הם נפגשו במקרה, בסופר השכונתי באחד מפרברי נתניה. זו הייתה
אחת הפעמים היחידות שהיא קנתה שם,  היא לא אהבה לעשות קניות
לבית. כשהייתה קטנה ושיחקה בבובות, היא אף פעם לא הייתה זו
שדאגה לאוכל. בדר"כ הייתה "אבא" קטנה במשחקים האלה. אז, זה
תמיד נראה לה הכי טבעי שאפשר. אך כשהגיעה לדירה הקטנה שהוקצתה
לה מהצבא וגילתה שהיא... איך לומר בעדינות... ריקה, עשתה מאמץ
ושמה פעמיה לסופר שבמרכז היישוב ע"מ לכלכל את עצמה במעט.
"יש לך כרטיס מועדון?" שאלה הקופאית במבטא כבד, "לא", היא ענתה
בזריזות, רצתה לצאת משם כמה שיותר מהר, הערב כבר ירד והיא לא
רצתה לפספס את האוטובוס האחרון לדירה. "לי יש", אמר קול גברי
מעבר לכתפה "בבקשה, את יכולה להשתמש בשלי", הוא הציע באדיבות.
"זה בסדר", היא חייכה אליו "הקנייה שלי לא גדולה כל כך". הוא
חייך בחזרה והיא ראתה גומה קטנה בלחי שמאל. היא אהבה גומות.
כשהייתה קטנה נהגה לתקוע שתי אצבעות בלחייה בתקווה שיום אחד
תקום עם שתי גומות חמודות, מה שכמובן לא קרה מעולם. "ההפסד
כולו שלך" הוא השיב. כשיצאה עם השקית לכיוון תחנת האוטובוס
גילתה שהוא בעקבותיה. "אתה לא עוקב אחרי במקרה, נכון?" שאלה
בישירות המאופיינת לה, "נהפוך הוא" הוא אמר, "אני  זה שקונה
כאן בדר"כ וחוזר הביתה באוטובוס ופתאום אני מגלה שדרכינו
מצטלבות, או שאולי את עוקבת אחרי?". וכך הם הלכו יחד לתחנה,
ואפילו עלו על אותו הקו (צירוף מקרים? גורל? היא לא אהבה לחשוב
על דברים כאלה).
הם דיברו כל הנסיעה. עם המזל שלה (היא דאגה לעדכן אותו) ברור
שיהיה פקק מקצה אחד ועד לקצה השני, ונסיעה של חצי שעה לכל
היותר תימשך שעה ורבע, ובנוסף לכך היא שונאת אוטובוסים. העובדה
הזו די הקשתה על התפקוד היומיומי שלה, כקצינה שאין לה מקום
קבוע להיות בו ועשרות חיילים המפוזרים במשימותיהם, נדרשה לבלות
חלק נכבד מהיום באוטובוסים. בדר"כ היא היא לא נהגה לשוחח
ארוכות עם זרים גמורים, ובמיוחד באוטובוס, אבל היה בו משהו
שריתק אותה. בינה לבין עצמה היא גם נאלצה להודות שדי נעים
שמישהו מעביר לה את הנסיעה בשיחה. מה שכן, היא הבטיחה לעצמה
שהפעם, זה לא קורה לה שוב. היא הכירה את עצמה יותר טוב מכולם.
ידעה שהכי קל לה בעולם להידלק על מישהו, ועוד יותר קל לגרום
למישהו לרצות בה, ובכל זאת, הייתה עייפה מהריטואל שחזר על עצמו
בכל התקופה הזו- להתחיל קשר אשר מועד מראש להיגמר מתישהו ורק
לחכות שזה יקרה. כמו אדם שרואה עצמו צועד לעבר תהום ולא יכול
לעשות כלום ורק מחכה לרגע בו יהיה חייב לעצור כדי שלא יהיה
מאוחר מדי.
היו לו עיניים חומות גדולות וריסים ארוכים. היא הורידה מבט אל
כפות ידיו שנחו על ברכיו והתעניינה באצבעותיו הארוכות. בדמיונה
כבר ראתה איך האצבעות הללו מלטפות את עורפה, כתפיה וגבה... היא
התנערה ממחשבותיה וחזרה להתבונן בשפתיו שאמרו דבר מה, למרות
שלא היה לה מושג מה בדיוק. הוא לא היה מגולח לגמרי ואז נדדו
מחשבותיה שוב, והיא תהתה איך זה יהיה להתנשק עם זקן כזה.
המחשבה הזו השאירה אותה בוהה באוויר לכמה שניות "היי, את
בסדר?", קול צרוד החזיר אותה למציאות. "כן, בטח" היא התעשתה
ממחשבות טפשיות "אמרת משהו חשוב?" היא שאלה שאלה חסרת טקט
במקצת, "לא ממש..." הוא נעלב מהשאלה, "רק רציתי לומר שהגענו
לתחנה המרכזית..." "אה, טוב...". 'אז זהו'. חשבה לעצמה, כאן
נפרדות דרכינו. "יש סיכוי שנשמור על קשר?" הוא היסס והיא,
בחיוך מאוזן לאוזן, מסרה לו את מספר הטלפון שלה. "ידעתי שזה
יקרה שוב" חשבה בקול רם, אבל הוא כבר עשה את דרכו לדלת האחורית
של האוטובוס. מזל.
מאז הם מדברים. שבועיים שלמים של שיחות אל תוך הערב, חלקן
ארוכות יותר ורובן ארוכות הרבה פחות. היא ידעה שזה לא זה.
מהשיחה הראשונה שלהם בערך הרגישה שמשהו חסר כאן. היא לא יכלה
לשים את האצבע בדיוק על מה זה היה, אבל מנסיונה בעבר ידעה ש...
איך לומר... קצת פלפל לא היה מזיק לשיחות האלה בינהם. אבל היא
משכה את זה. יום ועוד יום, ועוד אחד. בסוף הם נפגשו. שבועיים
של שיחות הובילו למפגש ספונטני בין שני אנשים שראו אחד את השני
במשך שעה בישיבה מעצבנת, באוטובוס. נראה היה שהיא תלתה תקוות
גדולות במפגש הזה. רצתה שמשם יגיעו התשובות לשאלותיה, ומהיכרות
של 20 שנים עם עצמה ידעה גם, שכשהיא רוצה משהו היא גם תשיג
אותו. כמו בכל שיחות הטלפון בינהם, בהן היה תמיד ברור (לפחות
לה) מיהו זה המוביל את השיחה הזו ולאיזו מטרה, ומיהו נוטן הטון
האמיתי בקשר הזה בינהם. אז, זה עוד לא הפריע לה.
הפגישה בינהם התחילה טוב. הוא נראה נבוך והביט בה בעיניים
גדולות ורעבות, החמיא לה על הלבוש ועל הבושם שהתברר שאת ריחו
אהב מאוד והיא, באופייה הכל כך מיוחד אמרה לו תודה בין
השורות... הוא הסיק מכך שהייתה מתוחה... הם ישבו במקום הומה
אדם ודיברו. לא על דברים חשובים במיוחד אבל דיברו, זה כבר
משהו, לא?
היא חזרה הביתה מרוצה מעצמה. היא "לכדה" אותו. בהתחלה הוא היה
קצת מהוסס, אמר שהוא מאוד רוצה אבל מפחד, שהוא לא יודע בדיוק
וגם ש... אבל בסופו של הערב, כשהבהירה לו שמכאן היא יוצאת עם
תשובות והגדרות ממשיות ולא עם ספקולציות באוויר (הרי זו הייתה
מטרתה מלכתחילה, לא?) הוא שינה את טון הדיבור. הוא שתק לכמה
רגעים, שנראו לה כמו נצח, ובסוף חייך ואמר (בנימה הבטוחה ביותר
שיכול היה לגייס באותם רגעים) שמעכשיו הם חברים, על כל המשתמע
מכך, וכשהוא אומר שיש לו חברה הוא באמת מתכוון לזה. היא חייכה
בסיפוק והם נצמדו זה לזו בחיבוק ארוך, עד שהגיע האוטובוס. לא,
הם לא התנשקו, אבל נראה שהוא רצה וזה מה שחשוב. בכל זאת, זוהי
רק הפעם השנייה שהם ראו זה את זו.
באותו הלילה היא נרדמה מייד עם חיוך על השפתיים, ובבוקר קמה
מהורהרת. 'זה לא ימשך הרבה זמן' היא חשבה לעצמה, ידעה שהיא
צריכה לקחת את הדברים לאט לאט בשביל בריאותה הנפשית בלבד... את
החבר הראשון שלה הצליחה להחזיק מס' ימים, זאת לאחר כמובן,
שדיברו שבועות ארוכים בטלפון, אבל את הזמן הזה היא אף פעם לא
החשיבה בספירה הכללית שלה. הפעם השנייה שהתנסתה במישהו שהגדירו
את עצמם "חברים" נמשכה מעט יותר משבוע וכך הלכו יחסיה עם המין
השני והתארכו אט אט. מיותר לציין מי תמיד יזם את הקשרים הללו
ומי תמיד תמיד דאג לסיומם. היא לא הייתה מהבנות שהוגדרו
כ"משתמשות וזורקות" או כאלה שבכלל לא חשבו על יחסים לטווח
ארוך, ממש לא. אבל הייתה בררנית. המוזר היה, שלא תמיד ידעה מה
בדיוק היא בוררת, פשוט ידעה שזה... איך לומר... פשוט לא זה.
עכשיו זה לא היה שונה במיוחד. הוא היה חמוד, נראה טוב, כשנפגשו
היא הרגישה טוב עם עצמה וידעה שגם הוא אוהב את חברתה. אבל בכל
זאת ידעה ש... היא לא תיתן לזה להימשך יותר מדי זמן. הקשר
בינהם נמשך ולעתים נראה היה כי הוא אף מתהדק, ולאורך כל הזמן
הזה ניסתה למצוא פרצות בתיאוריה שלה, זו שהוכיחה את עצמה פעם
אחר פעם. היא גילתה שהוא עונה על הרבה מציפיותיה, באחת
מפגישותיהם נוכחה לדעת שהוא גם נשקן לא רע בכלל ועדיין...
עדיין חיפשה משהו.
ביום רביעי אחד הם נפגשו בצהריים. לה היו כמה שעות חפשיות
בלו"ז והוא היה בחופש באותו היום. הם החזיקו ידיים והביטו זה
לזו בעיניים, והיא ידעה שזה לא יכול להימשך יותר. הם התנשקו
והוא שוב אמר עד כמה הוא אוהב את הריח שלה, והיא הרגישה שכל
האנשים מסביב מסתכלים ולא מבינים מה הם עושים יחד. היא התנתקה
ממנו והביטה בעיניו, "אנחנו צריכים לדבר" היא לא ידעה איך
להתחיל. "על מה?" הוא לא נראה מודאג במיוחד. "אני מרגישה מוזר
ו... ונראה לי שזה לא ילך ביננו". הוא הביט בה בעיני עגל, שואל
וחסר אונים, כאילו הרגע יצא מרחם אימו. והיא, שידעה שמילים הן
לא הצד החזק שלו המשיכה, "זה פשוט לא זה, אתה חמוד והכל אבל...
תבין..." והיא חייכה את אחד החיוכים היותר מקסימים שלה "היו לי
רק שלושה שבועות בשבילך. אתה לא כועס... נכון?..."
והם נפרדו. כל אחד פנה לדרכו והיא הרגישה שהנשימה קלה עליה
כבעבר. כאילו אבן גדולה נגולה מעל ליבה. 'לא נורא' היא חשבה
לעצמה, 'בפעם הבאה, אני אתן לו חודש' . . .

2001