...מוחמט(Muhamet) יסמאילוב(Ismailov), המתין לרגע שיהיה שלו,
שלו בלבד, פרטי, אישי, אינטימי...
מהרגע שעיניו נחו עליה, בחצר של שכנו המכובד, ידע שהיא תהי
שלו...כבר כמה ימים שהוא עוקב אחריה מבעד לצמחיה של גנו, דרך
עצי הדובדבן והכרם הקטן שלו...
הוא הביט בה, ערג לגופה, כמהה היה לתלתליה, לורוד של עורה
הצעיר, לנשימותיה הזעירות...זוג עיני השקד שלה...לתמימות של
הילוכה...
רק ציפה לשעת כושר, שבה יוכל בקפיצה לעבור את הגדר החיה
שמפרידה ביניהם ולהראות לה את אהבתו, את צימאונו לבתוליה
השבריריים...

השכן, איברהים(Ibrahim) קווקזוב(Kavkazov) לא הוריד את עינו
ממנה, שמר מכל משמר, אוי לו עם בתוליה יבקעו לפני שתהיה מוכנה
לכך...וקטנה היא כרגע...זעירה, ממש ילדונת...לא רק הוא, גם
בניו שמו עין עליה, פן יעונה לה משהו "רע"...

השמועה פשטה כאש בשדה קוצים, כל הרחוב בכפר ידע שמוחמט שם עינו
בקטנה...וכולם רק המתינו לראות אייך יתפתח העיניין בינו לבין
איברהים, האם יעבור כסף ויחליף ידיים ביניהם והיא תהי שלו או
שמע יצטרך לחטוף אותה ולקחת בכוח?...

גם אררט(Ararat) אוזבקוב(Uzbekov) הצעיר הפוחז, שדר בקצה
הרחוב, התחיל להתגנב בשקט בלילות ולהביט בה, כי השמוע פשטה על
יופיה...

למעשה כל צעירי הרחוב התחילו להתעניין אחרי ששמעו שהיא הגיעה
לפירקה...

לילה אחד, נערכה החתונה של אודליה((Odelia היפה, עם בחיר ליבה,
מוייסיי(Moisei) השוטר, אז כל הכפר הוזמן לחגיגה בת השבוע של
סעודה, ריקודים, מוסיקה ונתינת מתנות לזוג הצעיר...

בלילה השלישי של החגיגות, אררט הצעיר שוב הגיעה לקראת הלילה
לביתו של איברהים, לחזות בה, לתדהמתו גילה שהבן שהשגיח עליה,
נירדם שיכור ועייף בכיסא הנדנדה שבמרפסת ורובה הצייד הדו קני
נשמט מידיו לרצפה...

ללא היסוס קפץ אררט מעל לגדר, רץ בינות עצי הפרי ושיחי הפטל
לכיוונה, משכה בכוח מאחורי המחסן...

הוריד מכנסיו בזריזות ביצע את המעשה...
מה(Me), מה(Me), מה(Me), מה(Me) חלש וצעיר נישמע כאשר איברו
חדר עליה מאחורה...אצבעותיו חבקו חזק את תלתלי צמרה הרך...

אחרי המעשה, נעלם אררט כלעומת שבא וחזר למסיבה לקנח ליבו באיזה
סטייק כבש, שהיה לבטח אחיה של הרחלה הקטנה...

בבוקר, מצאו איברהים ובניו את סימני הדם מאחורי המחסן ושוב
ידעו שבתולי הרחל "נגנבו" מהם בגלל חוסר ערנות...שלהם, אבל לא
נורא, עוד כבשה הייתה בהריון מתקדם, הפעם הם ישמרו הרבה יותר
טוב...

חג שמח ושבת שלום ...מוחמט(Muhamet) יסמאילוב(Ismailov), המתין
לרגע שיהיה שלו, שלו בלבד, פרטי, אישי, אינטימי...
מהרגע שעיניו נחו עליה, בחצר של שכנו המכובד, ידע שהיא תהי
שלו...כבר כמה ימים שהוא עוקב אחריה מבעד לצמחיה של גנו, דרך
עצי הדובדבן והכרם הקטן שלו...
הוא הביט בה, ערג לגופה, כמהה היה לתלתליה, לורוד של עורה
הצעיר, לנשימותיה הזעירות...זוג עיני השקד שלה...לתמימות של
הילוכה...
רק ציפה לשעת כושר, שבה יוכל בקפיצה לעבור את הגדר החיה
שמפרידה ביניהם ולהראות לה את אהבתו, את צימאונו לבתוליה
השבריריים...

השכן, איברהים(Ibrahim) קווקזוב(Kavkazov) לא הוריד את עינו
ממנה, שמר מכל משמר, אוי לו עם בתוליה יבקעו לפני שתהיה מוכנה
לכך...וקטנה היא כרגע...זעירה, ממש ילדונת...לא רק הוא, גם
בניו שמו עין עליה, פן יעונה לה משהו "רע"...

השמועה פשטה כאש בשדה קוצים, כל הרחוב בכפר ידע שמוחמט שם עינו
בקטנה...וכולם רק המתינו לראות אייך יתפתח העיניין בינו לבין
איברהים, האם יעבור כסף ויחליף ידיים ביניהם והיא תהי שלו או
שמע יצטרך לחטוף אותה ולקחת בכוח?...

גם אררט(Ararat) אוזבקוב(Uzbekov) הצעיר הפוחז, שדר בקצה
הרחוב, התחיל להתגנב בשקט בלילות ולהביט בה, כי השמוע פשטה על
יופיה...

למעשה כל צעירי הרחוב התחילו להתעניין אחרי ששמעו שהיא הגיעה
לפירקה...

לילה אחד, נערכה החתונה של אודליה((Odelia היפה, עם בחיר ליבה,
מוייסיי(Moisei) השוטר, אז כל הכפר הוזמן לחגיגה בת השבוע של
סעודה, ריקודים, מוסיקה ונתינת מתנות לזוג הצעיר...

בלילה השלישי של החגיגות, אררט הצעיר שוב הגיעה לקראת הלילה
לביתו של איברהים, לחזות בה, לתדהמתו גילה שהבן שהשגיח עליה,
נירדם שיכור ועייף בכיסא הנדנדה שבמרפסת ורובה הצייד הדו קני
נשמט מידיו לרצפה...

ללא היסוס קפץ אררט מעל לגדר, רץ בינות עצי הפרי ושיחי הפטל
לכיוונה, משכה בכוח מאחורי המחסן...

הוריד מכנסיו בזריזות ביצע את המעשה...
מה(Me), מה(Me), מה(Me), מה(Me) חלש וצעיר נישמע כאשר איברו
חדר עליה מאחורה...אצבעותיו חבקו חזק את תלתלי צמרה הרך...

אחרי המעשה, נעלם אררט כלעומת שבא וחזר למסיבה לקנח ליבו באיזה
סטייק כבש, שהיה לבטח אחיה של הרחלה הקטנה...

בבוקר, מצאו איברהים ובניו את סימני הדם מאחורי המחסן ושוב
ידעו שבתולי הרחל "נגנבו" מהם בגלל חוסר ערנות...שלהם, אבל לא
נורא, עוד כבשה הייתה בהריון מתקדם, הפעם הם ישמרו הרבה יותר
טוב...

נ.ב. עיקרון המעשייה הזאת סופר לי ע"י העובדים שלי, יוצאי
בוכרה וקווקז, שהיו במפעל מתכת שבו עבדתי, זה היה נוהג ידוע
בין המוסלמים ההרריים במחוזות הפראיים של  הרי הקווקז...הם
נישבעו שזה אמיתי...