עוד כדור. עוד אחד. עוד פיסה. עוד חתיכה. נדבך אחרי נדבך, של
שלג. כמה כדורי שלג עפים באוויר. עוד קצת. זהו, הבסיס שלם.
עכשיו עוד כדור שלג גדול מעליו, ומעל הכדור עוד כדור. זהו.
בכדור העליון, תקעו לי גזר בתור אף, ושני זיתים ירוקים בתור
עיניים. בכדור התחתון תקעו שלושה זיתים שחורים בתור כפתורים,
ושני מקלות בתור ידיים. אפילו שמו לי צעיף. גם נתנו לי שם -
מייקי.
אז זה אני - מייקי איש השלג. נולדתי היום, בשעה 10:47 בגן סאקר
בירושלים. אולי נולדתי לא מתאים, כי יותר נוצרתי. יצרו אותי
שלושה ילדים בגיל 15 בערך. לאחד קוראים אלעד, אבל כולם קוראים
לו ג'וני. לשני קוראים בני, וכולם קוראים לו צ'יקי. לשלישית
קוראים נטע, וככה גם כולם קוראים לה.

איזה כיף להם, לבני אדם. הם אנשים כל הזמן, לא רק כשיש שלג.
אנחנו, אנשי השלג, קיימים רק ואיפה שיש שלג, בגלל זה אנחנו
חסרי לאום. אנחנו מפוזרים בכל רחבי העולם (טוב... ברובו).
אנחנו צצים לנו בלי קשר לתאריך, רק עם קשר לעונות השנה.
באזור הזה של כדור הארץ אנחנו נחשבים לזן נדיר למדי, על סף
הכחדה. אין כאן הרבה שלג. וגם כשיש, הוא כל כך קצר שאנחנו
אפילו לא מספיקים להעמיד צאצאים. רק בהר הגדול הזה, החרמון הם
קוראים לו, יש מספיק שלג ומספיק זמן בשביל שנעמיד דורות המשך.
אבל גם זה לא תמיד.  
לבני האדם בכלל לא אכפת מזה. לא אכפת להם מכלום, גם לא מעצמם.
זאת אומרת, לכל אחד מהם אכפת מעצמו, ומהקבוצה אליה הוא שייך.
אם מישהו לא חלק מהקבוצה שלהם, לא יהיה להם אכפת ממנו, אפילו
שהוא בן אדם בדיוק כמוהם וגם לו יש חיים, ורגשות, ומחשבות,
וכאבים והוא בדיוק כמוהם. הם אפילו הורגים אחד את השני, אז למה
שיהיה להם אכפת שאורך חייו הממוצע של איש שלג נע בין יום
לחודש?

בעצם, יש בני אדם שאכפת להם ממשהו, כמו נטע.
אחרי שג'וני וצ'יקי ונטע סיימו ללדת אותי (אולי לבנות, או
ליצור.. לא יודע), ועשו איתי כמה תמונות. אחרי איזה רבע שעה,
ג'וני וצ'יקי רצו ללכת לעשות גליצ'ות על ניילונים בירידה
הגדולה. נטע רצתה להישאר. היא היחידה מביניהם שהבינה,שלמרות
שאני איש שלג, אני עדיין איש. בדיוק כמוהם. היא גם זאת שהציעה
לתת לי שם. אבל ג'וני בחר את השם מייקי. הם תמיד עושים מה שהוא
רוצה. ג'וני הוא המלך שלהם.
ג'וני וצ'יקי הלכו, ונטע הלכה אחריהם, והביטה אלי וראיתי שהיא
מבינה שגם לי יש נשמה. אחרי כמה דקות היא חזרה אלי. "מה נשמע
מייקי?" היא אמרה לי בחיוך. רציתי לחייך אליה בחזרה, אבל לא
יכולתי בגלל שהם לא הכינו לי פה. היא הבינה. היא מבינה הכל,
הנטע הזאת.  בגלל שהם לא שמו לי פה גם לא יכולתי לענות לה שהכל
מצוין אצלי, אבל היא הבינה.
"אני יודעת שאתה חושב שאני דפוקה שאני מסתובבת איתם" היא אמרה
לי, "וגם אני חושבת שאני דפוקה, אבל אני לא יכולה. הם החברים
היחידים שיש לי. הם האנשים היחידים שאכפת להם ממני.. טוב,
בערך. ואפילו שאנחנו תמיד עושים מה שג'וני רוצה, ואני וצ'יקי
לא יכולים להחליט שומדבר, לא אכפת לי. נכון את מבין אותי
מייקי?" הבנתי אותה. כמו שהיא הבינה אותי.
"איזה כיף שיש לי אותך, מייקי. אפילו שאתה לא עונה, זה טוב
לדבר אתך. חבל שבקושי יורד כאן שלג. אנשי שלג הם יצורים
נחמדים, אפילו שהם שותקים". איך היא מבינה ככה בלי שאני מדבר,
הנטע הזאת?
"יש לך נשמה של בן אדם, אתה מבין? ואני מצליחה להבין בני אדם.
תראה את בני למשל. הוא שונא כשקוראים לו צ'יקי, כי זה מזכיר לו
אפרוח. אבל הוא צריך את ג'וני. הוא תלוי בו לגמרי, אז הוא
ממשיך לסבול אותו. הוא ימות אם לא יהיה לו את ג'וני, כי הוא לא
מסוגל לעשות משהו לבד. הוא בעצם כמו תינוק בגיל שנה וחצי, יכול
לעשות דברים, אבל עוד אין לו רצונות ודעות משלו. לפחות, לא
כאלה שהוא מודע להם.
זה חבל לי, כי דווקא עמוק עמוק עמוק בפנים, הוא יותר טוב
מג'וני. ג'וני שתלטן. בני לא.
אבל גם ג'וני לא נורא. הוא פשוט... לא יודעת. קשה לי לפענח
אותו. מצד אחד, הוא לא יכול לסבול שמישהו עושה בניגוד לרצונו.
מצד שני, זה נראה לו נורא מוזר כשאנשים לא עושים את מה שהם
רוצים, ומנסים להיות מישהו או משהו אחר. כמו עם מיכלי.
פעם היא היתה מסתובבת איתנו. היינו ארבעה - אלעד, בני, מיכלי
ואני. זה היה לפני שאלעד נתקע עם הג'וק של השמות האמריקאים
וקרא לעצמו ג'וני. לא עזבנו אחד את השני, כמו עכשיו, בעצם, רק
שמיכלי גם היתה.
ואז היא פגשה את לירון. הוא שינה אותה לגמרי, הלירון הזה. היא
התאהבה בו על כל הראש, והוא רק ניצל אותה. כמו שכולם עושים,
אבל יותר. אתה מבין, נורא חשוב לה לרצות את כולם. היא בטוחה
שישנאו אותה אם היא לא תעשה מה שמבקשים ממנה. אז היא הלכה
והתלבשה כמו לירון, וחוררה לעצמה את כל הגוף, והתאפרה כמו שהוא
רצה, והתנהגה כמוהו, והסתובבה עם החברים שלו. ואז היא הפסיקה
להיות איתנו. והיא גם ברחה מהבית, בשבילו. ונתנה לו הכל. הכל.
והיא היתה בת 14, ולירון היה בן 19. ולא היה אכפת לה שהוא מנצל
אותה. היא היתה משיגה לו סמים, אבל פעם, לפני הסוף.. היא אמרה
לי שהיא אף פעם לא השתמשה. זו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותה,
וגם זה היה במקרה. בערך חודשיים אחרי זה, לירון זרק אותה. היא
פשוט התאבדה. וכולנו השתגענו מזה. שהיא עזבה אותנו לגמרי, שהיא
לא תחזור.
ואז כל אחד מאתנו התחיל לחפש את עצמו, ופתאום לאלעד נכנס הג'וק
האמריקאי הזה. הוא רצה לקרוא לי אנג'י, כמו בשיר, אבל לא
הסכמתי. קוראים לי נטע, ולא אנג'י. ואז בהתחלה הוא כעס, כי הוא
אוהב שעושים מה שהוא רוצה. אבל אחרי זה, הוא דווקא אהב את זה
שאני שומרת על האישיות שלי. ובני.. אני לא יודעת מה איתו.
דווקא כשכולם התחילו לחפש את עצמם, הוא פתאום הפסיק לנגן. זה
היה הדבר הכי מוזר בחיים. הוא ניגן בכינור, ואהב את זה כמו לא
יודעת מה. ופתאום הוא הפסיק..."
"נטעעעע!! בואי כבר" נשמעה צעקה, ברור שזה היה ג'וני. "אנחנו
הולכים להשיג כסף לשוקו.. אנחנו צריכים אותך!"
נטע הסתכלה עלי, ואמרה.. "גם אני חיפשתי את עצמי. ולא מצאתי,
אז בינתיים.. אני איתם. ואין לנו כסף, אז אני עוזרת להם לכייס
אנשים. לא אשמתי. נכון?" והלכה.

לא ראיתי אותם יותר, אפילו שהשלג נמשך. ובאו עוד אנשים, והצלמו
איתי, ואפילו כמה ילדים בערך בגיל של נטע וג'וני ובני שלא רוצה
שיקראו לו צ'יקי בנו אשת שלג לידי. אבל הם לא נתנו לה שם, אז
אני לא יודע איך קוראים לה, כי אנשי שלג לא מדברים. הם רק
מקשיבים, ומתבוננים, ומבינים. עד שהשמש ממיסה אותם.