כמו נמלים, הולכים בשבילי הבטון, בגינה האחורית של אלוהים.
הבטתי מהחלון וראיתי את האנשים הקטנים האלו מהלכים להם, מפה
לשם, בלי סדר, בלי יופי.
מול הבית היה עץ ברוש גבוה, זיכרונות החלו מחלחלים לראשי.
נזכרתי בימי ילדותי המשעממים, כשהצקתי לאמי על כך שאין לי דבר
לעשות, "תתלה את עצמך על עץ", נהגה להציע לי במין בדיחות דעת
מפוקפקת.
הייתי עושה את זה, הייתי עושה את זה עכשיו.
סגרתי את התריס, די לי מאנשים קטנים, הם קטנים מדי מהקומה
השישית. נשכבתי על המיטה ושוחחתי עם התקרה שיחות חולין על מצבה
הבריאותי, המשפחתי וכן הלאה. והיא (תקרה שובבה שכמותה) סיפרה
לי מעשיה בה אני אפגע ממפגע זה או אחר ואשכב על ערש דווי, סובל
את רגעיי האחרונים, ויבואו כל יקירי וגם היא ויצערו עליי.
וצערה, ואך ורק צערה יסלול דרכי לגן עדן.
שיחתנו נקטעה באכזריות על ידי צלצול הפעמון. לא עלה בידי לקום,
אך צלצול הפעמון העקשן הכריח אותי, בסופו של דבר, ללכת לקראת
הדלת.
שני סיבובי מפתח והיא עמדה שם. כולה חיוכים קטנים, כאילו כל
איבר בגופה, נזכר עכשיו במקרה מצחיק שקרה לו אתמול.
"היי רועי", פלטה, ואז קפצה עליי וחיבקה אותי, לא הספקתי אפילו
לסגור את הדלת.
"היי דנה... מה נשמע?", סיננתי והובלתי אותה לחדר בידי.
היא התיישבה על המיטה ושיחקה עם אצבעותיה, זו בזו. הבטתי בה
במין אפאתיות כזו, כאילו יכלה לומר שהיא הגיעה במקור ממאדים
ואני הייתי שותה מיץ תפוחים מוגז.
"נו?", שאלתי, "מה העניין הגדול?". היא הביטה בי בעיניים
ירוקות, שיש לה, ולבסוף לחשה במתיקות, "אנחנו חברים". לקחתי
לגימה מכוס מיץ תפוחים מוגז שהייתה על השולחן עוד מקודם, "באמת
הגיע הזמן", עניתי לאחר מכן, וזה היה השלב הראשון.
היא שתקה , וגלגלי עיניה הפנו עצמם מעלה למספר רגעים, ואז
בחזרה אליי.
"אתה לא שמח בשבילי?", שאלה. קמתי מהכיסא והסתובבתי אל החלון
בו צפיתי קודם, "מתמוגג משמחה", אמרתי לה, ואחר הוספתי, "את
רוצה לאכול משהו, לשתות?".
"דיאט קולה, אם יש לך...", ענתה. "יש", אמרתי בקצרה, ובטח
שהיה, איך לא יהיה? היא רוצה דיאט קולה - אז יש דיאט קולה וזה
סוף הסיפור.
יצאתי למטבח ומזגתי לה כוס, לי לא היה מצב רוח לשתות. חזרתי
לחדר והיא הודתה לי על השתייה, ואז התחילה ומפטפטת על הריב שלה
עם לירון בשבוע שעבר, ואיך שהיא צודקת ולירון סתם בוגרת וכאלה.
עניתי לה בכן ובלא ובחבריהם האפתיים. (לפתע נקטלה באיבה דברתנו
בצלצול סלולרי של אם אוהבת ולכן טמא ונמשך טמא).  ככה אצה רצה
לה שיחה ומה אומר לך מורתי, פי ולבי לא היו שווים. כי הראשון
ילך אנה ואנה במעגלים של אי חשיבות והשני יפעם בקרבו אליה ולא
יוסיף עוד זיע.
כל האחד אשר הוא כמותי יודע כי את הנוצר בפנים יש לתת חוץ
ואילולא - נשפך הרעל אל תוך ים מחשבות ומזהמו כנפט ויצופו על
פניו דגיגי השפיות הנכחדים.
אחר צפינו בטלוויזיה מעט, היה שם איש ואישה שנראו מאוד חיוביים
ביחד. האיש כרע ברך, הסתכל בעיניה הזורחות של האישה ונשק את
ידה קלות. דנה הסתכלה עליי בעיניים שזרחו כמעט כמו עיני האישה
במרקע, "אף פעם לא נישקו אותי על היד", אמרה לי בשקט. לאט לאט
התחיל להתגנב מין כאב חד לבטן שלי והוא התפשט בפנים וחשבתי
באופטימיות שאולי אני אמות עכשיו. "אני לא כל כך מרגיש טוב...
את צריכה ללכת...", אמרתי לה, כשראיתי שהכאב עובר.
היא זרקה איזו מילת הסכמה מבולבלת ואז קמה ויצאה, נשארתי עומד
בחדר. אם היא יכולה לחיות בלעדי, אז היא גם מסוגלת למצוא את
הדרך החוצה בעצמה.
הדלקתי את הרדיו, היה שם איזה בחור שדיבר על עצמו בעיקר, ואחר
השמיע שירים לא רעים בכלל, אבל לי הם לא עשו כלום מלבד רצון עז
להביא את נקמת אליהו על כוהני הבעל ההם. היה איזה שיר שפתאום
הופיע לי בראש, לא ברדיו, רק בראש. אבל לא הצלחתי להיזכר בכולו
אלא רק בשורה אחת: "אין לי, חוץ ממך, כלום", והיא הסתובבה לה
פירואטים במחשבותיי, ללא הפסק.
שירים ברדיו משתנים לפעמים, מעלים חלודה.
כיביתי את הרדיו, אני ואנוכי דיברנו והחלטנו שזה זמן טוב
לישון.
ויש כזה הר ולכן גם ראש הר ואני אנוכי עליו, פניי עבר גיהינום.
שוב נעלם ושוב מופיע.
אפור, המון אפור שבא הולך ועושה מה שלעזאזל הוא רוצה ואני שוחה
בו למרחקים עצומים ויבשה אין. קול אדם זקן מופיע ואומר שיהיה
בסדר, איזה דמות משפחתית משהו, משקר אותי, לא יודע לא מבין, לא
כלום, לא שום דבר, די, לא, יופי! הנה היא.
אור. אימא. ער.
יש סדרות טלוויזיה טיפשיות כאלה, שמראים לך איזה אחד חולם
והחלום שלו זה חיים מוקפים במסגרת כתומה משופשפת. מעניין אם זה
באמת ככה אצל כולם, כי אצלי זה לא, אני חולם חלומות אחרים
יותר.
"אתה רוצה שוקו, מותק?", שאלה אימי. "לא, אימא, אני לא רוצה
שוקו", עניתי לה, תמיד חשבתי שבוקר זה זמן טוב לתשובות מלאות.
"טוב, תתארגן, אתה צריך להגיע לבי"ס", קולה של אמי קיבל טון
תקיף משהו. הנדתי בראשי בכניעה וחזרתי להישכב על המיטה.
חלום-ליל-אמש הטריד אותי קמעא. כל שנשאר היה צורות וצורות
וצורתה אך עדיין היה גורם X שכזה שעשה אותי טרוד. כמו גיליתי
רעיון גדול ואינני זוכר מה היה.
קמתי לבסוף, ועשיתי אי אלו דברי בוקר בוקר שעושים מדי יום, אחר
דחפתי מחברות וספרים לתיק. צלצול צורמני סימל את בוא חבריי
אליי ללכת.

דרך המלט לבית הספר השתרכה לה ועליה רגליי וחברי - אלמוג
ומושיק. ואז נפתחה לה שיחה:
אלמוג - בוא'נה, איך קרענו אותם! ארבע אפס!
מושיק - עשינו להם בית הספר.
שלושתנו צחקנו.
רועי - בסוף ניקח אליפות, אגב, אתם יודעים אם סיוון באה היום?
אלמוג - נראה לך שהיא תבוא היום?! (צחק).
מושיק - מי בא לבית ספר ביום הולדת שלו?? אתם באים למסיבה
הערב?
אלמוג - בטח! רועי, אתה בא עם דנה? (דחף מרפק לחברו).
רועי - לא... לא ממש...
מושיק - ואיפה הזיתים?
הרש'לה - הם עולים במדרגות!!
והשלושה פרצו בצחוק ספונטני בכל הדרך לבית ספר כיום.
"מרגיש יותר טוב?", אמר לי חיוכה הנוצץ בעוד אני מתיישב ליד
השולחן ולידה.
"פיצוץ", עניתי והתחלתי להוציא החוצה את חפצי. "תגיד, הכנת
שיעורים באנגלית?", שאלה בחוצפה. למה היא שואלת בכלל? למה שלא
תגיד לי "תן לי את נשמתך" וזהו? מבחינתי זה אותו דבר, אני
אסכים באותה מידה.
"כן...", סיננתי לה ובלי להוסיף מילה הגשתי לה את החוברת שלי.
"לא,", החלה לומר וצחקה צחוק קטן כזה, "אני לא צריכה להעתיק,",
אמרה, חיכתה שצחוקה יירגע ואז המשיכה, "פשוט המורה אמרה שיהיה
בוחן על השיעורים האלה היום...".
"אה...", אמרתי ומשכתי את החוברת שלי בחזרה.
המורה נכנסה לכיתה בנחישות, "בוקר טוב כיתה, להוציא דפים - יש
לכם בוחן", אמרה. ככה היא, המורה לאנגלית.
הוצאתי שני דפים והאחד נתתי בידה. היא נתנה בי מבט תודה ואז
החלה ורושמת מילים עגלגלות בין השורות. מיהרתי והנחתי לבי אל
הדף, כתבתי את המילים מהר ככל שיכלתי ואז חתמתי שמי בשיפולי
הדף והגשתי למורה. "כל כך מהר?", שאלה. "כן...", עניתי בהססנות
וכבר יכולתי לראות את מבט ה"אני מבינה" שיבוא על פניה כשתבדוק
את הבוחן.
אבל לי לא היה אכפת, אני התרווחתי על כיסאי ועם כל הנוחות
והרוגע שבעולם, בהיתי בה. בהיתי בשיערה החום-רך והחלתי לוחש
עמה בשיחה, "תתחתני איתי?", שאלתי.
"כן", שמעתי את קולה עונה לי, "אני אתחתן אתך", המשיכה, ואני
החזקתי תודה קטנה לזה שהמציא את התשובות המלאות.
צלצול המתכת העירני מהפנטזיה ההיא, ריח שיערה המתוק גרם לי
להזות, כנראה.
ההפסקה הגיעה ועמה הלכה לה דנה. אך המזל שיחק (ושוחק) לי אותה
פעם וצלצול נוסף החזירה אליי, אך לכד גם את מורתי להיסטוריה.
דנה ניסתה לדבר אתי מספר פעמים אך נקטעה ללא הפסק ע"י המורה.
אז היא הוציאה דף ושפכה עליו דבריה אליי. ומכאן לכאן אנו
מדפדפים זה לזה והנה שאלה, "אתה בא למסיבה היום?", ותשובה לה
"כן... נראה לי... מתי זה?". החזרתי את הדף הכתוב אל ידיה
ועיניה הפיקו חיוך כשקראה את תשובתי. "תבוא בתשע...", אמרה ואז
כאילו קראה את מחשבותיי וענתה לי, "אני מגיעה אתו, זאת הפעם
הראשונה שאנחנו ביחד ככה... במסיבה... אתה יודע?", ועיניה אמרו
כסימני שאלה. "בלגן", עניתי לה, והמשכנו דובר בעניינים אחרים.
הלימודים הסתיימו ואני הלכתי לבית ילדותי, עם אותם משה ואלמוג.
ארוחת הצהרים כללה שניצל שרוף קצת, תפוחי אדמה מעוכים עם חמאה
וכוס מיץ תפוחים מוגז, כנאמר, "תשתה כוס מיץ תפוחים מוגז",
ולחלק הזה, גבירותיי ורבותיי - אין שום חשיבות בסיפור!
שיעורי הבית קסמו לי, אותו אחר צהרים בהיר, ישבתי לי על כיסא
נדנדה וחיברתי ארוכות.
ערב בא, ופתחתי בהכנות לקראת המסיבה, אף לא חלקיק שבי רצה ללכת
אך ככל שכך - כך לא רצה להישאר. מוחי נחלה בפחד מן הלא ידוע
אשר יקרה באותו מקום ארור, הוא והיא בפעם הראשונה.
אנוכי ואני קיימנו אסיפת חירום והחלטנו שאין זה נכון להשאיר את
היום לידיו של גורל אכזר שכזה וכך הלוך אלך לי למסיבה.
מקלחת ארוכה, הזכירה לי ריח שמפו מהזה מאותו היום וכך מחשבותיי
נדדו למקומות מסוכנים בעוד המים מגרדים אותי מעליי. זיכרונות
ילדות הכו בי שנית עד ימי סיעוד אימי לעניין השטיפה וכך חלמתי
מתוק-חמוץ בעמדי תחת מים.
הכנסתי גופי החלש לתוך מיטב מחלוצתי, אפוף ריח שאינני זקוק לו
עדיין, אך יתרונותיו בחובו כבר עתה.
נפלתי בכבדות על מיטתי, מחכה לשעת האפס ואז הופרעתי ע"י צלצול
הטלפון.
"הלו?", קרא קול אישה מצדו השני של הקו. "כן?", עניתי בתקווה.
"היי.. זו עדי, אתה יודע... חברה של דנה...", אמרה, ומיד
נזכרתי בה, אך לא עניתי לה באותו הרגע, שמא תלמד על צלילות
מחשבותיי בה.
"כן... אני יודע מי את... מה קורה?", עניתי לאחר מספר שניות
חשיבה מדומה.
הייתה שתיקה קצרצרה של מבוכה, עד הושיע קולה האומר, "אז... אתה
בא היום?". "כן,", עניתי לה, "נראה לי שאני אגיע...". "יופי!",
קראה בשמחה לפתע, ואז כאילו הרגיעה את עצמה ואמרה, "גם אני
אבוא...".
שמחתי בשמחתה על בואה המלבב למסיבה ואז שוב הופיעה לה מין
שתיקה כזאת. יש כל מיני שתיקות, יש שתיקות טובות כשנעים לשתוק
ככה, ביחד, ויש גם שתיקות רעות שעושות חונק בגרון ונמשכות אלפי
דורות לפחות עד שמאמציו המייגעים של אחד מן השניים מעניקים לו
דבר שיחה.
זו הייתה שתיקה רעה, רעה במיוחד.
לבסוף פצתה פיה, "שמעת שדנה והוא חברים?", שאלה בתמימות להפגת
השתיקה הנוראית ההיא. "ברד ירד בדרום ספרד", עניתי בפשטות.
ושוב נפלה שתיקה מפחידה.
השתיקה שזיכתה אותי בגלידה הופרעה הפעם על ידי, "טוב, אז אני
אראה אותך שם כבר.. ביי", סיננתי. "כן... ביי", סיכמה. אשר
דיברנו, דיברנו אנו ולא אחר ידרוש, זאת ראשונה.
ויחד עם סיום השיחה נכנסה לילך, הלכה צעדים בטוחים אל מול
המראה ובחנה עצמה.
"שמעתי שיש לך אירוע גדול היום...", אמרה בלגלגנות אופיינית
לאחיות גדולות, בעוד היא עושה פרצופים חשקניים למראה. "כן,",
עניתי לה, "יש לסיוון יום הולדת היום".
"נו...", לחשה וחייכה, כאילו מחכה שאני אגיד איזה דבר זה או
אחר, "ודנה באה?...".
"זה עולם קטן מאוד, זה עולם קטן מאוד, זה עולם קטן מאוד...",
עניתי בקצרה.
"הבנתי... ומה תעשו במסיבה האדירה הזאת?", שאלה באותו טון
מזלזל.
"לא יודע... משחקים וכאלה...", אמרתי לה וקיוויתי שהשיחה תיגמר
מהר.
"החיים הטובים, מה?", צחקה לעצמה והלכה לפני שהספיקה לשמוע את
תשובתי השלילית.
אני נשארתי לי בעיצבוני לבדי בחדר לעוד כמה דקות עד שהגיעה
השעה לצאת.
צלצול צורמני של אינטרקום הציל נפשי מטביעה בעצמה וניגשתי
לראות את מושיעיי.
"אתה יורד?", קרא קולו המוכר של אלמוג בצדה השני של השפופרת.
"כבר..", עניתי לו ואז נכנסתי לחדר המטבח לשניות מספר כדי לקחת
מסטיק פירות, תמיד מותר לחלום, חשבתי.
חזרתי לחדר בשביל לקחת את המתנה, לרגע עצרתי ונזכרתי במבטה
המוזר של המוכרת בחנות בה קנינו את קופסת השמחה הזו. מעין הבעה
קפואה של אדם שחווה כה הרבה מתנות בחייו עד שחיוכו התנוון ומת
משעמום. עזבתי את הבית.
ירדתי במעלית הבניין, תמיד חשבתי שמעלית זה אחד הדברים
המפחידים ביותר בעולם. זהו המקום היחיד שמכריח אותך להתייחד עם
מחשבותיך, אפילו אם זה רק לכמה רגעים קצרים... מחשבות יכולות
להיות אכזריות למדי, כמו ילדים קטנים.
למטה ראיתי את מושיק ואלמוג, גם הם מעוטרים כהלכה בעבודת
הוריהם הקשה.
בדרכנו למסיבה הנחתי לשניהם ללכת מקדימה ואני נשרכתי אחריהם
כחצי מטר מאחורה. בעודי צועד פגשתי עץ שעמד בתוך גינה מגודרת
סמוכה למדרכה. עץ שאפתן זה רצה לשבור את מחסומיו ולהוציא ענפיו
ממולדתו ורוח קלילה נדנדה את ענפיו וכאילו מנסה הוא לגעת
ברצפה. ולא נראה כרצון היה לו לקחת את הרצפה בכוח, לתפוס אותה
בזרועותיו ולשמור אותה לעצמו לעולמי עד. לא, העץ החביב רצה רק
לגעת בה קלות, ללטף אותה ואז ילך, אם זו תבקש ממנו, ולא יוסיף
לרצות בה עוד.
"אינך רואה כי אין היא רוצה בך?", הטחתי בו בכעס אוהד. "אין זה
משנה לי,", אמר, "אנסה ואנסה עד שאקמול ואמות.".
הבטתי בו רגע אחד או שניים ואז תפסתי בכוח את אחד מענפיו
ומשכתי אותו מטה. הענף נמתח ונמתח וכבר הגיע מרחק אפסי מהרצפה
וקריאות שמחתו של העץ נשמעו באוזניי, אך אז נשבר לו הענף ומת
בזרועותיי.
לפתע נשמע קול רחוק, "רועי, מה נהיה אתך, אתה בא או לא?". היו
אלה מושיק ואלמוג שהספיקו לעשות עוד דרך ארוכה עד חשו בחסרוני.
מחיתי את הדמעה מעיניי ושמתי פעמיי לחבריי. מחשבות נשטפו
בראשי, כמו גלים, בכל שארית המסע למסיבה. מחשבות שאני לא ממש
יודע איך לומר עליהן, לכאן או לשם, סתם מחשבות כאלה שמרחפות
בראש ואין בך בקשה לחשוף אותן באוזני מכרייך.
לבסוף הגענו לבית המסיבה. ובית הזה הוא ככל בית וההולך ברחוב
לתומו לא יידע כי העולם יקום וייפול לפי המתרחש בבית הזה ממש
באותו הערב.
עלינו לקומה השלישית, ומשם לגג הבניין. שלט אדום-כחול הודיע
לנו כי הגענו למחוז חפצנו, ודלת מתכת חלודה פתחה את המסיבה.
פחות או יותר...
אורות מסנוורים בשלל צבעים הכו בעיניי. המקום היה ערוך לשמחה
שכנראה איחרה לבוא וכיסאות גינה לבנים ומאוכלסים בצורת חצי
מעגל העידו על כך. שלטים נתלו מכל נקודה לנקודה כפי שיכלו
והשרו במקום את היופי שאפשר לקנות בחמש וחצי שקל.
איש עמד ליד דוכן ססגוני עם חצי אוזניה על ראשו ונראה כאילו
היה שמח מאוד להיות שם באותו ערב וניסה לשתף את השאר בשמחתו
ולגרום להם לרקוד.
סרקתי במהירות את כל הנוכחים: תומר היה שם, גם רן, ואורן.
מעניין אם ירון יבוא, אורן בטח ישתגע לגמרי אם הוא יבוא. אני
דווקא אוהב את ירון, הוא קצת מוזר ומדבר המון אבל זה רק בגלל
שיש לו מה להגיד, לא יודע למה אורן תמיד מתפוצץ ממנו.
גם את לירון ראיתי שם. ישובה עם חיוך מפה ועד ניו יורק ונשמתי
לרווחה כשראיתי זאת. אם לירון לא צועקת זה סימן שהיא עדיין לא
הגיעה, אבל בכל זאת  עברתי בקפדנות על כולם שם. היה זה כמו
מסדר זיהוי ואני מחפש את הפושע שפגע בי, ואת שותפתו המרושעת
כמובן. אך לצדקתי הם לא היו שם, עדיין לא. הם בטח בבית,
מתכוננים. היא עושה לעצמה כל מיני דברים שהיא בכלל לא זקוקה
להם. והוא, הוא... לא אכפת לי מה הוא עושה.
שולחן כיבוד עמד בפינת הגג, עמוס בכל הטוב של אותם שנים, אושר
בטעם בוטנים ומיץ תפוחים מוגז (בל נשכח). המשכתי לצפות לכאן
ולשם עד שהבחנתי כי  עדי מביטה בי במבט זר. הסתכלתי עליה בחזרה
והיא מיד הסיתה את עיניה לשמיים, אולי חיפשה דבר מה שאין שם.
התיישבתי על כיסא שמצא חן בעיניי.
הוא לא היה הכסא הכי ימני או הכי שמאלי או באמצע או כלום, הוא
היה סתם כסא , אבל הוא היה קרוב מאוד לרמקולים ושם כוחו. כבר
לפני זמן רב גיליתי לשמחתי כי היושב בקרבה לרמקולים מוכה
בעוצמת הצלילים עד כדי כך שאין הוא מסוגל לשמוע מחשבותיו שלו,
זו הרגשה נהדרת, השקט הזה.
אלמוג בא אחרי זמן מועט והתיישב לידי עם צלחת פלסטיק ודוגמיות
מכל הטוב ההוא, "איך אני שונא את זה...", סנן מתחת לשפמו.
הבטתי בו בפליאה, לא היה זה משפט "אלמוגי" טיפוסי. "שונא את
מה?", שאלתי בזהירות. הוא היה מופתע שכלל וכלל שמעתי את קולו,
"אתה יודע...", התחיל להגיד לי. "איך שתמיד... בתחילת
המסיבה... כולם יושבים כזה ואף אחד לא רוקד ומשעמם?", אמר
בקושי רב כנראה. "אה כן... בטח", עודדתי אותו, שלא ירגיש רע -
צרת רבים נחמת טיפשים, אומרים.
כך הגיעה לה שתיקה, אך לא היה אכפת לי לשתוק כי היה לי מה
לעשות. לפתע פרצו דנה והוא אל המסיבה. "אינני יכולה יותר",
צעקה דנה, "עליי להתוודות". היא רצה אליי ונפלה על ברכיה, "אני
אוהבת אותך, רועי", אמרה לי, "נהייתי חברה של הדפוק הזה רק כדי
לגרום לך לקנא אבל עכשיו אני מגלה שאני לא עומדת בכאב של חיים
בלעדייך!".
זרועותיה חיבקו את מותניי בכוח ולא הותירו לי לנשום, חנק מתוק
מזה לא יכול להיות.
כאב הופיע לו במפליא דווקא בצד גופי, וזה לא שאני נגד כאב כי
גם לו יש זכויות וגם הוא בן אדם, אבל לכאב זה הייתה ארומה
מדאיגה של מציאות.
"רועי", אמר לי אלמוג בטון כבד, "אתה ילד מוזר", וכשסיים את
דבריו עשה פרצוף רציני לשעשוע ואז צחק הוא בעצמו כטבח האוכל
תבשילו.
דלת המתכת נפתחה לה באיטיות, קרני אור כחלחל ואדמדם בהקו
מיופייה המתכתי של הדלת המבריקה בעוד מתגלה לפנינו האוצר הכלוא
בחוץ.
שם היא עמדה, מכנס ג'ינס כחול משופשף נגמר אל נעלי עור שחורות.
חולצה וורודה מגינה על התפל לימינו מזוועות הסתיו ומשאירה
להפקרות זוג ידיים, צבועות בלק אדום.
שיער מתולתל נופל בעל כורחו, מעטר פני מלאך בעלות עיני מלאך
ירוקות, אף מלאך ופה מלאכי גם הוא, דבוק לשפתון וורדרד ובר
מזל. מן הסתם, היה זה סט מלאכי שכזה, אשר נקנה במבצע ל-א
נ-ו-ר-מ-ל-י של ערוץ הקניות. והוא עמד לידה.
"היי דנה", נשמעו קריאות אחדות מרחבי המקום, עקבתי אחר אחת מהן
ובמקרה הגעתי אף אל מקומי שלי. גם אליו נשמעו קריאות דומות
ובמפתיע לא נבעו הן ממני.
מסיבה לא ברורה החל מתנגן בתוכי השיר "הילדה הכי יפה בגן",
אינני יודע מדוע ואינני יודע אם אי פעם יפסיק השיר הזה להתנגן
בי ואוכל כבר ללכת לישון בלילה בשקט מלטף.
סיוון טפטפה אליהם ולקחה בעליצות את מתנותיהם וברכותיהם
והעבירן לחדרה.
הם צעדו לפנים הרחבה חייכו חיוכים של ביחד ואז מצאו להם מקום
ישיבה באזור בו ישבו שאר זוגות החיוכים, כאילו נרשמו לאיזה
מועדון מיוחד ואקסקלוסיבי.
דנה התכופפה בכיסאה הסתכלה אליי ונפנפה בידה, הרמתי ידי בחזרה
ואז הבטתי ממנה והלאה למען תחשוב כי אין בי עניין לה.
כך חלפו 30 דקות או יותר, ליד חברי הטוב משכבר הימים - אלמוג
קרוקמן, בדיון מעמיק על נושא שאינני ממש זוכר, אך בטוח כי היה
חשוב בדרגת חשיבות עליונה.
סיוון החליטה שהמצב בלתי נסבל עבורה, היא קמה מהכיסא והחלה
גוררת אנשים בכוח לרחבת הריקודים, כולל את עבדכם הבוגדני.
לאחר זמן מה התהווה מעגל ריקודים מכובד למדי וכל הנוכחים
התנועעו לצליליה של פנטזיה בטעם תות בקצב דיסקו משגע.
הרעיון המחוכם היה שזה הרוקד במרכז יוחלף אך ורק ע"י ההפוך לו
במין והפאנץ' ליין הוא שעליו למשוך את הנבחר בצעיף כחלחל.
כפיים רבותיי, כפיים.
סיוון-אלון-מורן-דן-לירון, והוא מקנאה ואז דנה מן הסתם.
ואחרי שדנה ביצעה את קטע הריקוד שלה, היא כרכה את צעיפה סביבי
כי אין לבחור בבוחר ואני תהיתי על כך שצעיפים ניתן להדק.
סובבתי אנה ואנה מעגלי כזב, והרהרתי על ברת המזל שאבחר. תקדים
עבר מנע ממני לבחור בה ולכן המשכתי מחולל עד פגשתי עיני עדי
נוצצות אליי. תהיתי על אור זה ובכל זאת הנחתי כי משיכה זו
משיכה ועטפתי הנחש סביבה.
קורנפלקס של בוקר נקרן על פניה של עדי בעוד היא מצעדת אט אט אל
מרכז המעגל, ואני כאני מתמול שלשום פרשתי למנוחות.
לפתע נפתחה דלת הגג ועמד שם ירון, העניק מתנתו לסיוון והלך
וישב וריסן את פיו בכוח כל הדרך אל הבנק. אורן הביט בו באיום
כשומר על צו שתיקתו.
הריקודים נמשכו עוד זמן מדיד כהלכה עד הכריזה סיוון כי עתה זמן
למשחקים: "עתה זמן למשחקים".
שני כיסאות הונחו זה בהיפוכו של זה והמשחק החל.
ראשונים הועמדו לדין לירון וירון,  אשר שמותיהם אכלו זה את זה
כה יפה עד שנראה שיועדו מתחילה. ולא יהיה זאת כי רצונו של ירון
מדוכא מתשוקתה של לירון לשתיקה.
"טוב, שלוש פעמים, נשיקה או סטירה, אני שופטת", הכריזה סיוון.
אגלי זיעה הופיעו על פניו של ירון, מחסומי פיו נפלו בין
הכיסאות, "ש...ש...שמינית", הוא גמגם בלחש. "מה הוא אמר?", שאל
תומר בצחוק. "ש...ש...שמינית,", המשיך וניסה ירון להגיד,
"סי..סי..סי..סיכוי של ש...שמינית שא...אני א..ע..ניק לה
ש..לו..ש נ...שי...קות", לחש בעצבים. אורן קם ופתח בסבב צרחות
על ירון, "אתה פשוט לא יכול לשתוק, אה? אתה חייב להראות שאתה
יותר חכם מכולם", קולו נהיה חורק, "אז אתה לומד עם הגדולים, אז
מה???".  אורן שתק לרגע והשאיר דממה באוויר, ירון לא היה מסוגל
להוציא תו מפיו, "עכשיו הוא שותק", צחק תומר.
ירון התרומם מחלומו ויצא את הדלת נגד קריאותיו של אף אחד.
"עכשיו אפשר להמשיך בשקט", אמר אורן ומשך בבגדיו, לירון קמה
בעצלנות וחזרה למושבה. אחר התיישבו עוד שני זוגות אשר להם
ולסיפור הטרגי הזה אין שום קשר, אבל אחריהם עלו דנה והוא.
אחד-שתיים-שלוש פעמים הטו את ראשם כיוונים שונים ושלוש סטירות
מזויפות צלצולו על לחיו למורת רוחו.
"יום עסל יום בסל", קראו אליו שאר הילדים והוא, כנסיך הנכשל
בצעדיו, חייך מלכותית.
"תם ונשלם", החליטה סיוון ובידה בקבוק דיאט קולה ריק ושתי
ניצוצות קטנים הוכיחו את שאני מנסה לומר מאז אז.
כולם התיישבו במעגל וגם אני נכחתי במרחץ הדמים מתוך איזה
עניין. סיוון סובבה את הבקבוק ראשונה והלז הצביע על אלמוג.
"אמת או חובה?", נשאלה השאלה.
אלמוג הראה חייך בביטחון, "חובה", אמר. רגעים של התייעצות בין
סיוון וחברותיה הסתכמו לגזר הדין הבא, "אלמוג... חובה עליך לתת
ליעל נשיקה", אמרה בערמומיות ורק כשהבחור כבר התרומם הוסיפה,
"על הפה...".
פניו של אלמוג החליפו מספר צבעים אך אחר התעשת וקרב אליה. מכאן
נובע, אם כך, כי אין אמת בינו לבינה כפי שחשבתי ימי עבר שכן
האמת לא מצויה במכחולו של הצייר אלא בסכינו של מרצח הלבבות.
ובכל זאת ניגש ונשק קלי קלות על פיה למשמע קולות השתאות ברקע.
מר אלמוג שנת 2000, מהדורה חדשה, לקח את הבקבוק בידו וסובב
אותו על הרצפה.
הבטתי ישר בעינו של הפקק האדמדם וקיללתי את יום היוולדו. צדו
האחר של הבקבוק הצביע אל עדי והיא שאלה אותי במהירות, "אמת או
חובה?". "אמת", עניתי בפשטות.
"אתה  מחבב את דנה?", שאלה מיד, נראה כי שום התייעצות לא הייתה
נחוצה.
בלי לחשוב, בלי להרהר, בלי כלום, "לא", עניתי. ולא סתם "לא"
היה זה, מהסוג שאומרים כשמוותרים על חביתה של אימא או שמעדיפים
להישאר בבית ולא לשחק כדורגל. היה זה "לא" טהור יותר, אמיתי
יותר,  שאין "כן" בעולם שמשתווה לו, ואני בעמדתי שהייתה לי
זימנתי אותו מחשכי תהום להגן על נשמתי החלשה.
חיוך החל מתפשט כגלי ים על פניה של עדי ואני סובבתי את
הבקבוק.
מסיבה ששמורה רק לאלי העולם, שוב הצביע הבקבוק עליי, אך הפעם
הייתה זו לירון ששאלה ומחאותיי כנגד משפט כפול היו לשווא.
"אמת או חובה?", נשאלה השאלה שוב, ולמען הדה ז'ה וו עניתי
במטבע זהה. עדי הביטה בלירון, כמעט באיום, וזו הגיבה בהנדת
ראשה לחיוב והחלה לשאול - "רועי,", טון קולה הרתיע אותי במעט,
אך לא נראה לי כי יש עוד מקום מתחת לעורי בו לא ביקרו עדיין,
"היית רוצה להיות חבר של עדי?". משב של רווחה התפשט בי כשהבנתי
כי זו כל המזימה ועניתי בשאלה שאת תשובתה ידעתי מראש - "למה
לא?...". קריאות של קומדיית מצבים אמריקאית  פרצו מבין הנוכחים
וחיוכה של עדי נמתח עתה עד כדי כך שדאגתי ופניה ייקרעו תחת
הלחץ. אך תשומת לבי אליה התמוססה, כאשר לפתע גיליתי שדנה מביטה
בי באופן מוזר של שמחה והרגשת בחילה מלאה את תוכי.
קמתי ממשפט הקופים ההוא ופניתי אל הדלת, מתעלם מקולה הקורא של
עדי.

רוח מקפיאה הכתה בפניי כשיצאתי את הבניין. רוח שכזו יכולה
ללחוש לך שירים שקטים באוזן ולשכר אותך בנשכחות שעוד לא ממש
שכחת.
הלכתי לקצב המוזיקה האיטית לשעה קלה בלי מטרה מסוימת, עד
שהבחנתי בגן שעשועים שהיה מעבר לרחוב והחלטתי לבקר בו.
היה זה גן ככל הגנים, עם ברזיה שתקועה בה אבן ונדנדות עץ
מפתות.
"רו.. רו.. רו..עייי?", קול חלש התגנב לאוזני ולרגע דאגתי אך
התעשתי במהרה. זה היה  ירון שישב בשקט על אחת הנדנדות, ראשו
בוחן את חולצתו.
"ירון?", עניתי בחוסר החלטיות, "מה אתה עושה כאן?", שאלתי.
"כ...כ...לום", ענה בעצב ואז התקרבתי אליו והתיישבתי על הנדנדה
אשר לצדו.
כך ישבנו ושקטנו ערב זך, עד יאמר ירון, "נ..נ..קודת ק...צ..ה".
ואני היות והכרתי טיבו של זה רק הנחתי לו מבט של הקשבה ונתתי
למנוחתו. ירון החל מדבר, ונעלם כליל הגמגום מלבו שכן ידע את
שדיבר כפי שידע אדם שמו.
"אתה מבין, ", שאל רטורית או שמא חשב כי אני מבין את שלא נאמר,
"אתה לא יכול... כן, לא, כן, לא! אתה לא יכול לדעת הכל...",
הוא נראה מתוסכל, ואז נשם עד כלותו והמשיך, "כדי להבין משהו
באמת אתה חייב לבדוק מה קורה בקצוות שלו... פצצות אטום, נאצים,
אתה לא יכול להבין... כולם פולטים ערכים בתחום, אחד שתיים
שלוש, ואז אתה מכניס ערך אחר פחות צפוי, בקצה התחום, חמישים
ושש, ואז פתאום, בום! טראח! חמש מיליון ואתה מופתע, לא ציפית
לזה, ואתה מגלה שלא הסתכלת בנקודות הקצה, טעית, נפלת חזק, וזה
לא טוב, בכלל, גרוע, חוקי הפיסיקה עובדים, כן, בטח, רק לא
בחורים שחורים, אי אפשר לצפות את הכל בלי לבדוק בפינות
המלוכלכות של עליית הבית. גם מטורפים מתענים תחת שמיכה של
היגיון ונושמים רק דרך חורים קטנים בה, הם יכולים להיות
הגיוניים עם שמלות בלט לאורך כל הדרך ואז להתפוצץ לרסיסים בסוף
התחום, רצח. שים לב...", ופתאום הביט בי בכוח ועליי להודות
שלבי זוכר ימים יציבים מזה, "שים לב לנקודות קצה", אמר ואז
השפיל מבטו "לא חשוב, לא הבנת", מלמל לסיכום. ואני לא אמרתי
דבר, רק הרחתי את ריחה של רוח סתיו קרירה ונתליתי על חבלי סוכר
בתקווה שאינני מבין כלל וכלל. היה זה חשוב.
"אתה בא לחזור?", שאלתי אותו, "ל...א,", אמר, "ע..ד..יין
ל..א".
אז קמתי בכבודי ובעצמי והנחתי פעמיי בחזרה אל גורלי, בדרכי
חשוב חשבתי על נקודותיו של ירון ולא הצלחתי להנפיק מים מאבן
זו.

טפחתי על דלת המתכת בחביבות של ידידים וכמעט וכשלו צעדיי
כשנכנסתי למקום מחמת חשכתו. "הנה העוגה!", קראה האם הנרגשת ואף
אני הצטרפתי למחיאות הכפיים הרועמות להן זכתה העוגה וקדה קידה
קלה.
סיוון ניגשה אל העוגה, כולה ריגושים מתקתקים. "בקשי משאלה,
מותק", עודדה אותה אמה. סיוון עצמה עיניה לזמן מה ואז הורידה
ראשה אל העוגה ונשפה עליה בכל הכוח אשר לה. להפתעת כולם אף אחד
מן הנרות לא כבה וצחוק האם הרשיעה בקניית נרות מיוחדים, מהסוג
שהורס משאלות. זאת תדע בתה עד סוף ימיה העקרים.
פרוסות של עוגה נחלקו לחולקי השמחה ואני חשתי כי עוגה מתוקה
שכזו תרגיש בודדה בקרבי וויתרתי על התענוג. רעבונו של אלמוג,
לעומתי בכל, גבר עליו והוא בא את יעל וביקש את חברותה ביחד עם
פרוסת העוגה והנה אלמוג ויעל חברים, אך לעד ייאמר כי מכר נשמתו
עבור מאתיים גרם שוקולד מריר.
לאחר שאבדה כל תקוותי במין האנושי והגיע יום זה, סוף סוף
איבדתי את אותה תקווה גם בחבריי. עברתי לשבת במקום אחר, ליד
הרמקול השני.
אלמוג ניגש אליי בהפסקת העוגה שהייתה, ובפה מלא פירורי אהבה,
זועקים לחייהם, אמר לי, "איפה היית? הפסדת את תומר מתהלך כמו
תרנגול ואורן מנשק את לירון, על הפה!".
מאיזו סיבה שהיא הלך ממני כשסיים את דבריו ולא חיכה לתשובה,
ואני מחיתי את מצחי מפחד כתוביות ההבהרה שאולי הופיעו מן
האוויר.
מוזיקה שקטה נשמעה בשנית אך הפעם שמעו אותה גם אחרים. ככל
הנראה מנהל המסיבה הרהר במצב והחליט כי זהו הזמן לריקודים
איטיים יותר.
התיישבתי על הכיסא והתאנחתי בתוכי על כאבי. דמותה של דנה הלכה
וגדלה באורח לא הגיוני עד באה אליי. "רועי... אתה רוצה
לרקוד?", אמר לי קולה המושלם ובאותו רגע היה זה כאילו שני
צבאות ענק קפצו זה על זה בראשי וכעת נשארה רק שממה וזה הנכנס
וישמיע קולו יקבל את השקעתו חזרה במלואה, ומאז הולדתי ועד מותי
לא ידעתי דבר כשם שלא ידעתי אז. עמדתי והלכתי איתה, ידה בידי,
לרחבת הריקודים. היא הניחה את ידיה על כתפיי, כאומרת מיליוני
אנשים לא התעלפו ואין בזה מן שיש, ואני רק נתתי לידיי לרחף על
צדדי גופה ואם היה דף נייר דק דיו יכלת להניחו ביני לבינה בלי
שנחוש דבר.
צלילי המוזיקה המשיכו להלום בחזי ואני נרדמתי על כר מבטה וגם
המוות בעצמו לא יכל להעיר אותי מחלום מתוק זה.
"רועי...", לחשה ברכות, "אני יודעת שקצת קשה לך עם זה שאנחנו
חברים", אמרה ואני תהיתי אם הטיפוס על האוורסט או הנחיתה על
הירח היו משימות כה קלות. לא אמרתי דבר, רק משכתי בכתפיי
בעדינות, מתוך חשש שמא תיקח את מגעה ממני.
"אתה מבין...", היא המשיכה לדבר, "זה שאנחנו חברים... זה לא
אומר ש...", וקטעה את המשפט לדקה קצרה, והמשיכה, "אני אוהבת
אותך...", כאן ארצה לעצור ולומר שמעולם ולעולם לא יהיה מבט
ירוק יותר מאשר היה לה באותו רגע ומעבר לכך לא ארחיב כי אין
שפה שתעמוד בכך , "בתור ידיד, כמובן (כמובן), ואני צריכה את
התמיכה שלך כרגע".
"אתם אוהבים אותי, אתם באמת אוהבים אותי!", קראתי בשמחה לעבר
מיליוני הצופים שבאו לראות אותי זוכה בפרס האוסקר על הופעתי
באותה סצינה. "בכל תולדות הקולנוע לא נראה חיוך כה ותומך ואוהד
כמו זה של רועי בסרט חייו, אפשר כמעט לטעות ולחשוב שאין הוא
משחק בכלל", כתבו בעיתונים, אכן ביקורות מצוינות.
פחדיי התממשו ומגע יד מלאכי (כלול במבצע) עזב אותי ולמדתי
שעליי לקרוא את האותיות הקטנות טרם חתמתי.
וכאשר הסתובבה ממני והלכה אליו נותרתי מביט בשיערה מתנועע מצד
לצד ובזריזות לחצתי על כפתור אדום ושמרתי את אשר ראיתי למען
ארצה ביום מן הימים להיזכר מהו כאב. יחשוב כל מורה לספרות כי
כאשר ישנן רק שתי שורות על עניין זה או אחר אזי חשיבותו פחותה
היא ולא שמע שמילים שקופות נלחשות כאן במי מלחים, וזה היה השלב
השני.
התיישבתי בחזרה על הכיסא והנפתי את רגליי מעלה ומטה. צל הופיע
תחת רגליי וגם קול נתלווה אליו, "רועי... אתה רוצה לרקוד?",
אמרה עדי, והתעלמה מרעש נפילתן של חומות עבר. "בטח", אמרתי,
ומשכתי את ידה אל מחוז חפצה. הנחתי ידיי על גופה ולראשונה חשתי
במגע שכזה. היא ממקומה נתנה ידיה על כתפיי ודומה היה לי כי אם
אקח את אותו דף דקיק מאז, אוכל לרפד בו את צווארי.
חוללנו לצלילי המוזיקה, והחוצפנית הפרה את צו השתיקה, לו
ייחלתי, ושאלה, "באמת התכוונת למה שאמרת קודם?". "מה שאמרתי
מתי?", שאלתי באמת, והיא ספרה עד עשר בלב ואז הוסיפה,
"כששיחקנו אמת או חובה...". מחשבותיה התבהרו לי ואי לכך ובהתאם
לזאת עניתי לה, "כן, ברור.". היא חייכה ובלי אזהרה מוקדמת קרעה
את הדף על כתפיי.
המשכנו בשקט מעודד ובסוף התיישבנו והיא לידי. את הרגשות שדפקו
על דלתי השארתי למות על הסף.
בעוד אנו ישובים באה דנה ומתמקמת על הכיסא שלידי השנייה. "אני
שמחה בשבילך", לחשה באוזניי ומיד עזבה את המקום כרוח אביבית.
אני הייתי מבולבל מעט משום שלא ירדתי לעומק דבריה, אך אז
השפלתי מבטי מטה וגיליתי לתדהמתי שידי הראשונה וידה  אוחזות
אחת בשנייה כאילו ונופלת האחת וזולתה הייתה מיד חשה לעזרתה.
ניסיתי, באמת שניסיתי לחיות באותו רגע, במין עתיד וורוד כזה
שנפל לרגליי משמיים, אך נראה כי נפל עליי ולא אליי והייתי חייב
לעזוב שם. דלת החלודה התנועעה בטירוף.

"אנחנו נפגשים שוב...", אמרתי בחיוך מאולץ לרוח הקרירה שבחוץ.
היה נדמה לי שהיא שומרת לעצמה את זכות השתיקה, אך מבט מאוחר לא
משאיר לי ברירה אלא לתהות אם  היא זו שלחשה מילים שחורות
באוזניי, הרי לבטח לא נבעו מתוכי...
הדרך כנראה חתמה על הסכם מרושע עם השטן או מעסיקו לשעבר
והתמתחה עד כדי כאב גב בכדי לאפשר לרוח הערמומית לשוחח עמי
עוד.
הגעתי לבניין בו גרתי כל שנותיי והחלטתי לעלות ברגל את ששת
הקומות, "יש גבול", חשבתי לעצמי.
"מי זה?", קרא קול גבר כאשר דפקתי על הדלת ולמספר שניות תקף
אותי פחד משום שלא זיהיתי את הקול. הדלת נפתחה ונשמתי לרווחה
כשראיתי שהיה זה רק אבי וקולו לא התאים לו משום שהיה עסוק
בסעודת תפוח אדום-ירוק אשר רוב חלקו הירוק כבר לא היה. "שלום
רועי", אמר לי בין הנגיסות, "איך הייתה המסיבה?", הוסיף. "יופי
טופי", עניתי בטון שקוף יותר מהאוויר עצמו, והוא הנהן בראשו
והלך לחדר השינה בכדי להציע לאישתו את חלקו השני של התפוח.
כאשר נודע לאימי על הגעתי הביתה, מיד החלה וצווחת את שמי שוב
ושוב, אך אני עשיתי את עצמי כחירש - אולי לא היה בי כוח לדבר.
אינני בטוח מדוע, אך כאשר נכנסתי לחדר לקחתי פיסת נייר קטנה
ורשמתי את המילים "נקודת קצה" עליה, לעולמים.
נשמתי את אוויר החדר המחניק לרווחה, אחר נמרחתי על המיטה כמו
שוקולד על לחם עם שוקולד.
בעוד אני שוכב ומתבונן בידידתי התקרה, חשבתי על אותם אנשים.
אלו שנקראים "חבריי לספסל הלימודים", וכעת חוגגים את יום
הולדתה של אחת מהם ושמחים שמחת צמר גפן. ויכלתי להיות כמותם
אילולא שערה כתומה דקיקה במרכז פדחתי. אין רואים את אותה שערה,
חבויה היא היטב עד שאף אני מעולם לא חזיתי בה במו עיני ויחד עם
זאת ניסויים דקדקניים מקנים לי אמון פיזיקאים בקיומה.
ועת אני שוכב בתנוחת לידתי, עיניים לכודות בתקרה ובגדיי היפים
לגופי כסמרטוטי זפת, מחליק ונופל לחשכת שינתי.

נמלה קטנה, בודדה, כמה נפלא!
ראו אותה הולכת,
ראו אותה אוספת מזון,
נושאת על גבה מעל ומעבר לכוחה,
פירור של גז אצילי,
להביאו בחזרה אל הקן?!
ראו אותה מתה,
תחת רגלו של אדם פגוע עוד יותר,
גאוות נמלים לא ייתן.

"רועי!", קראה בקולי קולות וכמו קשרה חוט תפירה אל יום האתמול.
פקחתי את עיניי והבטתי סביב. שום דבר לא השתנה, התקרה אותה
התקרה, הבגדים אותם בגדים.
התגלגלתי באיטיות מהמיטה ונפלתי לרצפה. בכוחות משותפים הקמתי
את עצמי ונגררתי למקלחת. אדים אופטימיים עלו מעלה, אולי ציפו
להגיע למקום אחר, יותר טוב מזה שכאן, אולי גם יימצאו אותו
וישלחו לי גלויה - שאבוא לבקר.
זיכרונות מעיקים נשטפו לביוב ואני חשתי בטוב.
את אימא מצאתי שוקדת על מזוני במטבח, "בוקר טוב", אמרה כשלבסוף
הבחינה בי. "מה תרצה לארוחת הבוקר?", שאלה. "לחמנייה עם גבינה
וכוס מיץ תפוחים מוגז", עניתי בקצרה, אינני חושב שנשאר בי דבר
מה שלם. "כבר מגיע", הכריזה בעליצות שבת בבוקר.
אני פרשתי בחזרה למאורתי שם חיכיתי לטרף אשר לא אחר לבוא.
עת אני משחיז ציפורניי ואורב לצלחת, קול התרחשות דרמטית מגיח
מהדלת. האדם, כך אומרים, מתאפיין בכושר הסתגלות גבוה, אך סבור
אני כי אבד הלז.
והנה היא נכנסת, נסיכתי באדום. "בוקר טוב, רועי", אומרת לי
בליווי מנגינה עצובה.
"היי", עניתי לה ועצרתי מבעדי לאמור עוד, כשם שעוצר הסכר מהמים
לזרום. היא התיישבה על המיטה לידי, ועיניה הסגירו שאין היא
שותקת באמת.
אמי נכנסה והניחה צלחת וכוס מיץ תפוחים מוגז על השולחן, אחר
עזבה את החדר בקריצה מכאיבה. אני הסתכלתי בה, אהובתי הקסומה,
תהיתי כיצד אבוא להתדפק על ביתה בעוד עשרים שנה, ואתוודה
שעדיין אוהבה. היא תעמוד על פתח ביתה, עם תינוק בידה האחת ובעל
בשנייה, וכאילו אמרה אלף מילים.
"רועי...", ניסתה להגיד. "למה הלכת מוקדם אתמול?", שאלה.
"סתם...", עניתי בחוסר חשיבות, "הייתי עייף", הוספתי למען
הפרוטוקול.
היא הפנתה את מבטה הצידה, מאוכזבת מהתשובה האופיינית כל כך.
ידידי השקט, נראה מציק מאוד באותה הצגה אז פציתי פי, "מה היה
אחרי שהלכתי?", שאלתי ובאותה מידה יכלתי ללחוץ על כפתור "הפעל"
ענק על גבה.
והיא התחילה לדבר עד הודעה חדשה. וברברה על סכסוכים עם לירון,
דברים מצחיקים שעדי אמרה (מתובלים בחיוכים משמעותיים) וכל
השאר.
היא מדברת והנה הפלאפון משמיע את קולו שוב, כפי שידע לעשות כל
עת בה אנו יחדיו.
"היי" נלהב נשמע מפיה ואחריו שאר מילים ובשלב מסוים... בשלב
מסוים אני מנחש כי הוא הציע לה להיפגש, אצלו, אצלה או בכל מקום
אחר ואת תשובתה חקקתי בזיכרוני עד סוף ימיי. אומנם כל שאמרה
היה - "טוב". אך לא היה זה טוב רגיל, אלא טוב מיוחד, טוב ששמור
לחברים - טוב עם חיוך.
וכבר אני רואה את היבשה בים הבדידות ומתקרב קץ לשיחה, רק שתי
מילים נשמעות -
"גם אני אוהבת אותך...". זה היה השלב האחרון, ולאחר שנהניתי
מגביע גלידת וניל לקחתי את כף ידה בידי ונשקתי לה. היא הביטה
בי במבט נוצץ ואני קמתי, נתתי בידה את פיסת הנייר הקטנה, לקחתי
לגימה מכוס מיץ התפוחים המוגז שעל השולחן וקפצתי דרך החלון.

מה אכפת לי?

עוד אני נופל החלטתי שזה זמן טוב לחשוב, כי הזדמנויות רבות לכך
כבר לא יהיו.
חשבתי על כל מה שהיה לי בשנים האחרונות בגללה.
חשבתי על כך שאמות שוב לפני שאספר לה על חלומותיי וכל הזוועה
שילד בכיתה ה' כבר יכול לחוות.
חשבתי על ילדים כמו אלמוג שיוצאים בקריאות כן ולא, וכלום לא
קורה להם.
חשבתי על כל האנשים שיחיו עד גיל 90 ולא ידעו את הפשוטה
שבידיעותיי.
חשבתי על נקודות הקצה של ירון.
חשבתי שהקרקע מתקדמת במהירות גבוהה למדי.
המשכתי ליפול והייתי כבר באדנית האחרונה, אז הושטתי יד וקטפתי
ממנה פרח למען תראה את גופתי השרועה על הרצפה עם פרח בידה
ותבכה יום אחד נוסף, רק יום אחד.
"על מה אתה חושב", אמרה והביטה בי במבט מוזר בזמן שאני בוהה
בתקרה. רציתי לומר לה שזו שיחה אישית אך החלטתי שלא וסתם
המשכנו לדבר על כל מה שלא מעניין אותי. ועליי להודות שיש צער
בלבי על כך שאין אבירות ואצילות בסוף סיפורי, רק דמיונות של
ילד קטן, אך מעולם לא התיימרתי להילחם בדבר מלבד טחנות רוח.
אשר לשארית ימיי... אכן הלוך הלכתי ימים רבים לצידה של עדי
ושיחותינו נשארו טהורות ואף אימא או חבר לא העיזו להתערב בהן,
כי היינו רק בשבילנו. למרות זאת, תמיד תדע שאין מחשבותיי בה
מסוננות לחלוטין וביום מן הימים אקיים את ביקור הבית שתכננתי.
ואולי גורל מרושע הוא זה, להסתפק במה שיש, אבל לא לכולנו יש את
הזכות להכריז: "הכל או כלום".

ולסיכום רק מילה אחרונה אחרונה ארצה לומר, ואת עוצמת חשיבותה
תסיקו אתם ממקומה:
אם חושבים אתם, שיש  חרטה בלבי ולו על שנייה אחת בה חשבתי
עליה, או התעניתי בגללה, שניה אחת בלבד! אז מצויה בידיכם טעות
כי את שעיניי ראו לא תראו אתם עד סוף ימיכם, ולעולם לא אאמין
שקיים ייצור אנושי, או לא אנושי, מושלם כמוה.