הכי אני אוהבת מקלחות רותחות.
אני שומעת את אייל נכנס, הוא ועומרי עומדים בכניסה ומדברים.
אני עוצמת עיניים, יושבת על מדרגת שיש לבן בצמוד לקיר המקלחת
ומעבירה את הידיים בשיער, משפשפת את העיניים.
אני נעלמת... מקלחת רותחת, המים צורבים לי על העור קודים בשפה
האסורה לי, מסבירים לי את המציאות בצורה הבסיסית ביותר, טיפות
של כנות.
דפיקה על הדלת והקול שלו מהדהד לי בנשמה. אני שומעת בטונים
שהוא עייף ורע לו... והכל בגללי.
אני סוגרת את הווילון ופותחת עוד את המים החמים, מגבירה את קצב
הזרם.
"נועה, תפתחי." הוא אומר, נחוש.
לא רוצה לא רוצה לא רוצה.
"נועה! פאק תפתחי או שאני אשבור את הדלת, ממני לא מתחמקים."
אני סוגרת את המים, מתעטפת במגבת גדולה לבנה ופותחת את המנעול,
"מה?" אני מסתכלת לו בעיניים.
"אני רוצה לאהוב אותך." באמת באמת...


אנחנו יושבים על השטיח, הוא מולי, אני נשענת על ארון עץ כהה
והוא על הקיר. רק מסתכלים אחד לשני בעיניים, כבר אין דמעות,
כבר אין חללים, יש שקט, מרגישה מהופנטת. עומרי מניח עלי פונצ'ו
שחור ומגיש לנו כוסות שוקו רותח.
אני מנערת את הראש, עומרי מתיישב על הספה.
"מה יהיה איתכם?"
אני שותקת, אייל רק ממשיך להסתכל לי בעיניים.
השעון מראה חמש וחצי בבוקר, מהחלון של הדירה ניתן לראות את
השמיים מחליפים צבעים, כמו לפי מצב רוח. סגול, אדום, צהוב,
אפור, כתום... אני רוצה להיות כוכב נופל.
"אני לא מבין אתכם." עומרי ממלמל.
"מה כבר יש להבין" אני זורקת ולוגמת מהספל, מצמידה שתי כפות
ידיים לחרס החם ומפשירה, לאט לאט.
"נועה, את רוצה אותו, הוא יודע, את יודעת, את אמרת לי כבר
מזמן. וכמו שבטח כבר הבנת זה דיי הדדי. כמו גנון שניכם. דוגרי
כמו גנון, לא מתאים לך."
"הרבה דברים לא מתאימים לי והם כן ואתה לא יודע."
"יודע לא יודע, בטוח שאתם צריכים להיות ביחד, מינימום לנסות."
כל הדיון הזה אייל שותק, מביט בי ושותק וזה מציק לי שאין לו
בכלל דעה בעניין. כאילו הכל תלוי רק בי. כאילו הוא בכלל לא
יודע מה הוא רוצה.
"יודעים מה? אני אלך לישון, איילי כשבאמת תאמין במה שאמרת לי
מקודם, גם אני אאמין. עומרי, יהיה בסדר, באמת שיהיה בסדר,
מבטיחה." אני נותנת לבן דוד שלי נשיקה על הלחי. נכנסת לחדר שלו
ונועלת את הדלת. מותר לי. הוא משפחה.


שוקעת, העולם של החלומות שלי מאז ומעולם בגוונים סגולים.
כמו סרט ישן רק בגרסא אחת של הקשת בענן.
אני שומעת תופים, והעיניים מתהפכות.
הוא מנשק לי כל חלק וחלק בגוף, מתרכז בשפתיים.
אני גומעת ממנו את האוויר את החיים.
כשהוא כלוא בכלוב זהב בתוך חדר מדמם. הקירות מהדהדים.
וזה ככה, ככה כמו שצריך להיות.
עמוק בתוך הלב.
עם ציפורים שחורות ועתיד בקלפי טארוט
אני לא מצליחה לקרוא את התווים. מתהפכת.
רואה אותו באופק אך לעולם לא מגיעה, לא מצליחה לגעת.
קיר שקוף של מציאות, אחרת. אני והוא בשני צידי עולם.
קרובים מידי אך אין תגובה, הוא מסתובב והולך.
אף פעם... לא שומע אותי.
זעה קרה, עשר בבוקר.

"נועה, קומי, את חייבת לראות איזה יופי בחוץ." עומרי דופק שוב
ושוב על הדלת.
אני מושכת מעלי את השמיכה ומסתכלת בשעון, 10 בבוקר. יום שלישי.
פותחת את החלון ומציצה החוצה. הכל מכוסה לבן, נקי נקי, טהור
טהור, שקט.
למטה בשלג מסורטטים סימנים ענקיים בשלג...
ביניהם עומד אייל, הוא מחייך, לא יכולה שלא לחייך חזרה.
"בוקר טוב מתוקה!" הוא צועק, "איך ישנת?"
אני מתעלמת מהשאלה, "מה זה בשלג?" שואלת.
"זה אנחנו."
אני לא מבינה... בצד אחד יש מה שנראה כמו גושי שלג, כדורים
ענקיים. ובצד השני יש שלולית מים. במרכז יש את הסמלים של גבר
ואישה, עיגולים עם חיצים חרוטים בשלג.
"איך בדיוק זה אנחנו?"
"רדי ואני אסביר לך."
אני מתעטפת במעיל של עומרי, הוא מחייך אלי כשאני יוצאת מהחדר.
"בוקר טוב נויה."
"בוקר טוב."
"תעלו אחר-כך תאכלו משהו." הוא אומר אחרי כשאני יורדת למטה.

"אז תסביר לי." אני משלבת שתי ידיים על החזה ומסתכלת עליו במבט
דיי משועמם, מזלזל.
"אל תסתכלי עלי ככה, תראי, את כמו שכבר אמרנו- שלג." הוא מצביע
על הכדורים. "אני זה גשם, אל תשאלי למה, פשוט גשם." מצביע על
השלולית. "ובאמצע, זה החיבור."
אני צוחקת, כמו ילד קטן, אנחנו עולים חזרה
אני מכינה חביתה, עומרי סלט ואייל מטגן מלווח.
מתיישבים על שולחן עגול ואוכלים.
"אז איך זה שאתה גשם?" אני שואלת את אייל.
"הוא מה??" עומרי מסתכל עלי. כמה שטויות עוד בת דודה שלו יכולה
לעשות או להגיד.
"גשם, גשם, הוא אמר שהוא גשם." אני עונה.
שנינו מסתכלים על אייל.
הוא מחשב משפטים ופירושים ומילים ואיך אני אגיב.
"זה לא באמת משנה." הוא פוסק לבסוף.
שוטפת כלים, אנחנו יוצאים לסיבוב בחוץ, מגיעים לגן גדול עם
המפלצת, לא זוכרת את השם.
הכל מלא ילדים קטנים, שקט ורעש ואושר. לא רוצה שהרגע ייגמר.
מתיישבת על ספסל.
אייל מוציא גזר מהכיס, כנראה שבכל זאת היה לו. עומרי מוריד
מהראש מגבעת שלא הבנתי למה הוא סחב איתו, וצעיף. הם בונים איש
שלג.
שמים לו משקפי שמש ופה מעוגיות חברים. אבנים בעיניים. מתיישבים
משני הצדדים שלי כשנגמרת המלאכה.
"מה עכשיו?" אני שואלת.
עומרי מתכופף, מרים את הראש ומחייך אלי, שנייה אחרי כדור שלג
מתפרק לי על הראש. "מלחמת שלג!"

כשאני יושבת בחלל האפור שלי, המכונית של עומרי נעלמת.
אני יושבת לידו, מאחורה יושב אייל.
עומרי כועס, כל-כך כועס שאני לא מרגישה בכלל נוח לנשום
מסביבו.
"תמיד את דופקת את זה..." הוא לחש לי שנייה לפני שעלינו
למכונית.
הוא ידע שזה הכי יפגע בי לקבל האשמות כאלה ממנו.
תמיד דופקת את זה.
ואייל מעלי, צוחקת, שלג מכסה הכל, מקיף אותנו, אני מחייכת אליו
והוא מנשק. ואיכשהו אני מוצאת את עצמי דוחפת אותו ממני, "מה
לעזאזל נראה לך שאתה עושה??"
התקפים רגעיים. היד שלו רק רצתה ללטף לי קצת את הנשמה ובמקום
זה נפלנו, שנינו... והתהום שלי עמוקה מידי. עיסה דביקה
וטובענית שבישלתי בשבילו... וסך הכל... מצאתי את עצמי...
שוקעים ביחד.
פרץ רגשות מטורף כשהוא מסתכל עלי במבט מבולבל- זועם משהו.
השפתיים המתוקות שלו נעות באיטיות והוא שואל- "מה?"
כאילו לכל מה שרץ באותן שניות אין שום תקשורת ישירה אליו.

אני שותקת והאוטו נוסע,
המנוע משמיע צלילים דקים של אי שביעות רצון, קר לו בדיוק כמו
שלי.
חיבוק עצמי ועיניים כבויות.
השלג נספג לאיטו בגשם... חללים ריקים.



גפרורי תאורה, אייל יושב על המדרכה, עומרי בתוך האוטו, ביקשתי
שלא ילך כועס, רק שלא ילך כועס. אז הוא נשאר, כועס. שומע
פסיכודלי ומתופף על ההגה.
אני יושבת על ספסל מתחת לבית שלי ומעשנת בשרשרת. שונאת את
הריח, שונאת מה שזה עושה לי בפנים אבל נושקת לתמצית, שואבת את
החיים מעצמי. הוא עם הגב אליי, יושב על שפת המדרכה ואני עושה
טבעות לשמיים. אולי אלוהים יתפוס אחת ויקלוט שאני נחנקת פה.
שכבר אין לי אוויר לחיות.
השטויות שאני עושה לפעמים. ובכל זאת, הוא פה, יושב שני מטר
צפונה מתחתי.
מלודיות עדינות מרגיעות את פעימות הלב- אינפינטי.
אני ממלמלת בתנועות שפתיים חסרות הבעה תפילות שקטות שמעולם לא
יתגשמו עד שלא יפלו כוכבים.
מכבה את הסיגריה ונכנסת למכונית, מתיישבת במושב מאחורי עומרי.
אני מסתכלת עליו דרך המראה הארוכה ויודעת לפי העיניים הישירות
שלו שהוא בחיים לא יסלח לי שסיבכתי אותו בזה.
"נועה, כמה שאני אוהב אותך, כל היום וחצי הזה פשוט לא בא לי
מתאים."
"צודק עומרי, מה לך ולחרא שלי."
הוא מסתובב אלי, "את יודעת יפה מאוד שזה לא ככה את יודעת שהכל
מוכן בשבילך, לשבת להקשיב לך שעות, בדיוק כמו שאת מוכנה, בדיוק
כמו שאת כבר עשית מליון פעם, בדיוק כמו שאני עשיתי. אבל מה
ילדונת, ככה? מה קרה? התכווץ לך המוח, ככה עושים דברים?? יש
דרך..."
אני צוחקת.
הוא משתתק ומסתכל בי לשנייה במבט נורא רציני ואז מחייך, "אני
כבר לא יודע מה אני אומר. אח, מה יהיה איתך, מה יהיה."
"לא יהיה."
"תשמעי נועה, מאוחר לי, תראי מה השעה... כבר חמש. חייב לעלות.
את... בסדר יהיה איתך, אלוהים שומר עליך יפיופה. כמה שאני לא
מאמין בו, עליך הוא שומר."
אני מתרוממת אליו ומחבקת אותו... מה הייתי עושה בלי הבן אדם
הזה בחיים שלי.
"עומרי," אני לוחשת לו באוזן, "כל התודה שבעולם."
הוא נושק לי על הלחי ואני יוצאת חזרה אל הספסל.
הגג של הרכב נסגר לאיטו והוא מתמזג עם החושך שהחל לרדת על
העולם.
אני מציתה עוד סיגריה ונושמת, נושמת הכי עמוק שאני יכולה. את
האוויר המלוכלך הזה, האוויר המלוכלך והמסריח של העיר...
הוא מנקה אותי, מהלכלוך האישי שלי.

"נו מה אז ככה נשתוק."
הוא לא עונה. לפעמים אני לא זוכרת כמה ילדים בני 18 יכולים
להיות כמו ילדים בני 4, בדיוק כמוני.
"תראה אייל, מה לעשות קורה, אז תפקשש לי קצת, הכל מתפקשש לי
בזמן האחרון. זה לא היה אמור לצאת עליך, אני מצטערת. אתה כנראה
לא קולט כמה אתה חשוב לי, ואני פשוט מפחדת להגיד לך, כי לא
יודעת... השלכות. כי מה אם אנשים ידעו ומה יגידו אז. ואני
שונאת שאנשים מסתכלים עלי כאילו כבר מה..."
"שיזדיינו אנשים." הוא שובר את המילים שלי.
"לא רוצה שידעו שאני קיימת." אני מסיימת לאחר כמה שניות.
הוא קם ומתכופף מתחתי, הידיים שלו על הברכיים שלי. מסתכל לי
בעיניים.
"נועה, תביני, זה תלוי רק בי ובך. את רוצה, זה יעבוד. זה מה את
רוצה ומה אני רוצה. עזבי שלג, עזבי גשם, עזבי אהבה, עזבי את
עומרי או אנשים או אמא ואבא וגם הכלב של השכנים שיזדיין, שכל
העולם יזדיין. רק שאני אוכל לחבק אותך כמו שצריך..."

אני מרגישה מלאה, נוזלים סגולים זורמים וממלאים אותי
ממלאים תבניות של תמימות שחרטו בי גושים ריקים
של חוסר הבנה.

הזרועות שלי מקיפות אותו, הוא עוטף אותי... שפתיים בשפתיים...
בתוכו...



2.3.03-9.3.03