עירערו את הבטחון שלה.
והדבר היחיד שעזר לה להמלט מהמחשבות הרודפות האלה.
היה לפגוש אותה,חברה טובה כזאת שהחיוך שלה גורם לשקט .
יושבים מדברים,היא לא התייחסה
היא לא ידעה מאיפה להתחיל,עדיין לא ביססה את עמדותיה לגביו.
חברתה הטובה שגם תקוותיה היו תלויות בבחור הצעיר שישב ליד
חברתה הטובה החוששת,המאויימת ממשהו שהיה קשה להבין.
עם הדקות,הקרח נשבר,חשבתי שיותר קל לשבור קרח.
הם נשארו לבד,עם המחשבות אחד על השניה,והחששות
והציפיות שאולי התגשמו ואולי לא.
עם השניות העמדות התגבשו.
ונעשו יציבות וחיוביות לפליא.
הדבר היחידי שנשאר עומד לפניה היה הנשיקה,
בכמה דרכים צריך לרמוז?
כמה אפשר לנסות לגרום לו להבין.
הוא לא טיפש,היא ידעה שהוא מבין.
אבל הוא עושה איזשהו משהו שגורם לכל עצביה להמרט אחד אחרי
השני.
ושוב כבחורה מאוד לא בטוחה בעצמה ובכל דבר שבסביבתה,
החששות חזרו לליבה,מה הוא חושב?
למה הוא לא מנשק,מסביר,עושה.
עושה משהו?!?
ואז לאט לאט,החששות והאי ודאות נעלמו איתה,
עם הנשיקה.
היא חייכה,ובכנות,אולי בפעם הראשונה באותו הבוקר.