17.11.02 -טירונות חי"ר במתקן אדם- כולם מתכוננים למבחן
מע"רים, אני מעביר את הזמן בכתיבת שטויות בצד האחורי של דף
למגיש עזרה ראשונה.


כשהוא יצא היער היה כבר חשוך. אם הוא לא היה חשוך הוא היה
ירוק, טחוב ואפלולי, עמודי גזעים עבים וצמרות גבוהות מעל לראש.
הוא הלך בשביל עם חבריו לעבודה, כל אחד מהם מחזיק בעששית נפט
קטנה שהאירה את השלוליות והאבנים בשביל, והניעה צללים בתוך
היער. הם חזרו לשכונה והתפזרו, כל אחד נכנס לבית מתוך שורת
הבתים האחידים והמשעממים. הוא פתח את הדלת, אווירה חמה של בית
דל. אח בוערת בסלון, סירים על האש, אשתו השמנמנה תופרת טלאים
לבגדים קרועים והילדים מתרוצצים בכל מקום. עכבר המחמד קפץ עליו
כדי לברך אותו לשלום. הוא כל כך עייף, מותש מהעבודה השוחקת. הם
אוכלים בשתיקה והוא צונח במיטה, בקושי מחליף מילה אם האישה או
הילדים.
כשהוא יוצא מוקדם בבוקר, היער עדיין חשוך. הוא נפגש עם חבריו
לעבודה והם הולכים ביחד, בסרבלים כחולים וקסדות כורים צהובות,
רובם מזוקנים. הם יוצאים מבין שורשי העצים המרקיבים וגוררים
בדממה את רגליהם העייפות בדרך למכרה. זה לא באגדות, לאף אחד
אין חשק לשיר. בחצר המכרה זוהמה וגרוטאות חלודות מפוזרות. בין
החריצים בגדר אפשר לראות את גגות שכונת היוקרה הסמוכה, דשאים
ירוקים וגזומים, פרחים צבעוניים, גגות פיטריה אדומים מנוקדים
בלבן. מעל לפתח המבנה שלט פירסומת ענק ומואר, פיה יפיפיה ובלתי
מושגת בלבוש מינימלי, כמעט אנורקטית, מנפנפת את מקל הקסמים
לכיוון בקבוק שתיה, "קוקה-קולה פירות יער, טעם החיים".
הגמד עובר מתחת לשלט המואר אל פתח המכרה, מנהרה צרה אינסופית,
אפלה וקודרת, בלי אור בקצה ועם מעט מאוד פתחי איוורור, שמזכירה
לו כל כך את חייו.