בשכבר הימים נערכה בכרמל התמודדות רבת משתתפים: ארבע מאות
וחמישים איש, נביאי- הבעל, מול מתחרה אחד, הוא אליהו הנביא.
ושני מזבחות הוכנו, ועליהם זבח-הפרים. והעצים לעולה היו עצי
המקום: אלון ואלה וחרוב.  והפצירו נביאי-הבעל, באלוהיהם, להצית
את עצי המזבח, ולא עלה בידם, שכן, ידוע, מקדמא-דנא, שאין האש
שולטת בעצים רחבי-עלים. והאלה , האלון והחרוב, עלים רחבים
להם.
 ואליהו הנביא, שליבו הבוער דאב על יושבי הארץ החצויים לשני
מחנות, הצית, בתפילתו, רותחת, את עצי העולה, אף כי היו אלה
עצים שאין האש אוחזת בהם . ואמר אליהו בלבו, כי הנס, הוא
הבשורה לאיחוד יושבי הארץ.
 ועברו יובלות. והארץ עברה מיד ליד. כובש הגיע וכובש גורש.
והכרמל, על יערותיו, עומד. והכורת עלה על יערות השרון. ויערות
הגולן והגלעד הפכו שממה. ויערות הכרמל עומדים בתפארתם. ועוד,
בשוב בנים לגבולם, הוריק הכרמל ביתר שאת. נטעו בו יערות
אורנים, ונטלו לעצמם את הבכורה בכרמל.
 והכרמל אינו אלא שרשרת גבעות, אלא שבארץ שאין בה גבהים
ומצוקים, מכונות אלה בשם: הרים. מול הרי האלפים, וודאי היו הרי
הכרמל מסמיקים מבושה, אבל, כיוון שהקדוש-ברוך-הוא הרחיקם זה
מזה, אין הם חוששים לכבודם. מטבעם של הרים, האוויר בם צונן.
אלא שבכרמל לא כך הוא: בחורף אמנם קר, אך בקיץ הערוצים פולטים
את החום שנספג בסלעים.
והסלעים הם סלעי-גיר, שהיו בשעתם לבנים, עתה, לאחר דורות בם
עמדו, חשופים לשמש ולגשם, שינו את צבעם. ותוכל למצוא שם גווני
גוונים, מלבן דרך חום, אדמדם, אפור ואף שחור.  ויערות יש
בכרמל. מרביתם אורנים, וכן בני-שיח נמוכים, כאלת-המסטיק,
קידה-שעירה ורבים אחרים. והאורנים הם מלכי ההר, השולטים ביד
רמה ביער. ונשק יש בידם, דוקרני וחריף: עליהם המחטניים נושרים
אל הקרקע ופולטים אליה את מררתם. לכן, אין כל צמח אחר חי סביב
גזע האורן. כך כובש לו האורן מעמד בכורה. ממלכה ללא זרים.
 ואין האורן שוקט על שמריו. יש בו תאווה עזה להכריז ברבים על
נוכחותו. וכיוון שאין הוא יכול, כמובן, להכריז בקול, הוא עושה
זאת באמצעות הניחוח. בימי גשם קרה ורוח, הוא מתנועע ככל העצים,
מתאמץ להימנע ממכות הסופה, מפנה דרך לרוח, בין עליו-מחטיו,
הדקיקים. ואולם בימי החום, שעה שהעצים מתגנדרים בפרחים ומושכים
קהל בעלי-כנף וחרקים, נאלץ האורן להסתפק בנופו הירוק, מחוסר
הפרחים. וכשתאוותו פורצת, ואין הוא יכול לה, יתחיל להגיר,
בסדקי גזעו, את השרף. והשרף הדביק, הצהבהב, זולג ונקרש ומלבין
בתוך חריצי הגזע, מנצנץ כטיפות-דבש, ומפיץ ניחוח עז ביותר.
וכשעננת-הריח עוטפת את החורש כולו, דומה כאילו נאנחים האורנים
יחדיו, בחריקת גזע, כביכול, התישם המאמץ והותירם ללא רוח.
ויש, כמו בכל משפחה, מיני אורנים שונים. והנכבד מכולם הוא
האורן-הקנרי, המתהדר בעלי- מחטים ארוכות. והוא עומד, בחברת בני
מינו, מבודד, שתקני וגבוה. מתבונן ממרום עלוותו הכהה, בולט
ויחסן, מעל האורנים "פשוטי-העם".
 ואין פרחי האורן ניכרים. על כן, לא נותר לו אלא להבליט את
פריו, קרי: האיצטרובל. וגם באיצטרובלים נבדלים מיני האורן זה
מזה. יש קטנים וארוכים, ויש עגלגלים-חייכניים, ויש כהים,
מלאים, מחודדים. לקראת גמר תפקידם בטבע, הם נפתחים ומשירים את
זרעיהם.
והזרעים קטנים הם, כזרעי החרוב. ולכל זרע, כנף. וכשנפתח
האיצטרובל, נושר הזרע. ואם מתמזל מזלו, הוא מרחף על גל-רוח
ומתרחק מאימו. ואותם זרעים שאיתרע מזלם לנשור בחיקה של אימם,
נרדמים, ללא חשש, בקרקע, וממתינים לגשם. וכשיביא החורף עימו
לחלוחית, הם מתעוררים ויונקים את המים. אך המים רעל, כי מושכים
הם עימם, יחד עם כוח-החיות, את חומרי-המוות, החמוצים מעלי
המחט, המצמיתים כל צמח סביב גזע האם.  
וכך עומדת האם, מחוסרת הלב, מביטה אל האופק, ולרגליה אלפי
בניה, גוססים. וזרעים בודדים המתרחקים, בחסדי הרוח, מאימם,
נושרים אל סידקי הסלעים, מתחפרים בקומץ עפר אדמדם, תופחים
באדמה ומלבלבים באביב הבא, מתבוננים מרחוק, בחשד, באימם,
ותוהים, במבט אלכסוני, מלמטה למעלה, מתי יגיעו לגובה בו יוכלו
להישיר מבט אל עיני אימם.
 בימיו האחרונים, שעה שהוא חש את הקץ, והקץ של האורן לעולם
הוא בקיץ, לאחר שסיים חיי שנות-דור, עדיין אין הוא מוחל על
גאוותו. בצעירותו התמודד בנקל עם סופות עזות. והנה, בדעיכתו,
אין ענפיו היבשים עומדים ברוח קיץ מצויה. ואז, לקראת הקץ, הוא
אוסף את שארית כוחותיו ובחרחור גסיסה אחרון מתמלא איצטרובלים
עמוסי זרעים. כל כולו מכוסה, במאמץ להשאיר אחריו צאצאים. ואז,
אז הוא משיב את נשמתו. ובשנה הבאה ייצאו מתוך זרעים אלה, עצים
רעננים צעירים, מלבלבים ומשגשגים, ללא מורא אימם. והגזע הסדוק,
הזקן, יקרוס באחת מסופות-החורף. ייפול ברעש ענפים נשברים, יוטל
אל סלעי ההר, ויגיר את שאריות השרף. ואז יבואו הרועים,
מקוששי-העצים, יאספו את שייריו היבשים אל המדורה, בה יאפו בערב
את בצק-הפיתה שנילוש בקערית פח, ואת הנותר יעמיסו על גב החמור
בערימה עצומת-מימדים, אותה יובילו אל הכפר להסיק את ביתם
בחורף.  ובתוך הקמין העשן, בחורף, בעת שעל ההר מתחוללים מאבקי
איתנים בין הרוחות, יתבקעו ענפים בנפצוצים, בתוך האש, ויפיצו
בחדרי הבית את ניחוח השרף, בו התגאה האורן, כאשר היה במלוא
אונו.
 ובתוך וואדי סמוי, המוליך אל מעיין-אכזב, ליד שביל-עיזים
העולה אל הכפר, נחבאים בין אורני-הסלע, שלושה עצים. אלה הם עצי
הצנובר, מלכי עצי- המחט. וקיומם של השלושה הוא סוד כמוס בין
הרועים. ואין הם מגלים אותו לאיש. ועצים אלה שונים מחבריהם בכל
ההר. וכמותם אין בארץ, לבד מקום אחד: בגן הבאהאי בעכו. אולם גם
עליהם יש לשמור בסוד, שמא ייחבלו. ושלושת העצים הללו מתייחדים
בפריים. זרעיהם אינם זעירים כחרצני החרוב. גודלם כחרצני
תפוח-הזהב. והם ייקרי-מציאות. והם מאכל תאווה. ומשקלם בזהב.
ובעוד האורן המצוי, מרובה ענפים, הרי שלושת העצים, גזעם חלק,
ללא ענפים. והוא מיתמר גבוה מעל כל עצי היער. גבוה, עצוב
ומבודד. ואיצטרובליו מגודלים ביותר ועגולים ככדור. וכדי להגיע
אליהם, יש לטפס על הגזע כדרך שמטפסים בעזרת חבל, על גזע הדקל.

וכשאחד הרועים אוזר אומץ לעלות אל הצמרת, מעודד מקריאות
חבריו, הוא משכל רגלו על ענף, ומשליך את האיצטרובלים, בעודם
סגורים. ומשנצטברה ערימה ליד הגזע, עומדת החבורה ומפצחת באבן
את הכדור הקשה, מפרידה את הכנף הצמודה לזרע ומלקטת בזהירות את
הצנוברים. חלק מהם ייקלה באש המדורה, בתשומת לב רבה, לשמור על
הטעם. השאר יובא הביתה, לתבשילי האורז. ובקיץ, כשהחלונות
פתוחים לרוח-הערב, וריחות הבישול מהבילים החוצה, יוכל בן הכפר
להבחין בין צנובר מיובא וקנוי, לבין צנובר מקומי שניחוחו עדין
וערב.  והיערות, שמרביתם אורנים ומיעוטם בני שיח, צופנים בתוכם
סיפורי-קדומים. ואלה חקוקים באבן, נסתרים בערוצים, בפסגות,
ובקרבת מעיינות. ומערה קדמונית מצויה ליד מחצבה עתיקה. מערת
האדם הקדמון סמוכה לבית-כנסת מתקופת המשנה. וגת ובית-בד ליד
מוצב צבאי נטוש.
וכיוון שהכרמל מובן מאליו, כלומר, נולדנו עימו והוא חלק מנוף
ילדותנו, אין אנו מייחסים לו קדושה או ערך היסטורי, שהרי הכל
ברור. ולא צריך לגלותו מחדש. וכך אנו מקבלים כעובדה את
המימצאים האריכאולוגיים המעידים על חיי האדם הקדמון בהר. ואת
מערת אליהו הנביא ואת ה'מוחרקה'. ואת שאר הסימנים שהותירו
אחריהם תושבי ההר, לאורך ההיסטוריה.
 וצבע מיוחד נותנים להר כפרי הדרוזים. ויש עוד כפרים לדרוזים,
אך דלית-אל-כרמל ועוספיה, הם המושכים והמעניינים, שכן,
הישראלי, העצבני, הנחפז, רדוף הטכנולוגיה ואורח-החיים המערבי,
נפעם, למראה עדה קטנה, העומדת בשוויון-נפש מול העולם המודרני,
קולטת מתוכו בחוש טבעי את המועיל, ודוחה ספיחים שאינם לרוחה.
משמרת מנהגים הווי ולבוש, ואינה נסחפת בלי דעת לאבדן ערכים
ומסורת. אינה נכלמת  במה שיש לה, ואינה חשה צורך לשכנע את
העולם שדרכה היא היחידה והנכונה.
ודרוזים יש, מפוזרים בכפרים נוספים, ברחבי הגליל והגולן. אך
אותם שגרים בכרמל, התערו בארץ יותר מכולם.  ואנו רואים בהם
בבואה של אבותינו הקדומים: "איש תחת גפנו ותחת תאנתו". רועים
את הצאן, מקוששים עצים ועוסקים במלאכות שכבר כלו מן העולם,
ובעיקר, שומרים על רוח טובה וסבר- פנים. שלא כאותם דרוזים של
רמת הגולן, זעומי-הפנים, שאבני הבזלת השחורות הכהו את פניהם
ואת רוחם ויש לו, לדרוזי, מין הילה מיסתורית רומנטית. אותה
הילה שמשכה את ליבו של לורנס איש-ערב, והיא מעוררת את הכמיהה
אל נבכי המזרח ומיסתוריו, גם היום.
 הדרוזי, כיושבי הארץ הקדומים, עורך את סדר יומו לפי האור.
אמנם, יכול הוא להאיר את מעונו בשעות החשיכה, אך הוא מעדיף,
ככל שיוכל, לנהל את עיסוקיו ביום, ואילו הלילה נועד למנוחה.
והדברים אמורים בדרוזים של הכרמל. הדרוזי המתגורר ברמת-הגולן,
ינק, עם חלב-אימו את נופי מולדתו. לכן, בכפרים הגבוהים,
המושלגים בחורף, נמצא הדרוזי הקודר. גבות עיניו עבותות
וסמיכות. שפם-אדירים מסתיר את שפתיו, כך שחיוך או לעג, נסתרים
אחריו, ודיבורו נשמע מהוסס. ואולי אותו שפם מכביד על הדיבור.
על כן, הדרוזי בכפר מאסעדה, או עין-קיניה, ממעט בדיבור.
לעומתו, הדרוזי יליד הכרמל, אינו מקמץ בפטפוט ומאור פניו
ניכר. אוהב שיחה וצחוק ואינו מכיר את הרוחות המקפיאות הכולאות
את השפתיים, של אחיו ברמת-הגולן. ולשניהם משותפת אי הנחת
מהמישור. בתוך מורשתו, העוברת מדורות קדומים, עוד מהרי הקווקז,
חרותה בדרוזי התחושה שחייב להיראות הקצה. ויהא זה קצה היער,
הגבעה או ההר. אופק פתוח או ים, משרים אווירה של אין-סוף.
ואין הדרוזי מוכן להכיר בו. המגורים בהרים מקנים נופך של
תעלומה. יש משהו בלתי ידוע מעבר להר. אחריו יש וודאי עמק.
ואחרי העמק, עוד הר. ועוד אחד. וחבויים שם, כנראה, מעיינות
ומערות וערוצים ואין הם סופיים. כי תמיד יש "אחרי" עלום.
ואמונה יש לו לדרוזי, פשוטה, ודומה בכל לשאר האמונות באל אחד.
אולם גם לה ישווה גוון מיסתורי. וספריו וכלי הקודש שלו חבויים
בבית התפילה, "החילווה". ואותו בית תפילה יעמוד תמיד במרוחק,
בשולי הכפר, כי אין האמונה במרכז החיים, אלא, המסורת והווי
החיים. ויותר מכולם, ניכרת אצל הדרוזי תפיסת הזמן. ואף כי תמצא
שעון דיגיטאלי, על ימין כל כפרי, אין לו לשעון אלא מעמד של
קישוט. זמנו של הדרוזי בידו, ואינו ממהר. בין אם הוא רועה עזים
ובין אם הוא מורה. הזמן אינו נמדד בחיי-אדם, אלא בתקופות. ואם
תשאל את הזקנים, אותם שחובשים תרבוש ועליו כאפיה צחורה, -
יענו לך: "היה זמן של הטורקים.. והיה הזמן של האינגליזים..
ועכשיו הזמן של ישראל.. ויהיו עוד זמנים.. ואלוהים גדול!..
אללה קארים! ואותו אללה קארים, עינו צופיה לגמול למאמיניו, אלה
שצפים בנהר הזמן, ואינם חותרים כמטורפים להגיע אל חופו".
 ואם כי הדרוזים מצויים בכרמל רק מאות שנים, הם נטועים בו
כמימות עולם. ועוד בכרמל, עקבות של תושבים אחרים. אולם אלה לא
נטמעו בו. היו וחלפו. בערוץ נחל שיח, בשיפולי חיפה, תמצא שרידי
כנסיה צלבנית, ליד מעיין הנקרא עין-משוטטים. ובסמוך, מערות בהן
התגוררו נזירים. ובוני הכנסייה ושוכני המערות, נטשו את הכרמל,
כשם שנטשוהו, אלפי שנה לפניהם, בוני הבמות, עובדי האלילים,
בקרבת המוחרקה. הקיא אותם הכרמל מקרבו.
 ולבד מאורנים ודרוזים, מצויים בכרמל גם בעלי חיים. מלבד
אייל- הכרמל, שניצוד ונכחד בדור הקודם. חזיר הבר ממשיך לנבור
תחת האורנים, ולהשאיר בלילות את עקבותיו. והשועל, אף כי הפך
נדיר, עדיין נראה חומק בצל העצים. גם הצבוע מפיל חיתיתו על
רועי-העיזים, בהילוכו המדדה וביללת-צחוקו המטריפה דעתם של
חלושי-המוח.
ועופות יש בכרמל, מהם ציפורי שיר ומהם דורסים בעלי מקור
וציפרניים מעוקלים. ובאביב מריצה החוגלה את גוזליה על פני
הטראסות. והעורבני, בצריחתו חומק נוסק בשלל צבעים. והשחרור
מנקר ברעש בנשורת-העלים.
ובמישור, יש בריכות-מים, בהן דגים: אמנון ושפמנון וקיפון.
ובחורף, אין הכרמל מזעים פנים. אין הוא מקפיא בסופות-שלגים.
אינו מטביע בפלגי-מים, אלא, מתיר למטר לשטוף את אבק הקיץ
ולחרוץ מעט את הקרקע האדומה-חומה-אפורה. את המים הקולחים בשאון
מהפסגות אל הערוצים, הוא מנער במתינות אל הים, ואלה זורמים
בנחת, מלקטים מעט סחף, מצטבעים ומתכהים, מתפתלים בסבך קנים,
סוף ופטל דוקרני, נחבאים בצל אקליפטוסים ומשקפים בקירבם, תוך
זרימה, את צללי ההרים.
אין הכרמל אלא שרשרת גבעות, אלא שבארץ שאין בה גבהים ומצוקים,
מכונות אלה בשם: הרים. מול הרי האלפים, וודאי היו הרי הכרמל
מסמיקים מבושה, אבל, כיוון שהקדוש-ברוך-הוא הרחיקם זה מזה, אין
הם חוששים לכבודם.
ויש בו אורנים ודרוזים, מעיינות ומערות, וחיות ובעלי-כנף.
ויותר מכל, יש בו צליל. צליל שאין דומה לו. וגם להרי-האלפים
צליל מיוחד, הוא צליל הקרן, בו קוראים הרועים איש לרעהו, מהר
להר. אולם אין בצליל  ההוא נעימה. יש בו קריאה והכרזה: "איני
לבד! יש לי עמיתים, רועים, מעבר להר הסמוך!".
ובכרמל הצליל הוא צליל החליל. וצלילים הרי נישאים ברוח. ובאין
רוח, אין צליל. ואף בסופה אין צליל, שכן, לסופה צליל משלה ואין
צליל זר יכול להיספח אליה. ובכרמל רוחות, והן קלילות, נושאות
את צליל החליל. ובכרמל, צליל החליל שונה מכל חליל בתבל.
וחלילים יש הרבה. של קנה ושל ברזל ושל נחושת וכסף וזהב, ואף של
קרן ועצם. ולרועים חליל קנים בלבד. ובכרמל, חליל רועים בלבד.
וגם לבדווי, בנגב ובסיני, חליל רועים וגם לרועה בגליל, חליל.
ואולם, הרועה בכרמל מחלל בחליל-הרועים, ניגון מיוחד. והחליל,
קנה פשוט. ובאולר ינקב בו הרועה שישה נקבים, ולעתים יחרוך
נקבים בגחלת. ונקב אחורי לבוהן.
 והבדווי מסתופף באוהלי המדבר, ואופק לו, פתוח. מרחבי אינסוף.
והוא מחלל את שירת- המדבר, שיר הלל לדממה ולחופש. והרועה בכרמל
שונה ממנו. יחלל שעה שהחמה מלהטת ברום- השמים והצאן מתכנס בצל,
לועס בחולמנות מנומנמת וממתין לרוח הערב. והחום העז, המרתיח את
הדם, מעורר ברועה הד קדומים של מדבריות ומרחבים, של סוסים
דוהרים, עבאיות וכאפיות מתנפנפים, וצילצול חרבות-סייף. של
חבורות שודדים, של עיניים מצועפות וענני אבק, של אוהלים שחורים
ועלמות חן רעולות פנים. של נאות מדבר ודקלים, בז-הציידים ונחש
שפיפון. ובעיקר: של מרחבי חול, חלקים צהבהבים.
 והרועה נושף בחליל את הזיכרון הקדום, וזה מתגלגל למנגינה
מסתלסלת בגעגועי -ראשית מתוקים. ואין שמחה במנגינה. יש בה עצב
מתמשך, של כמיהה. ונשמעים בה כיסופים, כאילו לחש הרועה: "מי
יתנני אוהל במדבר..". ולמען אותו אוהל, מוכן הרועה לנטוש את כל
נכסיו ומאווייו. והרוח  מקנה החליל, יוצאת לדרכה, דקה וצנועה.
והעיזים השחורות המניעות תדיר את אוזניהן התלויות, חדלות
מתנועה. והצלילים נורים אל המצוק מעבר לוואדי ומתנפצים להדים,
ואלה מפלסים דרכם לארבע הרוחות. ושביבי הדים יינתזו למעלה אל
תכול-השמים ויאבדו, ייספגו, בעננים הבהירים.
ויש שיפגעו בדרכם בבז, דואה ומרחף, כעומד במקומו, מנקב במבטו
את צללי הערוצים, ממתין בגבהים לעכבר תשוש מצמא, או לגוזל תמים
שנפל, חסר יישע, מצמרת עץ. ובפגוע רסיסי הצליל תחת קוער כנפיו,
יפנה ראשו אנה ואנה, להבין את פשר אותו עצב שהביאו עימם. ואז,
בצריחת געגוע, יאסוף כנפיו, יצלול כחץ אל הוואדי, יאתר במעופו
מדף-סלע, יעצור במעופו בפרישת כנפיים, ויעמוד, בולט, על לובן
האבן החמה, ימצמץ בעיניו הצהובות ויראה בדמיונו את צוהב-
המדבר. יישיר מבט אל הרכס מולו ובעיני רוחו האופק, האינסוף  של
חולות השממה, ייזכר במסעות צייד של שייח'ים ערביים, בזמנים
קדומים. וייכלם הבז: אז, באותם ימים ניזון במטעמי חוגלה
וארנבת. והיום, סעודתו במזבלה של חיפה, וצייד העכברים בהר,
אינו אלא שמירה על כבודו ושמו הטוב, בלבד. והדי צליל אחרים,
מרחפים בתמימות ומשובת-נעורים, גם אל הכביש, ושם, נתקלים בבני
מינם, הנפלטים ממנועי מכוניות ואופנועים. והקרב קצר והם נופלים
מיד, שדודים, בשוליים, מפרכסים-מתגוננים, ודועכים. תמהים על
הצלילים המתכתיים-מפוייחים, הנורים בוטים-נרגזים, תובעים לעצמם
את הבכורה. ואחרים, שטים עם הרוח, רעננים וצלולים כמוה.
משייטים מערוץ למחצבה, ולצל-חורש, מטפסים מגזע אל צמרת, מצננים
בדרכם גוזלי חוחית וצוצלת, מגיחים אל פסגה וגולשים מעברה.
מבקרים חטופות באפילת מערה קרירה, וגחים מערבה, אל חוף-הים.
משתעשעים במיקצב הגלים המסתערים-נסוגים וקוראים להם:"בואו
עימנו!", וגזים, נעלמים בתוך כוחל-הים.
 ועוד יש כאלה המקפצים מפסגה לפסגה, מיישירים דרכם אל בתי
הכפר, מסתננים בעד ווילונות-תחרה, מעירים מתנומת צהריים עלמות
מנומנמות, מושכים אותן אל החלון המקושת, מעוררים כמיהה וגעגוע,
ומסעירים את הדם. ובצאתם בעד הפתחים, מותירים אותן, בשובן
למנוחתן, מחוסרות שקט, אפופות עגמומית עלומה, עם כיסופים
וערגה, ולא תדענה אל מה.  והרועה, שהפיח רוח-חיים בצלילים,
נוהג, עם רוח הערב, את עדר העיזים השחורות, במעלה ההר, אל
הכפר. חלילו, בתרמילו. ובשעה זו, של דמדומים, תתעוררנה אותן
עלמות משנת צהריים טרופת געגועים וכמיהה, ובליבן צריבת-כוויה
של נגינת החליל. ויש מהן שתעמודנה ליד חלון- המערב, מתבוננות
בעיניים חולמות אל הגלגל הצהוב-כתום, השוקע לים, תוהות בתוגה
מתוקה: היש מתגעגע כמו החליל?
 ויושבי הארץ, מהם המתגוררים בה עשרות שנים, ומהם שאבותיהם
התנחלו לפני יובלות. הכרמל, על יערותיו, חביב על כולם. ואם כי
שנות דור, חיים אלה ואלה על אותה אדמה, חצויים המחנות, כאילו
לא חלפו יובלות. ויושבי הארץ, דמם חם. וכל מחנה אומר: "כולה
שלי!". ואין אליהו שיבוא ויאמר: "תיקו!". וכאז כן היום,
מתמודדים שני המחנות. ושוב, האש, כמקדמא-דנא, בין המחנות.
והאש, כידוע, אינה שולטת  בעצים רחבי-העלים, האלון האלה
והחרוב. אוחזת היא באטד ובסירה הקוצנית, מעשי הטבע. ואוחזת היא
באורן, הניטע בידי אדם.
ובימים קדמונים, במשל יותם, נאמר: "תצא אש מן האטד ותאכל את
ארזי הלבנון". והארז, כידוע, עץ  מחט הוא. והאורן, אף הוא עץ
מחט. ועתה, שהאורן הוא השולט בכרמל, גם ללא תפילתו של אליהו,
בוער לו בכרמל, מסתייע באותן רוחות קלילות, משתלהב בלהבה
סוערת, כאומר: "הנה, אני, הפשוט באילנות, מעורב במחלוקת בין
יושבי הארץ. הנה, אני, הפשוט באילנות, עולה בסערת הרגשות
השמיימה. הנה, אותיר אחרי הר שחור, עדות לדורות הבאים, כי
יושבי הארץ, החלוקים לשני מחנות, דבקים במסורת אבותם, ולא
תתקרר דעתם. "כולה שלי!", יאמרו, בעיניים צרובות עשן".
 ועם שוך הלהבות, ייצא רועה דרוזי, בן אותו שבט שאינו נמנה על
צד מן הניצים. ינהג את עדרו בינות הגחלים, מחפש מרעה לעזים.
וגון העזים מתמזג עם נוף ההר השרוף. והעזים, שמטבען עליזות,
מקפצות ומדלגות, - עתה, בתוך השחור, הולכות שחוחות, בוהות אל
הנוף החדש-ישן, מתקשות להבין את שאירע כאן. בוססות באפר,
מרחרחות ברעש את הריח הנורא, ותוהות עד לאן תגיע השנאה.
ולמטה, בוואדי, בערוץ נחל כלח, תחת צניר-סלע, ירביץ הרועה את
העדר, נואש מחיפוש מרעה. יוציא מתרמילו פיתה, מאפה-בית, לאבנה
ושמן-זית, ילעס בעיניים עצומות, כביכול המראה סביב אינו אלא
חלום רע. ואחר כך יוציא את חלילו, יקרבו אל פיו בהיסוס, שמא
אין זו העת למנגינה. ואולם, יצרו גובר עליו.
 והערוץ, שאין בו עתה זימרת ציפורים. ואין בו צרצור חרקים.
הערוץ שאין בו עתה חיים, - מתעורר. והצלילים נישאים, מתגלגלים
מעל לשחור, מתגנבים בין גזעים מפוחמים. מחפשים ללטף עלים
ירוקים, ואיין.