בחדר הטלויזיה של בית גיל הזהב השתררה דממה. חבורת הקשישים
שישבו מסביב לשולחן רכנה לכיוונו של שאול. חלקם מתוך עניין
במוצא פיו וחלקם מתוך צורך בהחלפת סוללה במכשיר השמיעה.  הדממה
היתה כה מוחלטת עד שניתן היה לשמוע את מקהלת קוצבי הלב מתקתקים
בקצב אחיד כמו בסרט טבע על נקרים זעירים , תיק תיק תיק תיק
.........
שאול פתח את פיו ואמר "נו טויב, אז אני אספייר לכם למה אף אחד
לא בא לבקייר אותי ". כמיטב המסורת של אנשים מבוגרים שהזמן כבר
לא אץ להם פתח בילדותו.

"ראשית כל, כשהייתי בן כמה חדשים נסגרה לי הדלת של הלול על
היד. אמא הופיעה מייד, הרימה אותי בזרועותיה נישקה אותי וחיבקה
אותי.  די מהר למדתי שאם אני נופל מהלול אל הרצפה נותנים לי
לישון במיטה של אמא ואבא ואני יכול להשאר ער עד מאוחר. בגיל
שנתיים כבר חתכתי מדי פעם בסכין מטבח או במכונת התפירה של אמא
את האצבע והשגתי צעצועים חדשים.
כשהייתי בגן, הקפדתי להרביץ קפיצת ראש מהמגלשה לתוך ארגז החול
מדי כמה ימים ובמשך כל היום הגננת היתה ממלאת כל משאלה שלי כדי
שהורי לא יגלו " איך אתה מרגיש חמודי, הנה סוכריה טעימה רק
בשבילך".

ימי בית הספר היו פשוט נפלאים. יום אחד פוצצתי מבחנה של חומצה
בשיעור טבע שהורידה לי את כף היד הימנית ועוורה את עיני
השמאלית.  בעקבות הארוע  המוצלח הזה נהייתי אדון הכיתה כי כולם
הבינו שמי שלא יהיה חבר שלי עשוי למצוא עצמו אשם בחוסר התחשבות
בחלשים ובנכים. תלמידים שלא הכרתי היו מכינים בשבילי את שעורי
הבית ובמבחנים הילדה הכי חכמה בכיתה היתה כותבת בשבילי את
התשובות. אילה היו זמנים.

כשסיימתי את לימודי  הייתי שייגץ לא קטן וחיפשתי תעסוקה שתיתן
לי כסף וכבוד. דברים כגון אילו יכלתי למצוא רק בקרב
הקרימינלים.
הלכתי לאריה, הקרימינל הכי גדול בשכונה והסברתי לו שאני יכול
לעזור לפושעים כי אני לא מפחד משום דבר. אריה גירד בכיפה שלו
ודרש הוכחה. תפסתי את ציפורן האגודל שלי בין שיני הקדמיות
ומשכתי בכוח. הציפורן נעקרה מהאצבע ונשארה בפי. דם ניגר על
המרצפות ואריה שוכנע". שאול הרים את ידו השלמה והעביר את אצבעו
חסרת הציפורן אל מול קהל הקשישים המהופנט.

"צורפתי לחבורה של אריה שתפקידה היה להפחיד את גבירי העיר כדי
שיתרמו כספים למפלגה שהם רצו להכניס לכנסת. במשימה הראשונה שלי
האיש שהלכנו להפחיד נראה לי נחמד, נתתי לו אקדח ואמרתי לו
שיירה לי בירך כדי שנוכל לקבל פיצויים מהביטוח שלי ולממן את
המפלגה. חשבתי שאני עושה לו טובה כי כך הוא לא היה צריך להוציא
כסף מכיסו. הוא נבהל כל כך מההצעה שלי שמייד שלף צ'ק, חתם עליו
ואמר לי למשוך כל סכום שיעלה על דעתי. לקחתי את הצק ויריתי
לעצמי  בירך כדי לקבל פיצויים בכל מקרה. נעשיתי עשיר מאד.

חיפשתי עניין בחיים והגעתי למסקנה שרק אהבה תגרום לי ריגוש. לא
היה לי ניסיון בלמשוך נשים וגם לא נראיתי מי יודע מה אבל לא
נתתי לזה לעצור בעדי. לקחתי כרכרה למכון יופי מפורסם שכל נשות
העיר הנחשבות הולכות אליו. חלקם אפילו נסעו אליו במכוניות שהיו
מצויות רק בידי העשירים במיוחד באותה תקופה. המתנתי מול היציאה
מהחנייה של המכון. ברגע שהבחנתי שמהחנייה עולה מכונית ובה אשה
שנראתה מושכת נכנסתי לעמדת המתנה וזינקתי על חלון המכונית
בדיוק כשהגיחה אל הרחוב.  המכונית הטיחה אותי אל המדרכה ועלתה
על הרגל הטובה שלי. האשה שיצאה מהמכונית היתה בדיוק מה
שחיפשתי- יפיפיה, צעירה, מלאת רגשות אשמה. אושפזתי למשך
חודשיים והיא באה לבקר אותי כל יום. לאט לאט רגשות האשמה שלה
התפתחו לכיוון הנכון, הזיונים היו מעולים מבחינתי. אולי היא
זייפה את האורגזמות אבל למי איכפת כל עוד היא עשתה את זה מתוך
רצון וכוונה טובה". כמה מהקשישים נעו בכסאם באי נוחות ושאלו את
שכניהם - מה הוא אמר על היונים ? היא זייפה דרכמות ? ...

"כשהשתחררתי מבית החולים עברתי לגור אצלה וקיבלתי יחס של מלך.
לאחר זמן מה נולד לנו במזל טויב בני היחיד. כבר כשראיתי אותו
בפעם הראשונה היה לי ברור שהוא דומה לי. בגיל כמה שבועות הוא
כבר ידע לעצור את נשימתו למשך כמה דקות עד שהיה מכחיל ומפרפר
ואז הייתי מבצע בו החייאה ומציל אותו ברגע האחרון. כשלמד לזחול
היה מחפש כל שקע חשמלי שהיה בסביבה ודוחף לתוכו מזלגות,
מסמרים, אצבעות וכל הבא ליד. ביום שנעמד על רגליו הלך לרדיו
הגדול שהיה במרכז הסלון והפיל את כל ה-30 קילו על עצמו. הצעצוע
האהוב עליו היה מטחנת הבשר ומידי יום היה בודק אם אצבעותיו כבר
ארוכות מספיק להגיע לסכין."

שאול לקח נשימה עמוקה וניסה להיזכר למה הוא מספר את הסיפור
הזה. כשנזכר הרצינו פניו והוא הביט למרחק כאילו שהוא מדבר אל
עצמו יותר מאשר לקהל שישב לידו.

"היום אני כבר לא צעיר ובני כבר גבר מבוגר. כבר נגמר לי הכח
להזיק לעצמי כדי למשוך תשומת לב. אנחנו כבר כמעט לא מדברים ורק
אומרים שלום-שלום בטלפון לעיתים רחוקות". עיניו של שאול
התלחלחו וקולו רעד.
"כבר אין לנו את השיחות של פעם כשהוא היה בא אלי ואומר לי -
דפקו לי את האוטו - ואני הייתי אומר לו - הרופא אמר שיש לי
מחלת לב -  ושנינו היינו מאושרים.
עכשיו אני יודע שאם הייתי נותן יותר תשומת לב לבני כשהוא היה
קטן אולי היום היינו מדברים עדיין. הוא  היה אומר לי "אבא, היה
לי יופי של יום היום" ואני הייתי עונה לו "גם לי".

דמעות זלגו על לחייהם של המאזינים שהספיקו לחוות בחייהם מלחמות
עולם, אסונות, ואבדן.
באופן ספונטני ובלי לומר מילה קמו בזה אחר זה והלכו בקצב מדוד
נעזרים איש איש במקלו או בהליכונו לעבר הטלפון הציבורי שבפינה
מסתדרים בזה אחר זה ללא יד מכוונת בתור שרק שותפות גורל יכולה
לסדר. שולפים את משקפי הקריאה ואת הפתקים הקמוטים עם מספרי
הטלפון של ילדיהם ששמרו תמיד בכיסם, הפתקים השווים יותר מכל
הון שבעולם. רק שאול נשאר יושב במקומו.