אני נמצאת במקום האהוב עליי בעולם- בים, מסתכלת על הגלים
שמתבקעים על רגליי החשופות וחושבת עליך. ידי אוחזת בעט סופו
תקוע בין שיניי הטוחנות שמבצעות את תפקידן. הנייר נשאר חלק .
ואני חושבת עליך. לידי מונחת ערמת דפים כתובים. לא כאלה
מקומטים אלא כאלה שמלאים עד אפס מקום ברגשותיי. ואומנם- אותם
רגשות מוסתרים בסיפורים נחמדים וקלילים שכתובים עם טיפת הומור
אך עם הרבה עצב. ואני חושבת עליך.

העט נוגעת בנייר ושובל דק של דיו מכתים את הדף החלק. אני חורטת
עליו כמו שהחיים חרטו בנפשי. חבל שאתה לא מבין את זה.
אני קוראת לך את אותם סיפורים שגורמים לך לחייך במעט שמחה כי
זה מצחיק אותך. אתה מחבק אותי בידיך שאני כל כך אוהבת ולוחש לי
"משוגעת שלי" . ואני מאושרת. מאושרת להיות שלך . אפילו אם
משוגעת.
ולמרות שאני מפחדת אני מישרת מבט אל עיניך היפות . ומוצאת שם
את הפחד שלי.

אני מרגישה צינה קרה על גופי ומתעטפת בשמיכה שאתה הבאת לי
והולכת מהמקום שאני הכי אוהבת בעולם. ועדיין חושבת עליך. הכול
כבר לא כל כך נחמד והגלים במקום להתבקע מכסים את רגליי כאילו
מאיימים לבלוע אותי אל תוכם . אני קמה במהירות כדיי להסתלק
מהמקום שאני הכי אוהבת בעולם אך המקום הזה בדיוק כמוך. הוא
בולע את אותם רגשות המובעים על הנייר כאילו צוחק עליי. בדיוק
כמוך. אני בורחת ממנו ולא מאמינה שהמקום שאני הכי אוהבת בעולם
פוגע בי. בדיוק כמוך.  

זה עוד רמז שנשלח אליך בתקווה שתבין. שסוף סוף תדע . אולי ,
אני חושבת , זה ימנע ממך לצחוק .

אבל איכשהו
אתה שוב מחבק אותי וצוחק מעוד "סיפור" שקראתי באוזניך.
"ועליי?" אתה שואל "עליי את לא כותבת כלום? אני לא חשוב לך?"

אני נזכרת במראה הפחד שלי בתוך הירוק של עיניך. מצד אחד כל כך
חמות ואוהבות שמעניקות לי בטחון שגורמות לי לשקוע בתוך שלווה
מוכרת. ומצד שני כל כך צוחקות ומזלזלות  שמטביעות אותי בתוך ים
של עצב.

אני נרגעת והים נרגע יחד איתי ואני שוב יושבת במקום שאני הכי
אוהבת בעולם וחושבת עליך. אתה בטח קורא את זה עכשיו ושוב לא
מבין... שזה עליך.