שחר קמה משק השינה שלה בבוקר יום המחרת, והתמתחה בעצלות.
"אח!!!!!!!!!!!! איזה בוקר!!!!!!!!!!!!!", הכריזה בשמחה.
תום כבר היה ער, ושחר יכלה לשמוע אותו מחוץ לאוהל.
היא קמה משק השינה ויצאה החוצה, משפשפת עיניה כנגד אור היום.
כשהתרגלה לבסוף אל השמש ופקחה את עיניה, היא ראתה את תום יושב
על שמיכה דקה שנפרשה על האדמה. הוא היה לבוש בגד ים, ועל
השמיכה היו סנדביצ'ים טריים ומיץ תפוזים קר.
"מאיפה הבאת את כל אלה?", התפלאה שחר.
תום חייך.
"בזמן שאת, ישנונה, ישנת לך בנחת, אני קמתי מוקדם יותר והלכתי
לסופרמרקט."
"סופרמרקט? אני לא רואה כאן שום סופרמרקט..."
"חכמה, הלכתי לכביש הראשי שהיינו בו אתמול. יש שם תחנת דלק,
מסעדה, סניף של פאסט פוד וגם סופרמרקט, בין השאר. הכנתי לנו
ארוחת בוקר לתפארת, ועוד נשאר לנו אוכל לצהריים."
"יופי", צהלה שחר, "איזה כיף שיש לי אותך שתדאג לי. אף אחד לא
פינק אותי ככה כבר המון זמן..."
הוא צחק.
"זאת הייתה המטרה... מחר זה יום ההולדת שלך, וכל סוף השבוע הזה
מוקדש לך. ואני מתכוון לפנק אותך כמו שאיש עוד לא פינק אותך
קודם לכן!"
שחר חייכה, וחיבקה אותו.
"אתה הבחור הכי מתוק בעולם!", היא נשקה לו על לחייו. 'כמה טוב
שיש חברים טובים כמו תום', חשבה לעצמה.
תום חייך אליה בחזרה.
"את זה אני כבר יודע..."
היא צחקה.
"הצניעות שלך מדהימה אותי כל פעם מחדש..."
לאחר שהם גמרו את ארוחת הבוקר, שהייתה, כפי ששחר טרחה לציין,
"ממש גורמה", היא החליפה לבגד ים, ואז השניים שכרו להם אבוב
משותף, ושטו להם יחדיו במורד הנהר. במהלך כל אותו היום הם שטו,
שחו, השתוללו, צחקו, בקיצור - היה להם את הכיף של החיים שלהם.
בסוף היום, לאחר שישבו לאור המדורה ופטפטו, פרשו שניים אל שקי
השינה שלהם, מותשים.

עוד יומיים עברו. נותר רק עוד יום אחד.
"רק עוד יום, צליל. תתאמצי. את חייבת! את תצליחי! יום זה הרבה
זמן!"
"רק עוד יום...", צליל שרה בשקט, "רק עוד יום... ואז לא נתראה
עוד, הלא כן? איזה אושר. לא אראה אותך עוד. אושר - וסבל. איך
זה שהם באים ביחד? מצחיק. מוזר. למי אכפת".
'היא השתגעה!', חשב גבריאל לעצמו בחוסר אונים, 'פשוט השתגעה.
אני חייב להציל אותה. חייב.'

כעבור חמש דקות נשמעה דפיקה על חלונו של גל.
הוא ניגש אל החלון, אבל לא היה שם איש.
הוא פתח את החלון.
"מי זה?"
לפתע גבריאל נזכר, שהוא וגל מקביליות. גל לא מסוגל לראות
אותו.
"שיט!", מלמל לעצמו, ואז הטיל על עצמו כישוף. מזל שיש לו כוחות
שאין לאחרים.
פיו של גל נפער בתדהמה.
הוא מיהר לסגור את החלון, אבל גבריאל היה מהיר ממנו. הוא עצר
אותו, ונכנס פנימה.
"הו, לא...", מלמל גל, "זה כבר יותר מדי! בהתחלה מופיעה לי כאן
שדה שנראית כמו שחר, ועכשיו מלאך שנראה כמוני. העולם השתגע!"
"העולם נשאר כפי שהיה", קולו של גבריאל היה ענייני, על אף
שבתוכו הייתה אנדרלמוסיה שלמה, "יש דברים שאתה לא יודע
שקיימים, גל. זה שהם מופיעים בפניך, אין זה אומר שהעולם השתגע.
זה אומר שנודע לך על דברים שאחרים עדיין לא יודעים. הבנת?"
"מי... מי אתה? למה אתה נראה כמוני?"
"קוראים לי גבריאל, וכמו שאתה רואה - אני מלאך. ליתר דיוק -
המלאך השומר שלך. אני נראה כמוך מכיוון שאנחנו מקביליות."
"מ... מה זה מקביליות?"
"אמממ... די קשה לי להסביר. שחר וה... שדה שראית - הן
מקביליות, אתה מבין? אם אתה המקבילית שלי, אז אני בעצם...
אחראי עליך, אפשר להגיד. אני דואג לך."
"טוב לדעת שיש מישהו שדואג לי, איפה שהוא.", גל לא ממש ידע מה
להגיד.
השתררה שתיקה מביכה.
"ו... מה בדיוק אתה עושה כאן?", שאל גל, מנסה להישמע כמה שפחות
גס. לא ממש הצליח לו.
"מה אני עושה כאן?", חיוכו של גבריאל היה מריר, "אני נמצא כאן,
כי יש לי עניין קטן להסדיר אתך. זוכר את השדה ההיא שבאה לבקר
אותך? היא החברה הכי טובה שלי, היא כמו אחותי, והיא עומדת
למות."
"למה?"
"מכיוון שאתה אידיוט."
גל נעץ בו מבט.
"מה?"
"מה ששמעת. היא עומדת למות, מכיוון שהיא לא הצליחה לגרום לך,
פרד עיקש כמותך, לאהוב את שחר, המקבילית שלה. ועכשיו עליה
למות."
"אז מה אתה רוצה ממני?"
גבריאל נדהם. כמו צליל לפניו, הוא היה בשוק לראות עד כמה גל
יכול להיות חסר רגש.
"מה אני רוצה ממך? שתראה קצת רגישות!"
"אני לא יכול לפקוד על הלב שלי להתאהב. או שזה קורה, או שזה לא
קורה."
למרות שגבריאל כעס, הוא ידע שגל צודק.
אי אפשר להחליט במי להתאהב.
"אוף... זה חסר טעם.", הוא הלך אל החלון ועף החוצה, בלי לומר
לגל מילה נוספת.

"תום...", שחר התעוררה בבוקר המחרת מכאב חד שהתפשט בחזה,
"תום... איפה אתה?"
קריאתה הייתה חלושה מכדי שתום ישמע אותה.
"תום...", היא ניסתה חזק יותר, אבל קולה עדיין היה חלש. למרבה
הפלא, הוא שמע אותה.
הוא נכנס אל תוך האוהל, שמח ועליז.
"בואי, שחר, ארוחת הבוקר מוכ...", הוא השתתק כשראה כמה היא
חיוורת.
"שחר, קרה משהו?", קולו הפך באחת מעליז לדואג.
"אני... אני לא מרגישה טוב. כואב לי..."
"איפה כואב לך?", תום כרע לצידה בדאגה.
"בחזה... כאילו, כאילו הלב שלי מתכווץ..."
תום בדק את הדופק שלה בזרוע.
"הדופק שלך באמת קצת מהיר מדי...", אבחן, "את רוצה שאקח אותך
לבית חולים או משהו? אפשר לקחת טרמפ... בית החולים בצפת לא
כל-כך רחוק..."
"לא, לא...", היא סירבה לעזרתו, "אני... אני אהיה בסדר. תן לי
רק לנוח עוד כמה דקות, תן לי להתאושש. אני אצא החוצה כשארגיש
טוב יותר."
"טוב...", תום נעתר לה ויצא מן האוהל.
כעבור חצי שעה, שחר הרגישה מעט טוב יותר. היא יצאה מהאוהל.
"את בסדר עכשיו?", שאל תום בדאגה.
היא צחקה חלושות.
"כן, כן, אני בסדר גמור. אל תדאג לי, אני לא אמות מזה..."
מה שהיא לא ידעה היה, שכואב לה כל-כך מכיוון שאי שם, במחוזות
הקרח הסגול, המקבילית שלה הייתה גוססת. ומה שחשה האחת, חשה
השנייה. לשחר לא היה שמץ של מושג שהמקבילית שלה עומדת למות.

בערב, מיתר שלחה להודיע לגבריאל שצליל גוססת, ושהוא צריך לבוא
דחוף, אם הוא רוצה להספיק לראות אותה לפני מותה.
לבו של גבריאל כמעט חדל לפעום, אך הוא מיהר כל עוד נפשו בו
אליה. הוא חייב להיפרד ממנה לשלום.
למרות הכל, עוד פיעמה בו תקווה שהיא תצליח. שהיא תגרום לגל
להתאהב בשחר. היא חייבת להצליח! צליל שלו, תמות? אסור שזה
יקרה! זה לא יכול לקרות!
אבל בעודו עף מטה, אל מחוזות הקרח הסגול, הכתה בו ההכרה שזה
ועוד איך יכול לקרות. וזה יקרה.

היום עבר על שחר ותום מהר מאוד. הם השתמשו בחבל כדי להתנדנד
עליו עד לאמצע הנחל ואז להרפות, צונחים אל תוך המים, מעמידים
פנים שהם טרזן וג'יין. הם שטו על סירת גומי כתומה, קוטפים פטל
מהשיחים שצמחו על גדות הנהר, ושחו להם על הגב, נותנים לזרם
לסחוף אותם.
ואחר הצהריים אמר תום לשחר:
"עכשיו, נכון שאת עייפה?"
"קצת, אבל לא מאוד...", היא ענתה, תוהה לאן הוא חותר.
"ובכן, תהיי ילדה טובה ותלכי לישון, טוב, חמודה? אני אעיר אותך
כשיגיע הזמן."
תום סקרן אותה, אך היא העדיפה לשתוק ועשתה כפי שאמר לה.
להפתעתה הרבה, כששמה ראשה על שק השינה היא חשה כיצד העייפות
משתלטת עליה, ומהר מאוד היא נרדמה.

"צליל!", גבריאל פרץ אל חדרה של צליל, נופל לרגלי מיטתה. ילדתו
האהובה שכבה במיטה, מכוסה עד לצווארה, ופניה חיוורות כפני מת.
שיערה השחור כלילה היה מפוזר על הכרית, כמו קרניים דקיקות
הבוקעות מהשמש. עיניה הכחולות כמו מילאו את כל פניה החיוורות,
הלבנות. גבריאל רטט באימה.
"הו, שלום, גבריאל...", לקראת מותה, נראה היה שהשפיות מתחילה
לחזור אליה.
"היי...", הוא מלמל חלושות.
"באת להיפרד ממני לפני מותי?", היא חייכה חיוך דק כסכין.
"אוף, צליל...", הדמעות לא יצאו מעיניו, משום מה.
"תתגעגע אליי?"
"יותר משאת יכולה לתאר לעצמך..."