[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








האמת, לא חשבתי שיהיה לי אומץ לעשות את זה. כי אחרי הכל, כלל
לא הייתי אמיצה, רק סקרנית.
יותר מדי סקרנית.
"מלכה שטרן", יהיה כתוב על המצבה שלי. כמה שנאתי את השם
"מלכה"! אני מקווה שההורים שלי יהיו חכמים מספיק כדי לכתוב
"מלי", לפחות בסוגריים, כי ככה קראו לי באמת, ואוי ואבוי למי
שקרא לי אחרת. "1995-1979 בת 16 במותה. ת.נ.צ.ב.ה".
מעניין אם הם יכתבו עוד משהו, יש כאלה שמוסיפים מלים מהלב, או
ציטוט משיר כלשהו. מוזר יהיה לראות את השם שלי חקוק באבן, כמו
הרבה שמות אחרים. מפחיד לחשוב שכל מי שיזדמן לבית הקברות ויראה
את השם שלי, ואת מקום הקבורה ה"מיוחד" למקרים כאלה, מייד יצייר
לעצמו תמונה של נערה אומללה שהמוצא היחיד שנותר לה הוא
המוות... וזה כל כך לא נכון! אם רק היה אפשר לכתוב משהו שיבהיר
לעולם למה זה קרה, כי אני לא מתתי מתוך שנאה לחיים אלא להפך-
אני עשיתי את מה שעשיתי כי הייתי מאושרת, מפונקת וסקרנית. מאוד
מפונקת ויותר מדי סקרנית.
עוד מעט תתחיל הלוויה. אמא תבכה הרבה, אבא ינסה לתמוך בה אבל
גם הוא ישבר בסוף...




כבר הספקתי להכיר פה את העניינים פחות או יותר, למרות שעד קבלת
הכנפיים אני לא נחשבת במיוחד, ובגלל זה נותנים לי ליהנות.
אנחנו למטה קראנו לזה "גן- עדן". האמת שזה די דומה לכל האגדות-
משרתים אותי כל היום ומכרכרים סביבי הרבה, כי כמו שאומרים כאן-
"מתים רק פעם אחת בחיים"... אבל כל זה משתנה לאחר קבלת
הכנפיים. כשמקבלים את הכנפיים, ככה הסבירו לי, מתחילים לעבוד
קשה- כי הרי לכל תינוק שנולד מוצמד מלאך ששומר עליו וזה לא כל
כך קל כמו שזה נשמע. אבל אותי- בגלל שאני חדשה- בטח יצמידו
לאדם מבוגר כדי שאני אלמד ורק אחר כך יתנו לי תינוק, כי זה
ידוע שהרבה יותר קל לשמור על אדם מבוגר מאשר על תינוק.
התיידדתי פה עם כמה מלאכים. הם אמרו לי שעד קבלת הכנפיים אין
לי הרבה מטלות ואני משוחררת לעשות מה שאני רוצה. אפילו לרדת
למטה מותר לי, לעזור להורים שלי ולמשפחה להתרגל לזה שאני כבר
איננה. שאלתי אותם איך והם אמרו שכשאני ארד למטה אני כבר אדע
מה לעשות. אז חשבתי שאולי כדאי לי לבקש שידחו לי את קבלת
הכנפיים בשלושה- ארבעה ימים לפי הזמן שלכם למטה כדי שאני אוכל
לעזור לאבא ואמא יותר (כי בדרך כלל מקבלים את הכנפיים מייד
לאחר ההלוויה), כאן למעלה הדברים זזים לאט יותר, כי יש זמן ולא
ממהרים לשום מקום. שלושה- ארבעה ימים אצלכם למטה זה בערך
שבועיים כאן, למעלה.
לפי הזמנים שלכם למטה יש עוד יותר מ-3 שעות עד ההלוויה. כאן
למעלה זה המון זמן. מה עושים בכל כך הרבה זמן? אולי אני אנסה
לחשוב מאיפה היה לי האומץ הטיפשי הזה לעשות את מה שעשיתי...




הכל התחיל לפני שבוע בערך, כשאמא ואבא באו ואמרו שהם נוסעים
לשבוע נופש בטבריה. אבל בעצם זה התחיל הרבה לפני כן, אז אולי
כדאי שאני אספר על עצמי הכל מההתחלה, כדי שזה יהיה יותר ברור
ואולי גם אני אוכל להבין משהו...:




מאז ומתמיד הייתי ילדה סקרנית. יותר מדי סקרנית. בגלל הסקרנות
הטיפשות שלי נקלעתי להרבה מצבים לא נעימים בחיים. כמו הפעם הזו
שהלכנו לגן החיות כשהייתי בת 5. הייתי  נורא סקרנית לדעת מה
קורה אם מוציאים את היד מהחלון בדיוק כשמלך החיות מסתכל. האמת
שרק רציתי להגיד לו שלום... האריה לא עשה לי כלום אבל אמא שלי
כל כך נבהלה שמשכה לי את היד בכוח פנימה ונחתכתי חתך עמוק
מהברזל של החלון במכונית, שבועיים הסתובבתי עם תחבושת על היד
הפצועה. או שהייתה הפעם הזו בגיל 7 כשרציתי לבדוק מה קורה
לרדיו אם מושכים את החוט של התקע מהשקע. מזל שאבא שלי משך
אותי, לפני שהספקתי למשוך את החוט כי אם לא, כנראה שכבר מזמן
הייתי נמצאת פה למעלה... אלו רק שתי דוגמאות קטנטנות מתוך המון
לסקרנות שלי שאנשים יאמרו בוודאי שזו טיפשות לשמה... אולי הם
צודקים...
חוץ מזה שהייתי סקרנית בצורה מוגזמת הייתי נערה מאושרת ותלמידה
ממוצעת היו לי די הרבה חברים, אבל רק מעטים מהם היו חברים ממש
טובים. השתתפתי בחוג לציור, וזה לא היה קטע של אמא, שרושמת את
הילדים שלה לכל החוגים האפשריים בשכונה, אהבתי לצייר, ובחוג
השתתפתי מאז שהייתי בת 11. נמשכתי לציור כי קיבלתי ממנו הרבה
שקט נפשי. למי שלא מכיר אותי טוב זה בטח היה נראה משונה, כי לא
נראיתי אחת שקטה... היינו יושבים שם ופשוט מציירים, והמדריך
עובר מאחד לשני ומעיר כל מני הערות. היו לנו גם תערוכות
בנושאים מסוימים. לפעמים השלום, לפעמים עצמים דוממים. פעם
אפילו ציירנו את המדריך, אבל את זה לא העמדנו לתערוכה... דווקא
היה נחמד.
מהחוג הגיעו חלק מהחברים שלי, והחלק השני והרחב יותר הגיע מבית
הספר, שם הייתי די פופולארית ואף אחד לא היה מנחש אפילו שיש בי
את הפן הזה של השקט והציור, הייתי רועשת ושובבה, כזו שיש לה
הרבה חברות וחברים ושכל הזמן באים לבקש ממנה עצות.
לחברה הכי טובה שלי קראו רותם. אנחנו חברות טובות מכיתה ה' ועד
עכשיו (טוב, עד לפני כמה ימים בערך...). אני חושבת שהיא
היחידה, חוץ מההורים שלי, שהכירה אותי באמת, את כל הצדדים שבי.
בתיכון התחלפו החברים- רונית, דנית, אורלי, שרון הם רק חלק קטן
משמות החברות שלי, וגם בנים לא היה חסר- שי, רונן, שימי ועוד.

והיה גם את שלומי. שלומי הוא הילד הכי מקסים שפגשתי בחיים. הוא
לא היה היפה ביותר ולא החכם ביותר, אבל הוא פשוט מקסים. יש לו
שיער בצבע שטני כזה- רואים שפעם הוא היה קצת בלונדיני, יש לו
עיניים גדולות כמו שני שקדים בצבע חום- דבש, הוא גבוה, והדבר
הכי יפה אצלו זה החיוך- יש לו חיוך פשוט כובש. החיוך הזה ממש
מטרף ויכול להוציא אותי מדעתי. כל פעם שאני מסתכלת עליו, אני
מתפללת שישלח לי חיוך קטן, פצפון, אפילו חצי חיוך. אבל עמוק
בפנים אני יודעת שהוא אף פעם לא ישלח לי חיוך כזה. לא לי ולא
לאף בת, כי הוא פשוט כזה- ביישן. מקסים, כובש ו- ביישן ...
האמת, שמייד כשהגעתי לתיכון נדלקתי עליו. אבל לא העזתי לספר את
זה לאף אחד (אפילו לא לרותם), כי שלומי ואני שונים כמו שמיים
וארץ. למרות שהוא כזה כובש ומקסים, הוא ביישן. ביישן בצורה
מפחידה, ולי, שאין בי שמץ של ביישנות, קשה לקלוט את זה. בכל
מקום בו אני נמצאת יש התקהלות ורעש, ושלומי תמיד יושב בצד,
בשקט נפשי מדהים ומעורר הערצה, שקט שאני משיגה רק אם אני לגמרי
לבד, ויש לידי עפרונות וגיליון נייר. כשהוא יושב ככה אי אפשר
שלא להתפעל, כאילו שיש מסביבו מסך שמנתק אותו מהעולם. והוא
רגוע כולו, בוהה בנקודה מסוימת באוויר ... כמה רציתי להיכנס
לתוך העולם שלו, לדעת מה עובר לו בראש באותם רגעים ... רק
להיות קרובה ... לא פעם ניסה אחד הבנים להזמין אותו לשבת
ולצחוק אתנו בהפסקות, אבל הוא היה רק שולח מן חיוך מבויש כזה
ועם מבט חסר אונים בעיניים היה מנענע בראשו לשלילה וממשיך
לעשות כלום ...
אז זהו, פשוט פחדתי להביך אותו ולהרחיק אותו אפילו יותר ממה
שהוא מרוחק עכשיו. כי בחור עמוק, שקט ורגוע כזה בחיים לא יתאהב
בבחורה פזיזה, רועשת וסקרנית כזו- כמוני ... וניסיתי לשכנע את
עצמי שויתרתי עליו, אבל האמת הייתה מתגלה בחלומות שהיו פוקדים
אותי מדי לילה. חלומות שבהם הוא האביר על הסוס הלבן ואני
הנסיכה שאביה החורג כלא במגדל גבוה שבלב ים ... אתם יודעים,
חלומות ...




אפילו לא שמתי לב כמה סטיתי מהנושא המקורי, צריך להמשיך לספר
למה בעצם אני פה ולא עם אבא ואמא שלי למטה ...
אמא שלי ... אני מקווה שאמא לא תתפרק ... ואבא ... אבא דווקא
הכי דאג לדורון, אחי הגדול שמשרת בלבנון. הוא בטח לא תיאר
לעצמו שזה מה שיקרה בסוף. אבל מה בעצם קרה בסוף? הם בטח יאשימו
את עצמם על כך שנסעו לשבוע הנופש הזה בטבריה. למרות שזה ממש לא
בגללם. זה הכל בגלל הסקרנות הטיפשית שלי והרצון להתנסות בהכל
...          




הרעיון הזה היה אצלי בראש במקום כלשהו כבר לא מעט זמן. רק בגלל
הסקרנות! רציתי לראות איך זה בחיים שמעבר, ואם יש דבר כזה
בכלל. אבל יותר מזה רציתי לדעת איך זה יהיה בלוויה שלי. מה
יגידו ומה יעשו- נכון רעיון דבילי? אני יודעת, בגלל זה אני פה.
למרות שבטח אף אחד לא תיאר לעצמו שאיכפת לי מה אנשים חושבים
עלי, כי תמיד צפצפתי על העולם ועשיתי רק מה שבראש שלי, דווקא
כן היה איכפת לי, איכפת עד מוות ...




אז ככה: כשאבא ואמא באו והודיעו על שבוע הנופש הזה, נורא שמחתי
בשבילם, כי המון זמן הם לא יצאו לאף מקום והגיע הזמן שהם יעשו
משהו מהנה. אמא רצתה שאני אשאר אצל הדודים בקיבוץ, אבל ממש לא
התחשק לי. אמרתי לה שאני כבר ילדה גדולה וחוץ מזה, אם יתנו
לדורון לצאת שישבת (דבר שהסיכוי לו לא היה גדול במיוחד), אז
אני אהיה אתו בבית והוא לא יצטרך להיות לבד. אחרי מאמצי שכנוע
רבים אמא הסכימה שאני אשאר כמה ימים בבית, אבל הבטיחה שתצלצל
כל יום. כמו שאני מכירה את אמא שלי, ידעתי שהיא תקיים את
ההבטחה שלה ובאמת, כל יום בשעה 8 בערב בדיוק היא טלפנה. כדי
לשאול מה נשמע, אם אכלתי, אם חסר לי משהו בבית, אם דורון התקשר
ועוד כל מיני שאלות שרק אמא יכולה לחשוב עליהן- אפילו כשהיא
נמצאת בשבוע נופש בטבריה. ביום השלישי היא הצליחה לשכנע אותי
ללכת ולישון לילה אחד אצל דוד רפי בקיבוץ, רק כדי שלא אהיה
נורא לבד ... אז נסעתי בערב יום שלישי ותכננתי לחזור ביום
חמישי.
בבוקר יום רביעי התעוררתי. הדודים היו שניהם בעבודה והחלטתי
לעשות סיור מחודש בביתם. והנה מצאתי את עצמי מול ארון התרופות,
וכשפתחתי אותו נדהמתי למראה "ים" הכדורים. אמנם ידעתי שלדוד
רפי יש רומן די כבד עם בתי מרקחת, אבל לא תיארתי לעצמי שיש לו
כל כך הרבה סוגים, צבעים, מינים וטעמים של כדורים. היו שם
דברים שלדעתי אפילו הרופאים לא ידעו על קיומם.
החלטתי לנסות כמה, סתם בשביל הכיף. המחשבה על התאבדות או על
משהו דומה בכל לא עברה לי בראש באותו הרגע, למרות שיכול להיות
שבתת מודע היא כן חלפה, אבל ביטלתי אותה. הייתי בטוחה שבשלב
מסוים דוד רפי יגיע, יזמין אמבולנס, הם יעשו לי בבית החולים
"שטיפת קיבה" (ואולי גם קצת "שטיפת מוח") והכל יהיה בסדר, ואני
אוכל להוסיף לי עוד מעשה מטורף לרשימה הארוכה- ארוכה. אז בלעתי
ובלעתי המון כדורים. את המספר המדויק אני לא ממש יודעת, פשוט
לקחתי כל כדור, שהייתה לו עטיפה נחמדה, צבע מיוחד והטעם לא היה
מגעיל מדי. בשלב מסוים כנראה שהתעלפתי, כי אני לא זוכרת מה
קרה, אני רק יודעת שכשפקחתי את העיניים כבר הייתי כאן, למעלה.
הגעתי לכאן די מהר- הרופא שבדק אותי למטה יאמר אחר כך, שזה
בגלל שהגוף שלי לא היה רגיל לכזו מסה של כדורים ותרופות ולכן
אפילו שטיפת קיבה כבר לא הייתה עוזרת. המוות היה די מהיר,
יחסית למקרה של הרעלה.
כשהגעתי למעלה דוד רפי עדיין לא חזר הביתה. כשהוא הגיע, בערך
אחרי שעתיים (לפי הזמנים שלכם למטה), הוא נכנס להיסטריה לא
נורמאלית. אחר כך שכנה אחת באה, כי הוא צעק ממש חזק, והיא
טלפנה לאמבולנס. רק שזה היה מאוחר מדי. כשהרופא הגיע הוא רק
אמר את מה שאמר וזהו.
חצי שעה לאחר מכן אמא צלצלה, כרגיל. הדוד לא יכול היה לדבר
ובקול חנוק אמר שהם צריכים לחזור הביתה. אמא בטבריה נכנסה
לפאניקה (כן, מלאכים יכולים לראות הכל, גם מה שקורה בטבריה)
ודרשה מרפי לומר לה מה קרה, אבל הוא לא הסכים ואמר שכשהם יגיעו
הוא יסביר להם הכל. בקטע הזה התחלתי קצת לדאוג להורים שלי, בכל
זאת, הדרך ארוכה ולא טוב לעשות אותה בהיסטריה. ביקשתי פה ממלאך
ותיק יותר טובה, הסברתי לו את המצב והוא הבטיח לשמור עליהם
בדרך. אם הוא לא היה עושה את זה, אני בטוחה שהם היו נמצאים
איתי כאן למעלה תוך זמן קצר ...
כשהם הגיעו לקיבוץ הגופה שלי כבר לא הייתה שם, לקחו אותה
באמבולנס ל"אבו כביר". כשדוד רפי סיפר לאבא ואמא בעיניים
דומעות את מה שקרה הם לא האמינו. אמא התיישבה על הרצפה בדיוק
בשנייה שבה הוא אמר לה את זה, שמה את הראש בין כפות הידיים
שנשענו על הברכיים ופשוט התחילה לבכות. אבא שלי עמד במקום כמה
שניות ופשוט לא הגיב. ראו עליו שזה נורא לא מובן לו ושהוא בטוח
שיש פה איזושהי טעות. אחר כך, כשדוד רפי הביא לו כוס מים הוא
הבין פחות או יותר מה המצב והתחיל לשאול שאלות ממש כואבות. כל
הזמן הזה אמא בכתה, ולא הפסיקה לבכות לשנייה מאז, היא גם צעקה
למה עשיתי לה את זה, ולמה אלוהים היה צריך לקחת דווקא אותי
ועוד כל מני שאלות שהלוואי ויכולתי לענות לה עליהן ...




אז זהו ... נשארה עוד פחות מחצי שעה ללוויה לפי הזמנים שלכם
למטה, אבל אפשר כבר לראות את השיירה מתקרבת לבית העלמין.
מעניין איך זה יהיה ...
זה ממש מפחיד מה שסקרנות יכולה לעשות.
הנה- אפשר כבר לראות אתכם ממש קרובים. אני רואה את האלונקה
שלי. אחריה הולכת אמא בקושי עם תמיכה של אבא ודורון, אחריהם
הולכת שאר המשפחה והחברים ... אני לא יכולה לראות אה זה ...
הגעתם. אתם ממש מתחתי. השמש כבר כמעט שוקעת. הרב אומר את
התפילה ועוד מעט אבא יאמר קדיש ... מסכן ...
מי עוד נמצא פה? אני רואה את רותם. היי! רותם! למה את בוכה כל
כך הרבה? יהיו לך עוד המון חברות ואת עוד צעירה ותתגברי!
בחייך, רותם, תהיי חזקה לפחות בשביל אמא שלי! והנה שגית, שרון
ודניאלה מתחבקות, אוי, אל תבכו גם אתן בחייכן! גם שחר וחנית
ורונית פה, לפי איך שהן נראות ... עבר עליהן חתיכת לילה ...
תפסיקו להיות כאלה מדוכאים! זו בסך הכל אני! ואם לא תהיו כאלה
אני ארד למטה לעתים קרובות (אם ירשו לי). וקצת אחריהן הבנים.
הבנים תומכים בעוד בנות מהכיתה שכנראה לא יכלו להיות קרוב מדי.
לדעתי כל הכיתה הגיעה, ואני רואה גם כמה מורים. מה, גם הבנים
בוכים?! היי בנים, הגזמתם! הנה שי, אבי, גיל ורונן. דני משפשף
את הפנים והעיניים, בחייך אל תבכה! והנה שימי ורועי וגם יוחנן.
בחיי, כולם פה.




כולם חוץ משלומי ... אבל לא יכולתי לצפות ממנו שיבוא, הוא לא
מתאים למקומות ואירועים כאלה... הוא בדרך כלל אחד שלא מפגין את
הרגשות שלו בפומבי, אם הוא היה פה הוא היה מרגיש לא נעים.
אבל בכל זאת! ילדה מהכיתה שלו לא נמצאת אתו יותר, והוא לא מוצא
לנכון ללוות אותה, או לפחות את הגופה שלה לקבורה? אני כבר לא
חושבת שזו ביישנות, זו ממש אכזריות.
אולי טעיתי לגביו כל הזמן הזה. אולי הוא לא כל כך ביישן, אלא
פשוט סנוב. אולי כל ההתרחקויות שלו מהחבר'ה לא היו בגלל אי
נעימות או בגלל שאף אחד לא הצליח להבין אותו באמת, אלא סתם
בגלל שהוא חושב שאנחנו לא מספיק טובים בשבילו, שלא נאה לו לשבת
אתנו ... אבל החיוך המבויש והמבט חסר האונים בעיניים כל פעם
שמישהו שאל אותו למה הוא לא מצטרף, לא יכולים להיות הצגה ...
מבט כזה אי אפשר לראות אצל שחקן, ואפילו הטוב ביותר. הוא מוכרח
להיות ביישן וסגור כמו שחשבתי, הוא פשוט לא יכול להיות שחקן
מעולה ...
אז למה הוא לא פה לעזאזל?! לפחות שיבוא לרגע, לפחות שינחם את
ההורים שלי, לפחות שיגיד להם כמה הוא מצטער, אפילו אם זה לא
נכון. לפחות שיעשה משהו!!
אבל הוא לא פה. וכל ההצגה הזו של המסתוריות והביישנות הייתה
פשוט כזו- הצגה. עם שחקן מעולה וקהל טיפש. איך יכולתי להאמין
בזה, איך? איך לא ראיתי שמתחת ל"ביישנות" יש אדם קר רגשות,
שאפילו לנחם הורים שכולים של חברה לכיתה הוא לא מסוגל. ואני
חשבתי שפשוט קשה לו להביע רגשות ... חה ... איך אפשר להביע
רגשות כאשר אין כאלה? איך אפשר? איך יכולתי להיות פתיה כזו
ולהתאהב באדם הקר ביותר עלי אדמות?
אבל עכשיו כבר מאוחר מדי ... אני אוהבת אותו וכנראה שאוהב אותו
לעד. כשעולים למעלה הכל נעצר מבחינה נפשית- רגשית: השנאה,
האהבה, העצב, השמחה, הכל כאילו קופא ולא זז יותר. אז כנראה
שאכלתי אותה. אני אמשיך לאהוב אותו עוד הרבה הרבה זמן ...
עכשיו כבר מאוחר מדי בשביל לרדת למטה ולשנות את הדברים ...
עכשיו כבר אי אפשר ... הרכבת כבר עזבה את הרציף, ואין הזדמנות
שנייה. ובמיוחד לא לילדה סקרנית וטיפשה כמוני ...

הנה אבא אומר קדיש בקול חנוק מבכי. הלוואי שהייתי יכולה לשמוע
את מה שהוא אומר. בלוויה אסור למלאכים לרדת למטה אלא להביט
מרחוק. אם מתקרבים יותר מדי זה עלול לפגוע ולהזיק, ואז במקום
לקבל כנפיים ולהפוך למלאך הופכים לרוח רפאים, וזה ממש לא נעים
כי נמצאים בין המטה לבין המעלה ולא שייכים לאף עולם. זה באמת
סיוט ...
אבא אל תבכה! אתה צריך להיות חזק בשביל אמא! בבקשה ממך אבא,
אני לא יכולה להביט יותר!... אני חושבת שזה נגמר. מורידים אותי
למטה ואבא זורק רגבי עפר. אמא לא הפסיקה לבכות לרגע, מהשנייה
הראשונה שראיתי אותה ... הלוואי ויכולתי להזיז את הזמן לאחור
ולמנוע ממנה את כל הסבל הזה ... אמא אני מצטערת, באמת מצטערת
...




והכל נגמר ותם. כולם מסתובבים ופונים לחזור לביתם. לאמא קשה
להיפרד ממני, מהקבר הפתוח, אבא ודורון גוררים אותה בקושי
אחריהם.
לא נורא, מחר תזרח השמש שוב ויום חדש יגיע. אתם תרגישו קצת
יותר טוב, אתם תראו. מילה שלי.
וזהו ... עבר ...

רק רגע, מי זה שיושב על האבן הגדולה מתחת לעץ הזית? שם- בקצה
בית הקברות, אי אפשר לראות את פניו כי הן בין כפות הידיים.
מעניין מי זה, לא היו כאן לוויות לפחות חודשיים ... רגע, הוא
קם ומתחיל ללכת. הוא הולך לכיווני, לכיוון הקבר הפתוח.
כבר חושך ואי אפשר לזהות את פניו ממרחק שכזה, הוא הולך ומתקרב,
ההליכה שלו לא מאוזנת. הוא מתנודד מצד לצד ורואים שהוא לא
רגוע. היד שלו עולה לראשו ונצמדת לשיער, היד השנייה פתאום על
הפה כאילו מנסה להחניק צעקה שעומדת לפרוץ ממנו בכל רגע.
הוא מתמוטט.
"קום!" אני מנסה לצעוק לו, "קום שאראה מי אתה!" אני כמעט בוכה
מרוב פחד. בפעם הראשונה בחיי אני כלל לא סקרנית לדעת מיהו
המדדה לעבר קברי, כי התשובה כמעט ידועה לי, והיא כלל לא עושה
אותי מאושרת. ההפך מכך הוא הנכון.
הוא שכב שם על העפר למשך כמה דקות שנראו כמו נצח. הוא תקע את
ראשו באדמה וכל גופו רעד, כנראה בכה. ציפורני אצבעותיו שרטו
בחייתיות את האדמה כאילו מבקשות הן לקרוע אותה, ופתאום הן
פסקו. פסק הבכי ורעד הגוף גם כן. הוא שכב שם בלי נוע כאילו
מבקש הוא למות ... יחד איתי ... אבל לא, הנה הוא קם וממשיך
ללכת, ולגמוע את המטרים הספורים הללו כאילו היו קילומטרים רבים
של הליכה במדבר. בעצב, באיטיות ובתנודה מתמדת מצד לצד כאילו
היה אדם שיכור.
   

לבסוף הוא הגיע.
האדם שכל כך רציתי שיאהב אותי עמד מול הקבר וראשו לשמיים. הוא
בכה ועיניו, עיני השקד הגדולות שלו, היו אדומות ונפוחות כאילו
בכה במשך ימים. כך הוא עמד שם. שלומי. הנער היחיד שאהבתי בחיי
ושאוהבת אני במותי ושאמשיך לאהוב לעד. עמד שם, עיניו עצומות,
והוא רועד מבכי. השפתיים שלו, שידעו לחייך את החיוך היפה,
המקסים והכובש ביותר בעולם היו קפוצות כעת ורק יבבות חלושות
בקעו מהן ...
השמש כבר שקעה מזמן וחושך כמעט מוחלט שרר בבית הקברות. הבטתי
בו וידעתי שהחמצתי. דמעות החלו לזלוג מעיני המלאך שלי וצמרמורת
חרשה את גבי. ואז זה קרה, שלוש המילים היפות ביותר בעולם ...
שלוש המילים שרק בחלומותיי העזתי לקוות שיאמרו לי על ידו, על
ידי שלומי, הגיעו אלי-
"אני אוהב אותך מלי!" הוא צעק ונראה היה שכל היקום שומע את
צעקתו.
"אני אוהב אותך, תמיד אהבתי ואמשיך לאהוב לעד! . . . למה
הלכת ככה, מלי? . . .   . . . למה לא נתת לי הזדמנות לומר לך
שאני אוהב אותך? . . . אני אוהב אותך מלי!!"
הוא התמוטט שוב. כך סתם נפל על האדמה ואגרופיו מכים בה בחזקה
כאילו מבקשים שתחזיר אותי משם ושלא תיתן לי לשקוע ...
רציתי לגשת אליו, לחבק אותו ולומר לו שגם אני אוהבת אותו,
שתמיד אהבתי ושאמשיך לאהוב לנצח. אבל לא יכולתי.
הוא נפל. התמוטט והותיר אותי עם הדמעות שזולגות וזולגות ולא
מפסיקות אפילו לרגע לזרום ... באותו הרגע ידעתי-
                                 שהחמצתי ... וזה כבר מאוחר
...  


1996      
   







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מגפיים? מה אתה,
קאובוי?!

(ח)תולי מסרבת
להתרשם
מסלבריטיז


תרומה לבמה




בבמה מאז 10/3/03 5:18
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
סנונית במדבר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה