"עוד שבוע", צליל זימרה לעצמה בקהות חושים, "רק עוד שבוע...
ואין עוד סבל..."
"צליל!", גבריאל המבועת אחז בכתפיה, "תפסיקי את זה! את משתגעת!
אני אקשור אותך אם תמשיכי להתנהג כך!"
למרבה הפליאה, הוא זה שהיה בפאניקה מכך שעוד שבוע צליל תהיה בת
15. היא נראתה כאילו לא אכפת לה, כאילו לא מזיז לה שהיא עשויה
למות.
"עוד שבוע... רק עוד שבוע... ואז - לא עוד סבל, לא עוד כאב...
חופש! להיפטר מכל זה... מנוחה... איזה כיף..."
היא התנהגה כגוססת שכבר קיבלה עליה את מר גורלה. גבריאל חשב
שדעתה נטרפה עליה.
"צליל!", קולו נשמע מבוהל לא פחות ממנו, "יש לך עוד שבוע שלם.
אל תאבדי עדיין תקווה. את יכולה לגרום לגל להתאהב בשחר.
התאהבות לוקחת שניות, צליל. יש הרבה שניות בשבוע. שבוע זה הרבה
זמן..."

וכעבור יומיים -
"חמישה ימים זה הרבה זמן..."

"צליל, אסור לך לוותר!", נוגה נשמעה מיואשת. גבריאל גייס את כל
חבריו, שיעזרו לו במאבק נגד הייאוש והטרוף שהחלו להשתלט על
צליל.
"נכון שהמוות נשמע כמו דבר נפלא?", צליל חייכה לעצמה
בחולמנות.
"ילדה, תחזרי לעצמך, למען השם!", אוריון טלטל אותה בחזקה.
אפילו הוא, המצחיק שבחבורה, נלחץ כשראה באיזה מצב צליל נמצאת.
"למות... למות, וקץ לשים לייסורים!"
"אלוהים אדירים, אין עוד משהו שנוכל לעשות?", אנדרומדה, כרגיל,
הייתה המעשית בחבורה.
"אני חושש שלא", מיכאל נאנח, וחיבק את חברו הטוב.
"מעניין... מה יש לאחר המוות? האם יש ארץ אחרת, או אולי רק
ישנים? מעניין..."
"אני חושב שהיא השתגעה", אמר צדק, ונוגה שלחה בו מבט כועס.
"הטקט שלך הורג אותי!", אמרה לו.
"אה... אופס", הוא פתאום הבין מה אמר, "סליחה, גב..."
"אני חושב שהיא קצת מדוכאת", אמר אוריון, "אחרי הכל, זה יום
ההולדת שלה. היא בת 15. מה שהיא צריכה זה חגיגה, לא הלוויה.
אני מציע שנערוך לה מסיבה, מה אתם אומרים?"
הם הסתכלו עליו ביאוש.
"טוב...", מלמלה קסיופיאה, "זה לא יכול להזיק..."

רחבת הריקודים שבמחוזות הקרח הסגול הייתה מלאה באנשים. ההרקדה
באותו היום הייתה מוקדשת לצליל, ובכל מקום היו בלונים, ממתקים,
מתנות. כולם ניסו לחגוג את יום הולדתה של צליל בצורה הכי עליזה
שאפשר.
ובכל זאת - האווירה הייתה מעיקה.
לאחר כמה שעות של ריקודים, קס ונוגה הובילו את צליל אל העוגה
שלה.
היו עליה 16 נרות - 15 למניין שנותיה, ואחד לשנה הבאה.
צליל נעצה מבט בעוגת השוקולד הגדולה עם זיגוג הסוכר הורוד.
היא שלחה ידה אל העוגה, והוציאה את אחד הנרות.
"שנה הבאה כבר לא אהיה כאן", אמרה ומעכה בידה את הנר.
גבריאל הצטמרר.
אחר כך היא כיבתה את כל הנרות ב"פוווווווווווו" אחד, ושמחה
לאכול מהעוגה הטעימה. אפילו ביקשה תוספת.
לבסוף היא פתחה את המתנות והביטה בהן. היו שם תכשיטים, פרחים,
בגדים, ועוד כל מיני דברים אחרים. היא שמחה לרגע, ואז עשתה דבר
שזעזע את כולם.
היא לקחה מערמת המתנות צרור פרחים, ופנתה אל מיתר.
"זה בשבילך", אמרה לה, "כתודה על איך שטיפלת בי יפה. לא אשכח
לספר לאימא ואבא כמה נחמדה היית אליי כשהם לא היו. איזה כיף
שעוד מעט אפגוש אותם!"
"אבל... צליל מתוקה", קולה של מיתר רעד, "זאת המתנה שלך!"
"מה טעם לי בה? הרי עוד כמה ימים כבר לא אהיה כאן. אעדיף אם את
תפיקי ממנה תועלת, תרי", היא קראה לדודתה בשם החיבה שהייתה
מכנה אותה בו לפני שנים. דמעות עלו בעיניה של מיתר.
"וזה בשבילך, קס", צליל הושיטה לקסיופיאה חולצה צבעונית,
"בדיוק בסגנון שלך."
קסיופיאה הביטה בה בתדהמה, אך לקחה ממנה את המתנה. היא ידעה
שאין טעם לנסות לשכנע את צליל לסגת מהחלטתה.
כך צליל חילקה לכולם את מתנותיה, אחת אחר השנייה, עד שלבסוף לא
נותר כלום בערמה.
"זהו", היא שפשפה את ידיה בשביעות רצון, "כעת לכולם יהיו
מזכרות ממני."
"רגע!", היה זה גבריאל שדיבר.
צליל הסתובבה אליו.
כף ידו הייתה קמוצה, והוא הושיטה אליה.
"זה בשבילך, צליל. ואם תרצי לתת זאת למישהו אחר, אנפץ את המתנה
במו ידיי."
הוא פתח את ידו, וצליל ראתה שרשרת זהב עדינה, עם תליון בצורת
לב.
היא לקחה מגבריאל את השרשרת ופתחה את התליון.
בתוכו היו שתי תמונות.
מצד אחד - שחר וגל, מצד שני - גבריאל והיא עצמה.
היא חייכה אל גבריאל, וענדה את השרשרת לצווארה.
"לא אתן את השרשרת לאיש, גב", היא אמרה, "זאת המתנה היפה ביותר
שקיבלתי מעודי."
בפרץ פתאומי של רגש, גבריאל כרע על ברכיו וחיבק אותה, מעיניו
זולגות דמעות.
"אני אתגעגע אלייך", הוא לחש לה בעודו מלטף את שיערה, "אין לך
שמץ של מושג עד כמה!"

וכעבור יומיים נוספים -
"צליל, יש לך שלושה ימים! זה הרבה זמן!"
אבל הוא כבר החל לאבד את התקווה.

"הפתעה, הפתעה! יש לי הפתעה לנערת היום הולדת!", היה זה תום
מצדו השני של הקו.
"הכנת לי הפתעה ליום ההולדת? איזה מתוק...", עוד שלושה ימים
יהיה יום ההולדת של שחר. היא תהיה בת 16.
"לא סתם הפתעה, משהו אקסטרה ספיישל...", תום בן ה-20 ניסה
לסקרן אותה.
"נו? אני כבר מתה לדעת!", היא צחקה.
"ובכן", קולו נעשה עמוק, "הנה תקציר עלילת הסרט: גבר ואישה.
בדרך אל נהר הדן בצפון. הם תכננו סוף-שבוע של מנגל, שחייה,
שייט באבובים ובסירות, ועוד. הם לא ידעו מה מצפה להם. הם רק
ידעו שיהיה להם כיף חיים. והכל בסרט החדש - 'יום הולדת שמח
לשחר'!"
"איזה מתוק!", שחר צחקה, "נורא יפה מצדך! זה באמת מה שתכננת?"
"כן", קולו חזר לטון הרגיל, "כבר קניתי לשנינו כרטיסים
לאוטובוס שייקח אותנו היום בארבע לצפון. כל הציוד של האוהל
ארוז, יש לי בשר, ומנגל, וחבלים, ועוד כל מיני שטויות שצריך.
וביום שבת, ביום הולדת עצמו, יש משהו מיוחד... אבל זה סוד,
בינתיים. שיהיה לך למה לצפות... זה יהיה יופי של סופשבוע, הלא
כן, שחר?"
"אני בטוחה... אבל... ארבע? זה עוד שלוש שעות!"
"נכון. אז כדאי שתתחילי לארוז."
היא צחקה.
"טוב... יו, איך אני שמחה! אתה בא לעזור לי לארוז?"
"עוד חצי שעה אני אצלך. ביי, מתוקה!"

"מייק, אני לא יודע מה לעשות!", גבריאל פנה אל חברו הטוב
ביותר, מיכאל.
מיכאל לחץ את ידו באהבה, כמו שהיה עושה כשהיו קטנים יותר.
"גבריאל", קולו היה מלטף, "אני חושש שאין עוד מה לעשות. זאת
דרכו של עולם - אנשים נולדים, חיים, מתים. לא תוכל לשנות זאת.
אין עוד מה לעשות. אני הייתי מציע שתנצל את הימים האחרונים
שעוד נותרו לכם להיות ביחד כמו שצריך. אחר כך תצטער שלא ניצלת
את הזמן שנותר לך."
"אבל אני לא רוצה שהיא תמות, מייק!", גבריאל ידע שהוא נשמע כמו
ילד קטן, אבל לא היה אכפת לו.
"גם אני לא רוצה שהיא תמות, גב", מיכאל ניסה לעודד את חברו,
"אבל אני חושש שלא ניתן עוד להציל אותה."
"איך אוכל לחיות בלעדיה?", גבריאל היה מיואש לחלוטין, "היא...
היא כמו אחותי הקטנה, היא חברתי הטובה יותר, אסור לה למות!"
מיכאל שתק, ורק המשיך ללטף את כף ידו של חברו.

הנסיעה באוטובוס לקחה לתום ולשחר בערך שעתיים. הרבה זמן, אך
הוא עבר מהר מאוד. הם פטפטו, צחקו, שיחקו בכל מיני משחקים,
ולבסוף גם ישנו איזה חצי שעה, נשענים זאת על כתפו של זה.
כשנגמרה לבסוף הנסיעה והם הגיעו למחוז חפצם, השניים לקחו טרמפ
עד לכביש שליד הנחל, ואת שאר הדרך עשו ברגל. כשמצאו מקום יפה
לחנות בו, על גדות הנחל, הם קרסו בעייפות על האדמה.
"הללויה!", קראה שחר, תשושה, "סוף כל סוף - מנוחה!"
תום צחק.
"עדיין לא", מיהר לצנן את התלהבותה, "צריך קודם להקים את
האוהל."
"או, גוד!", היא מלמלה, "טוב... בוא נגמור עם זה כמה שיותר
מהר.
והם ניגשו במרץ ובכוחות מחודשים לעבודה.
כעבור שעה בערך, לאחר ניסיונות חוזרים להעמיד את האוהל על תלו,
הם הצליחו. האוהל נראה אומנם די עלוב, אך הוא היה יציב ותקוע
היטב באדמה.
השניים סקרו את מעשה ידיהם בגאווה.
"כעת - לפרוק את הציוד!", אמר תום.
"כן, המפקד!", הצדיעה שחר, צוחקת.
כל אחד מהם פרק את התיק שלו. ראשית כל הם פרשו על אדמת האוהל
את שקי השינה שלהם, את הבגדים הם השאירו בתיקים, וגם את שאר
הדברים, ורק את הבשר הוציאו מהתיק, כדי שיתאוורר קצת באוויר
הפתוח.
השעה הייתה שמונה בערב בערך.
תום ושחר הלכו לסקור את המקום בו חנו.
לשמחתם היה זה מקום חמוד ביותר.
הנחל, כפי שגילתה שחר כשבדקה זאת בעזרת מקל, היה עמוק מספיק
כדי לקפוץ ראש, ובגדה היה עץ גדול, שענפיו העבים והחזקים נמשכו
כמעט עד לגדה השנייה, שהייתה רחוקה מהם כחמישה מטרים. על אחד
הענפים הייתה נדנדה גדולה מעץ, קשורה אליו בעזרת חבלים ארוכים.
מי שהתנדנד עליה היה עובר את כל הנחל, וחוזר בחזרה לגדה. על
ענף אחר היה חבל עבה עם קשר בקצהו, שהיה יכול להגיע עד לאמצע
הנחל אם היית מתנדנד עליו.
תום בדק את הנדנדה והחבל, ואחר הכריז:
"בטוח לחלוטין לעלות עליהם. החבלים חזקים והענפים לא ישברו."
"יופי", חייכה שחר.
באותו הערב השניים הדליקו מדורה, למען יהיה להם אור וחום
כאחד.
הם ישבו מחובקים בתוך שמיכה גדולה לצד המדורה, ואכלו מרשמלו
שצלו מעל האש דקות קודם לכן.
"עכשיו מספרים צ'יזבטים!", הכריזה שחר בשמחה של ילדה קטנה
כשנגמר המרשמלו.
"טוב", נעתר לה תום, "אני אתחיל:
היו היה פעם יער גדול ואפל. ביער גרו פיות ושדונים, שהיו
עורכים כל לילה מסיבה. פעם בחודש הייתה מגיעה למסיבה ארדנה,
מלכת השדונים והפיות, שהייתה שדה גבוהה ותמירה, עם שיחר שחור
כלילה ועיני חתול צהובות. פעם היא הייתה פיה טובה ואדיבה,
שהייתה מגשימה משאלות של בני אדם, אך כעת היא הייתה מרשעת
איומה, מכיוון שמכשף רשע הטיל עליה כישוף - הוא לקח מלבה את
האהבה."
בין עצי הנחל העבים והגדולים, לאור האש החמה, היה נדמה לשחר
שזהו היער עליו מספר תום. היא התכרבלה עמוק בתוך השמיכה, נצמדת
אליו.
"יום אחד, באחת המסיבות ההוללות של השדונים והפיות, הגיעה
ארדנה.
'מלכה, מלכה!', מיהרו אליה השדונים, חיוך שמח-לאיד על פניהם,
'תפסנו בן-אדם! הוא חדר ליער שלנו, אך תפסנו אותו! תענישי
אותו!'
ארדנה נעצה את מבטה במפחיד בבן האדם שהובא לפניה. הוא היה גבר
צעיר, שיערו הפרוע היה חום ועיניו ירוקות, גדולות חמות. אך כעת
היה בהן אך פחד.
'מי אתה שהעזת לחדור אל היער שלי?', הרעימה ארדנה בקולה
הנורא.
'אני... אני כריס', מלמל העלם בפחד, 'אני מצטער שחדרתי אל היער
שלך, גבירה אדירה. האם תואילי בטובך לסלוח לי ולשחררני?'
ארדנה הביטה בו במבטה המרושע. היא רצתה להגיד למשרתיה שיזרקו
אותו לתנינים, אך משהו במבטו עצר אותה. היה משהו בעיניו
הירוקות שלא נתן לה להרגו.
'הביאו אותו אל ארמוני', פקדה על משרתיה."
"רגע, רגע!", שחר עצרה אותו, "תפסיק. עכשיו אני רוצה להמשיך."
תום הביט בה כלא מבין.
"אני זה שאמור לגמור את הצ'יזבט, לא?"
"לא! אתה התחלת אותו, ואני אסיים, טוב?"
"טוב."
"ובכן, לאחר שהמשרתים הביאו את כריס לארמונה של ארדנה, היא באה
לבקר אותו בתא כלאו.
'כיצד הגעת ליער שלי?', שאלה אותו בקול נורא, אך עיניה לא היו
מפחידות כמקודם.
'שמעתי על המסיבה שאת ונתיניך עורכים ביער, ורציתי לבוא לראות.
אומרים שיש לכם מסיבות מופלאות. לא התכוונתי להרגיז אותך או
לגרום לרעה...'
'את המסיבות שלנו רצית לראות, אתה אומר?'
'כן, אך לא הייתי עושה אילו ידעתי שאינך מרשה זאת, מלכתי.'
'ובכן, אם ברצונך לראות את המסיבה שלנו, אתה מוזמן לבוא, עוד
הערב. בתנאי שתבוא אתי'.
כריס הביט בה בחשש.
'אל תדאג, לא אפגע בך לרעה'.
ואכן, באותו הערב הם הלכו למסיבה, וכך כל ערב וערב, עד שלבסוף
הסכימו השניים להודות בכך שהם פשוט התאהבו האחד בשנייה, וארדנה
שמחה לגלות שהכישוף שהטיל עליה המכשף הוסר בזכות אהבתו של
כריס. והם חיו להם באושר ועושר עד עצם היום הזה.
נו, מה דעתך?", שחר סיימה, מרוצה.
תום הביט בה בכובד ראש, והתוודה:
"סיפור מגעיל."
"מה?", שחר נדהמה ואחר רטנה, "הייתי בטוחה שתאהב את זה!"
"שחר, זה לא נקרא צ'יזבט! זה סתם סיפור אהבה שלא שווה גרוש!"
"באמת?", היא צחקה, "טוב, הוא באמת היה קצת קיטשי. איך אתה
היית מסיים אותו, אם מותר לי לדעת?"
"אני הייתי מתחיל כמוך, שולח את המלכה לבקר אותו בכלאו ושואל
אותו מה הוא עושה ביער, אבל התשובה של כריס אצלי הייתה לגמרי
שונה. הוא היה עונה לה: 'אני ואהובתי טיילנו ביער, היה לנו
מאוד רומנטי עד שאיבדתי אותה והגעתי אליכם'. ואז, מרוב שהלב של
ארדנה היה שבור, היא הייתה מצווה לצלות אותו בשמן רותח ולתת לה
לאכול את לבו. זה סוף יפה!"
שחר צחקה.
"כמה אופטימי!", אמרה, עודה צוחקת, "כל-כך רומנטי! אני פשוט
נפעמת ממך... למה כזה סוף זוועתי?"
"גם כי זה צ'יזבט, וצ'יזבט אמור להיות מפחיד, וגם כי התחשק לי
לסיים אותו ככה. יותר מקורי משלך, את חייבת להודות..."
היא חייכה.
"אני מודה, אני מודה..."
הוא נאנח.
"ובכן, את עייפה ורוצה ללכת לישון, או שיש לך תוכניות אחרות?"
"אמממ...", היא חככה לרגע בדעתה, "אתה יודע מה, בוא נלך לישון
היום מוקדם. שיהיה לנו כוח למחר. כי תאמין לי, אנחנו נעשה מחר
כיף לא נורמלי, ונהייה גמורים לגמרי אם לא נישן כמו שצריך!"
"טוב", תום קם וזרק חול על המדורה, עד שכבתה. "לילה טוב."
"לילה טוב גם לך".
שניהם נכנסו אל האוהל המשותף, נשכבו כל אחד בשק השינה שלו,
וכעבור עשר דקות היה כל אחד מהם שקוע בעולם החלומות שלו.