חדר האוכל בסיפון שבע עוצב כך שיתן הרגשה ביתית לסועדים. הייתי
יכול לדמיין אותנו מסובים באיזו 'קאסה' איטלקית בין כרמי
טוסקנה אילולא הכוכבים שניצנצו מבעד לצהרים, משאירים אחריהם
שובלים בוהקים.
היינו חמישה, ונושא השיחה היה כמובן הזיכוי. כבר שבועיים, מאז
האירוע, שכל צוות ספינת החלל 'תמיס' דיבר רק על דבר אחד.

"תראה, סלינג'ר, עם כל הכבוד הראוי - הם זיכו אותה. אני לא
מבין למה צריך לחפור בפצע הפתוח הזה שוב ושוב." פנה אלי אחד
מהנווטים הזוטרים שישב איתנו. הפעם, מלאכתי נעשתה בידי מישהו
אחר.

"תגיד לי, אתה אטום?! אתה לא מבין שזיכו את שרית כדי שלא נצא
'האנשים הרעים' בסיפור הזה? בכלל זה בזיון שהצי שופט את עצמו.
שום שופט אזרחי לא היה מזכה אותה על מה שהיא עשתה לילדה המסכנה
הזאת."

"גוסטב, הירגע." יכולתי לנקוט בנימה יותר מפוייסת, והנחתי את
ידי על כתפו של האסטרונאוט הכעוס. "אלו החיים, ואלו כללי
המשחק. אני ואתה יודעים שהיא אשמה. הרי, זה ברור כשמש. עצם זה
שאנחנו במסגרת צבאית מכפיף אותנו למערכת חוקים מסוימת, שלא
תמיד צודקת. אבל, יש לנו את הזכות כבני אדם לחשוב לפי רצוננו,
גם אם אנחנו לא יכולים להשליך אותה לכלא."
לגמתי מכוס המשקה שנחה זנוחה לצידי. "רק חבל לי שהצדק לא ניצח
במקרה זה, ושאנחנו נאלץ להמשיך ולעבוד איתה."

"כן, היית מעדיף לראות אותה נזרקת לחלל בלי חליפה, הא?!"

הקול החדש היה שייך לבחור צעיר, בשנות העשרים המוקדמות לחייו.
הוא היה נמוך, והדבר הראשון שהבחנת בו הוא שעיניו בצבעיים
שונים - חום וירוק. על הגישה החצופה הזאת, הייתי יכול לתת לו
תלונה, וזה היה מפתה - אבל שוב, ידעתי ש'דעת הקהל' תלמד אותו
לקח יותר רציני.

"תראו מי בא להגן על אחותו הפושעת!"
"תגיד לי, אצלכם במשפחה זה נהוג לפוצץ את הראש של ילדות קטנות
לא חמושות?"
"איך יש לך את החוצפה להראות פה את הפרצוף שלך?"
"עוף מפה, פריק."

"עמי." שוב הייתה לי הפריבילגיה לדבר בקול רגוע משאר הישובים
לשולחן. דרגה בכירה וכל זה. "נכון שהמפקדים זיכו את אחותך, אבל
אתה לא באמת מצפה משאר הצוות להתנהג כאילו כלום לא קרה."

פיו של עמי התעוות כאילו הוא הולך לקלל אותי, אבל הבחור תפס
קצת שכל - הסתובב והלך. צעדיו היו כל כך כבדים שהיית יכול
לשמוע אותם במרחק שני סיפונים, ואם הייתה דלת בדרך החוצה - הוא
בטח היה טורק אותה.

"זה לא באשמתו, אתם יודעים." אמרתי, בנימה שכל כולה צועקת 'כן
בטח'.

"הוא הביא את אחותו לכאן. היו צריכים לאשפז אותה, לא להחזיר
אותה לשירות."

"נכון." כל כך קל היה לשכנע את כולם בצדקתי.

"אבל אתה בטוח שזה באמת באשמתה?" הנווט הצעיר עדיין לא למד את
הלקח מהפעם הקודמת בה ניסה לשחות מול הזרם.

"אני יודע מה ראיתי." אמרתי בטון בוטח.

"אני יודע מה ראיתי."

"לגבי התוצאה, אין לי ספק." אמר הקפטן, מחווה בידו לכיוון
הנערה שחומת-העור שישבה כפותה ליד הקטגור, קצין המבצעים של
ה'תמיס'. "אבל אני מבקש ממך, סרן סלינג'ר, לחזור על השתלשלות
העיניינים."

"טוב." לקחתי נשימה עמוקה. "הייתה הקפצה - מישהו פרץ את הדלת
של המרפאה, והיה לי ברור שזה אחד מהמורדים הפצועים שהעלינו
מתחנת החלל. החיישנים הורו על כך שאותו גוף חי נע במהירות
לכיוון רציף המעבורות."

"המשך בבקשה."

"למרות היותי קצין בקרת ירי ולא חלק מכח האבטחה הרגיל, לקחתי
נשק והתחלתי לרוץ לכיוון. כשהגעתי לרציף הצוללות, עזיזה." וכאן
החוותי לכיוון הנערה הכפותה, שהביטה בי בעיניים אטומות,
"הסתערה עלי מאחור, וחטפה את הנשק שלי. הנשק לא היה טעון,
והמחסניות היו עלי."

נחתי לרגע, כדי שהם יקלטו את זה. מכסא הנאשם, שרית טהרלב נעצה
בי מבט חד. היא ידעה מה הולך לבוא.

"כסרן בצי המשותף, אומנתי למקרים כאלה. למרות שהיא איימה עלי
עם נשק - לא טעון - לא שקלתי אפשרות של מתן תגובה אלימה. ידעתי
שאין לה לאן לברוח, ושכיתת הכוננות תגיע תוך דקות ספורות.
ניסיתי לשכנע אותה להניח את הנשק כדי ששום דבר רע לא יקרה."

עזיזה פלטה משהו שהיה כנראה בפרסית, ובטח לא היה דבר חיובי.
המשכתי בנימה רגועה, "היא כבר התחילה לשקול ברצינות להיכנע
כשפתאום גל של אוויר חם שטף אותי. עצמתי את עיני וכשפתחתי אותן
ראיתי את עזיזה מוטלת על הרצפה בשלולית של דם, חצי מפניה היה
שרוף כליל ויד שמאל שלה הייתה במצב... מחריד. תודה לאל על
רפואה מודרנית. הסתכלתי לכיוון הפתח, וראיתי שם אותה - אוחזת
בנשק בלתי חוקי ומגחכת כאילו היא איזו דמות מסרט אקשן מהאלף
שעבר."

"אני מתנגד בתוקף!!"

עמי טהרלב, שהיה קצין, לקח את תפקיד הסניגור במשפט של אחותו -
והוא ביצע אותו בחובבנות ראויה להערכה. בשלב היו הייתי משוכנע
שחובבנות זאת בלבד תגרום להרשעתה של שרית.

"קיבלתי." אמר הקפטן, והפנה מבטו אלי. "רוברט, עוד התייחסות
סובייקטיבית אחת כזאת, ואני אתחיל להתייחס לעדות שלך
כלא-מהימנה."

"מצטער המפקד. פשוט, גם אני בן אדם..."

"מיד לאחר מכן, הוריית לעצור את האסטרונאוטית טהרלב. מדוע?"

"פשוט מאוד." שילבתי את ידי, ונעצתי בשרית מבט ממושך. "היא
הפרה פרוטוקול בטיחות של הספינה, השתמשה בנשק בלתי חוקי - הנשק
הפרטי שלה. מעבר לזה שאם היא לא הייתה מתערבת, כל העניין הזה
היה נפתר ללא שפיכות דמים - לפי מיטב מסורת הצי, היא שינתה את
עוצמת הנשק ל'הרג'. היא הייתה יכולה להשאיר אותו על עוצמה
נמוכה יותר ולהשיג אותה מטרה."

בנקודה זאת, הגברתי את קולי. היה חשוב לי שכל הנמצאים בבית
המשפט המאולתר ישמעו את המשפט הבא.

"שרית טהרלב השתמשה בכח מופרז. היו לי כל הסיבות להאמין ששרית
טהרלב התכוונה לרצוח את עזיזה."

"אתה יודע." הקפטן אמר לי מאוחר יותר, בשיחה פרטית במסדרונות
ה'תמיס'. "אני מתקשה להאמין ששרית טהרלב רצתה לרצוח את עזיזה.
נכון שלשני העמים שלהם יש איבה עתיקה, אבל מדובר כאן
באסטרונאוטית למופת."

"שהייתה ארבעה חודשים בשבי לפני שהיא הוחזרה לשירות. אל תשכח.
זה נוטה קצת לשגע את הבן-אדם. אני מקווה שלאיש מאיתנו לא יהיה
התענוג המפוקפק הזה לעבור את מה שהיא עברה."

"ידעת ששרית היא שחילצה את עזיזה מהתופת בתחנת החלל? היו שם
שתי פלגות שנלחמו זה בזה, ואנחנו נכנסנו כדי להפריד. הבחורה
הזאת נכנסה על עיוור לתא מטען, הלמה - בעזרת הנשק הבלתי חוקי
שלה - את שני הבריונים שהכו את עזיזה - וסחבה אותה משם."
"כן." עניתי, ואז הטלתי את הקלף שלדעתי היה מנצח. "וזאת בדיוק
הסיבה שהיא ניסתה להרוג אותה. כשהיא ראתה את הבחורה מאיימת עלי
בנשק, היא הרגישה נבגדת. היא לא הצליחה לשמור על שליטה עצמית,
ופוצצה את הבחורה המסכנה לכל הרוחות."

אחרי שסיימתי את ארוחת הצהריים, ניגשתי למרפאה כדי לראות את
עזיזה. הרגשתי קצת אשם במצב שלה. אולי, אם הייתי יותר משכנע,
היא היתה מניחה את הנשק שלה לפני ששרית הגיעה, וכך היא לא היתה
נפגעת.

ליד מיטתה של עזיזה מצאתי אורח בלתי צפוי - עמי טהרלב. היא
ניסתה לסטור לו בידה הבריאה, אבל שדה הכח שהחזיק אותה במקום
מנע ממנה לעשות זאת.

"טהרלב, מה אתה חושב שאתה עושה כאן?"

"רק באתי לראות..."

"מבחינתי, אתה אשם בזה." הצבעתי על המיטה. "האחות שלך הייתה
צריכה להתאושש מהשבי, ובמקום זה הפעלת כל קומבינה אפשרית כדי
להחזיר אותה לשירות. אז הנה לך."

הוא נופף לעברי אגרוף, הצפלון הזה. אם רק הייתי רוצה הייתי
מנגב בו את הרצפה. זה היה פיתוי די רציני.

"קדימה, תכה בי. אולי גם תירה בי בנשק לא-חוקי מכוון להרג."

עמי סב על עקביו ויצא מהחדר. הפעם, הוא כן טרק את הדלת
מאחוריו. התיישבתי ליד החולה, וליטפתי את מצחה. עורה השחום היה
חיוור, והיא נראתה חסרת אונים. פניה - הצד שלא נשרף - נראו כשל
ילדה קטנה, אולי בת 14. הוא התקשה להאמין שהיא הייתה מורדת או
מחבלת מסוכנת. בסך הכל ילדה קטנה שנקלעה מכורח הנסיבות למקום
הלא נכון בזמן הלא נכון.

"אמרתי לך להוריד את הנשק, מסכנה."

"תעיף את היד שלך!" היא צווחה, עיניה בוערות. "אם הייתי יכולה
הייתי שורפת את כולכם באש הגיהנום!"

"האנשים פה הצילו את חייך, בזמן שהאנשים שלך השאירו אותך
להיאנס על ידי האויבים שלכם. אם לא הצי המאוחד, היית מתה."

"אם לא הצי המאוחד, לא היינו מגיעים לסף רעב." היא ענתה
חלושות. גופה הצנום נראה כה מנוגד לדבריה ועיניה, כה... חסרי
אונים. האם כך נראתה כששרית סחבה אותה הרחק מהגיהנום ההוא?
"מצידי, כולכם יכולים ללכת לעזאזל. ואם הייתי יכולה, הייתי
מפוצצת את הגיגית המקוללת הזאת על כל הצוות המסריח שלה."

"אני מצטער לשמוע. תרגישי טוב."

"לך לעזאזל."

קמתי, והתרחקתי ממנה. טוב, אז היא לא ילדה חמודה ומסכנה, אבל
חוק הוא חוק. והחוק - לא, ההנחייה שמובילה אותנו, את אנשי הצי
- היא שמה שניתן לפתור בדרכי שלום, פותרים בדרכי שלום. אלימות
היא מפלט אחרון. שינאה היא חולשה

המסדרונות היו ריקים בדרך לחדרי. משמרת לילה, כולם ישנים חוץ
מהמסכנים שצריכים להישאר ערים ולתפעל את ה'תמיס'. הייתי שני
צעדים מהדלת כשהיא הגיחה מאחורי.

לא פחדתי ככה מאז שהייתי טירון. אח שלה לא הדאיג אותי, אבל היא
כבר הפגינה לא פעם חוסר שליטה עצמית. מצד שני, אמרתי לעצמי,
עכשיו אחרי שהיא זוכתה אין שום סיבה שהיא תתקוף אותי, זה רק
יגרום לה לאבד כל מה שזכתה בו שלא בצדק.

מצד שני, כמה ראציונלי יכול להיות מישהו שעבר שבעת מדורי
גיהנום בשבי במשך חודשים.

"אני מבקשת ממך להפסיק."

"סליחה?"

"תראה." היא הניחה את ידיה על מותניה. כל שפת גופה אמרה
אסרטיביות ונחישות. היא לא נראתה מטורפת באותו רגע, אם כי
חיילת אמיתית. נו טוב, מראה יכול להטעות.

"תראה." היא חזרה. "אני מבינה שלכל יפי הנפש בספינה הזאת יש
משהו נגדי, בעיקר אחרי שזוכיתי. ואתה יודע מה? זה לא מזיז לי.
אבל אתם פוגעים באח שלי, פוגעים בו מאוד, ואני מבקשת ממך
להפסיק."

"מה הקשר אלי?" משכתי בכתפי.

"אתה זה שמוביל את ההסתה הפרועה נגדי ונגדו. אתה הכנסת לשאר
הצוות לראש שעמי אשם בגלל שהוא הביא אותי לפה, ושאני אשמה בגלל
שאני לא יציבה, תוצר של התעללות או מה שזה לא יהיה."

"וזה לא נכון?"

"אולי כן ואולי לא, אבל אתה חרצת משפט וגזרת גזר דין על דעת
עצמך. נידוי. שינאה. בלי לשמוע עדויות, בלי להתחשב בדעתו של אף
אחד חוץ מדעתך שלך. אני לא חושבת שאפילו טרחת להיות במשפט בזמן
שנתתי עדות."

"מה כבר היית יכולה להגיד?" שאלתי בזלזול.

"שטעיתי. שנלחצתי. שכשראיתי אותה מכוונת אליך נשק, הזזתי בצורה
מכנית את הניצרה מנצור לירי, ובלי להסתכל, הניצרה החליקה למצב
'הרג'. הייתי בטוחה שזה עוצמה נמוכה יותר, ולמרות זאת לא
כיוונתי למרכז מסה, אלא ליד האוחזת בנשק. הייתי המומה בעצמי
כשהנשק פלט פולס חזק הרבה יותר מכפי שציפיתי."

"ספרי את זה לשופט."

"זה מה שעשיתי. אני צלפית מומחית, סלינג'ר, אם הייתי רוצה
לראות אותה מתה, היא הייתה מתה. אבל מה לעשות, שאני לא ממהרת
להרוג אנשים שהצלתי, או אנשים בכלל. הייתי יכולה לחכות ולראות
איך יתפתחו העניינים, אבל עד אז היא הייתה עלולה להרוג אותך,
כפוי טובה שכמוך."

"תודה, אבל לא היה צורך. הנשק לא היה טעון."

שרית חייכה חיוך זדוני. "אתה לא מאמין לי שבזמן לחץ בלי כוונה
העברתי את הנצרה ל'הרג' במקום לעוצמה נמוכה, נכון?"

"נכון." עניתי בהתרסה.

"הקפטן אמר שלאחר המקרה, הנשק שלך נמצא טעון. אתה טענת אותו
בלי לשים לב, כרפלקס, כפי שאני עשיתי עם הנשק שלי."

פני החווירו. בבת אחת הרגשתי איך הלב שלי מתחיל לפעום בקצב
מטורף, והרגליים כמעט מאבדות אחיזה. הכלבה המורדת כיוונה אלי
נשק טעון.

"הפרט הזה התגלה רק בדלתיים סגורות, כדי לכסות על זה שהייתה
לנו מורדת חמושה בספינה, ועל דרך הטיפול הקלוקלת. אתה מוזמן
לשאול את המפקד שלך. אבל קודם כל, אני חושבת שאתה חייב התנצלות
לבחור מקסים עם עיניים בצבעים שונים, שבסך הכל רצה לעזור
לכולם, ובמקום זה כולם התעללו בו."

גמגמתי משהו לא ברור. עוד לא קלטתי את מלוא הטיפשות.

"מי משתמש בכח מופרז עכשיו, סלינג'ר?"

כשהגעתי למגוריו, עמי כבר לא היה שם.
הוא בחור רגיש, סג"מ עמי טהרלב. לא קשוח וקר כמו אחותו. הוא לא
עמד בזה שכל הספינה הפנתה לו גב, שהאנשים התלחשו כשהוא עבר
לידם. הם הצביעו עליו, קראו לו 'רוצח'. יש כאלה שהרחיקו לכת
והעליבו אותו בגלל מוצאו. כולנו חשבנו שאנחנו מגינים על
האידיאל שלשמו התגייסנו, אבל למעשה הוצאנו מעצמנו את כל הרוע,
השמחה לאיד והרשעות שחבויים בכל אדם בפנים.

כמו חבורה של ילדי בית-ספר, שמחרימים  ומנדים חבר לספסל
הלימודים (אם אפשר לקרוא לזה 'חבר') בגלל שאחד הילדים המקובלים
לא אוהב אותו כל כך.

אחד הילדים המקובלים...

עשיתי לו משפט ראווה, לעמי טהרלב. משפט שאחרי המשפט.
הצוות היה המושבעים, ואני הייתי התובע והשופט גם יחד.
המשפט הצודק זיכה אותו, ואני בטיפשותי ויהירותי גזרתי עליו גזר
דין מוות.