סיפור אמיתי

"על מה אתה חושב?"
"על שיר ששמעתי פעם, זה על איזה גבר מזדקן, הוא היה בכל מקום
ועשה וראה הכל וזה עדיין לא מספיק לו."
הוא אומר בשיר: "כשהשמש שוקעת אני מתחיל לבכות, כי זו אולי
השקיעה האחרונה."
היא מסתכלת עלי.
"אתה חושב על זה לפעמים? על השקיעה האחרונה?"
אני והיא מחובקים בחושך כמעט מוחלט, מלבד אור נר והכוכבים
בחוץ.
"אני חושב על זה כל הזמן", אני אומר, "ואני לא יודע הרבה, אבל
השקיעה האחרונה שלי לא תהיה
כאן, באל-פאסו המזוינת."
"תיקח אותי איתך?"
"את יודעת שכן."
"אתה שקרן."
אני מסתכל עליה וצוחק, היא נעלבת או מעמידה פני נעלבת.
אני רוצה לנשק אותה והיא מסובבת את ראשה.
אני ממשיך לדבר.
"הזמר הזה, כל הבארים שהוא ישב בהם, כל הקטטות, כל הנשים,
הדברים שהוא ראה,
כל הדברים האלו שממלאים את החלומות שלי, אני לא רוצה להתעורר
שוב לאותה זריחה,
אני לא רוצה לחשוב מה הפסדתי, רק בגלל שלא היה לי מספיק אומץ
לקנות כרטיס אוטובוס ולעוף מכאן להשד יודע איפה."
"ואני?", היא שואלת, "איפה אני בחלום הזה שלך?"
"לכל זה אין משמעות בלעדייך, מותק", אני אומר.
עכשיו היא מנשקת אותי.
"היתה שקיעה יפה הערב", אני אומר, "משהו שצריך לזכור."
מחר היא תלך לעבודה. גם אני, אבל אני בטח אעצר על יד תחנת
האוטובוס ליוסטון.
ואשב קצת, אדמיין את עצמי עומד בתור לכרטיסים ואז עולה
לאוטובוס ומגיש לנהג את הכרטיס,
הוא יחייך אליי, כי הוא יראה בעיניים שלי שאני נוסע לכיוון
אחד.
מר פרז יצעק עלי שוב שאיחרתי ואני אתנצל.
שוב.
אבל יבוא היום שאני לא רק אדמיין, שאני כבר לא אדאג בקשר למר
פרז.
אני מרגיש לא נעים כי אני יודע שזו נסיעה לאדם אחד.
אין מקום בשבילה בחלומות שלי.
אין מקום לאף אחד. כי כל משא יכול רק להכביד,
ואני? רוצה לברוח הכי מהר והכי רחוק מהמקום הזה, אל-פאסו,
שבו כל השקיעות נראות אותו הדבר.