אפתח בזה, כי יש למחוק את הפסקה הראשונה של הפרק האחרון בספר
(עמ' 337) כדי שרצף האירועים יראה הגיוני שוב. יש להתחיל לקרוא
את הפרק כך: "היו שם גם שוטרים...). ההחלפה לסוף שלי באה בעמ'
339 באמצע, פיסקה שלישית ("רק מנורה אחת...").

ירח כחול האיר את שמי הלילה. ירח שתמיד נראה כל כך שונה,
ושתמיד יום אחרי לא ניתן לדעת אם היה הירח בתוך חלום, או בתוך
הזייה המערבבת יום ולילה. תמר ושי החליפו מבטים, מבטי פרידה
שלמרות הטשטוש והעייפות, מרגישים את החום היוצא מהם. אסף נראה
מעט מהורהר; הוא לא הפסיק לשאול את עצמו מדוע מואר כל כך הלילה
הזה, ומדוע שונה כל כך הירח מהירח של יום האתמול.

שי החל לחצות את הכביש באיטיות חלושה. שני מטרים של אספלט שחור
הפרידו בינו לבין הבית כשהגיח אור מסנוור מהאופק הדרומי של
הכביש. כמעט כמו אור שמש מסנוור, בעיצומו של קיץ במישורי ערבה
לוהטים. קול חבטה, ואחריה קול התרסקות שינו את פני הירח. אסף
הרגיש את הכאב הנוחת על עורפו החשוף. לא ידע הוא אם היה זה כאב
של חום או כאב של קור, רק ברור היה לו כי היה זה כאב כהה
ומשתק. לא נשמעה צפירה וגם לא נביחה.

הזמן נעצר לחמישה רגעים ולפתע החל זורם לאט שוב. תמר הרגישה
התכווצויות מסחררות ברקות החשופות שמעל אוזניה. הרגשת רעד
מוזרה חדרה את עורה, בחסר הידיעה אם נכנסת היא לאיזשהו סרט רע,
או שמא חייה הם הסרט והעלילה בו מתגלה כאבסורד.

הזמן השתבש ואגלי זיעה קרה ירדו ממצחה. השילוב המר כל כך, של
רעב עד כדי בחילה, עייפות מגיפה, הלחץ המרעיד וכעת גם של הנורא
מכל, הביאו אותה להרגשה של אובדן. עדיין היה שקט, או שמא היה
זה רק בעולמה שלה, אולם בטוח היה שתמר כבר לא הייתה פה. אותו
חיבור מדהים שנרקם בינה לבין העולם, בינה לבין שי ובינה לבין
אסף ניתק ברגע זה לחלוטין, ונראה כקריעה צובטת של מיתר גיטרה,
קריעה המשאירה כאב, אכזבה וקול מהדהד שנשמע לאורך שנים.

אסף הביט בתמר המום ומשותק. הוא ידע שהוא אמור לבכות או אולי
להזעיק עזרה, אך במקום זאת, ישב וצפה בתמר. היא לא נראתה
כמישהי העומדת להתפרק, וגם הוא נראה יציב מאוד למען האמת, אולם
לפתע החלה תמר לרעוד. ריר מוקצף ירד מפיה הפתוח למחצה, הפה
אותו חלם אסף לנשק בהזדמנות הראשונה שתהיה לו. לפתע החלה בטנה
להתכווץ ותמר החלה להיכנס לעוויתות, הדומות לאלה של שי מוקדם
יותר באותו הערב. היא עטפה את בטנה עם ידיה ורעדה רעד חודר,
כזה הנגרם מקור כואב בלילות הקיץ שבהר הנגב. היא החלה להקיא
כשראשה נשמט קדימה בחוזקה. לאסף היא נראתה כבובה מדהימה אך
משותקת. הוא ניגב את פיה רגעים לפני שהספיקה לרעוד כמחושמלת
ולהקיא פעם נוספת. רק נוזלים חמוצים יצאו מפיה, כאלה שתאמו
להפליא את הרגשת ההחמצה של אסף מאותו הערב.

מסתבר כי קרנף כבר לא ישב במושב הקדמי. הוא יצא לעזור לשי
ולהזעיק אמבולנס, למרות שמעצמת החבטה היה ברור שלאמבולנס אין
סיבה לחוש. המקום התמלא עד מהרה בשכנים סקרנים, אולם זה כבר לא
שינה לתמר, שישבה באוטו החמים והסגור והייתה שקועה בעולמה
שלה.

לאחר שסיימה להקיא החלה תמר למלמל כמה מילים. לפתע החלה לצרוח,
ונראתה כמי ששדים של ייאוש בוקעים מגרונה. "מה היו חיי? חיים
של מתה! איני בטוחה בכלום, איני שווה כלום ומעולם לא הייתי.
מהי האמת שאנחנו בטוחים שאנו מחזיקים בה? מהו הצדק אותו אנו
מבקשים? חייתי את חיי, חיים שנראו בעלי משמעות ובעלי תוכן,
אולם הם כאפס וכאין, ושווים ככל חיים אחרים שיכולתי לבחור
לחיות. עשיתי כך וגם עשיתי אחרת. עשיתי כך וגם לא עשיתי אחרת.
הרגשתי מיוחדת, הרגשתי שונה, אך מה זה משנה? אז מה? אין חשיבות
לדבר. לא לעבר, לא להווה ולא לעתיד. אין חשיבות לכלום ואני
ככולם יודעת למה. הרי מהם חיי אם לא גרגר אבק באפלה? אפילו אור
הוא אינו מחזיר. מה הוא אלוהים, מה הוא הגורל? שהרי מה יהיו
ממשיות חיי עכשיו מחיי בעתיד אם נידונו כולנו לאותו גורל
משותף. אכזריות? טוב? אהבת אם ואהבת אח? אין משמעות לדברים
אלו, לא הייתה וגם לא תהייה! אין משמעות לכלום! לא לך אסף, וגם
לא לדינקה ולשי, וגם לא לחנה ולנויקו! האם אתם מבינים כולכם,
שגורלנו כבר חרוץ ושדיננו משותף? הכל אבסורד וחסר כל, כל, כל
ערך ומשמ..."

אסף סתם את פייה והחל למרר בבכי. מעולם לא חשבה כי תראה אותו
באור כל כך רע. מעולם לא חשבה כי ייראה לה כל כך טיפש וחלש. גם
הוא לא חשב שתמר תיראה לו כל כך רעה. פתאום נראתה לו תמר כשטן
שתמיד הסתתר בחייו, כאותה מחשבה אפלה שתמיד החליט לא לחשוב.
דבריה נראו לו כל כך נכונים, אך אסף כלל וכלל לא רצה להתחיל
להתחכך בהם. הוא יצא מהאוטו ונעלם באפלת הליל הכחלחל.

תמר הרגישה שלוה ומשוחררת לפתע. היא שאפה את אוויר האוטו,
אוויר דחוס ורקוב, ודומה היה כי נרדמה לכמה שעות. כשהתעוררה
החלה לבצבץ גם השמש. יום חם חיכה לה.
"היום מת שי. ואולי אתמול. אני לא יודעת" חשבה לעצמה. אולם זה
לא שינה דבר. לא הייתה לזה כל משמעות.