הולכת ברחוב ירושלמי קפוא, עטופה במעיל שחור גדול של גבר. השלג
יוצר הדים של עצב בנשמה פגועה.
"מה אתה רוצה?" אני אומרת בקור לתוך מכשיר שחור.
מהצד השני אני שומעת את הבלבול שלו, הוא תמיד ככה, לא בטוח מה
להגיד לי, עושה דברים לפעמים בלי סיבה ונתקע באמצע.
"רציני, רועי, השעה שתיים וחצי בלילה, מה נסגר איתך??"
"אני מתגעגע אליך." הוא אומר לבסוף.
הלב שלי נפל, לקח לי כמעט חודש לשכוח ממנו, עליתי בבוקר
לאוטובוס לירושלים עם גישה חדשה, שטוב לי ואני לא צריכה אותו.
אני לא צריכה אף אחד.
"אני לא." הצלחתי לומר.
"כן, הא, אני יודע שזה לא נכון."
"אתה תמיד יודע הכל. יודע מה, גם אם אני כן, לא אכפת לי, נגמר
לי ממך. נהננו, היה נחמד, נגמר."
"נועה... את יודעת שזה יותר מזה."
"רועי, כבר לא אכפת לי, רק תעזוב אותי, לא מגיע לי ככה, שיהיו
לך חיים יפים."
"נועה, תעשי לי טובה, רק תקשיבי." הוא אמר.
"לא רוצה, פשוט לא רוצה." אמרתי וניתקתי.
ניגבתי שלג מספסל אדום על המדרכה והתיישבתי. לא צריכה את זה,
לא יכולה עם זה עכשיו. בשביל מה.
"אלוהים, בשביל מה?" אמרתי בשקט.
"בשביל שתביני." הוא התיישב לידי.
"אייל, אני לא מבינה את זה."
"גם אני לא, באמת שלא, אבל ככה זה וזה הסרט שלנו."
"יום מטורף."
"זה כי את מטורפת."
"תודה, באמת." זרקתי.
"אבל, ככה אני רוצה אותך." הוא לחש.
"זה לא טוב בשבילי." קמתי והתחלתי ללכת חזרה.
"נועה" הוא צעק מאחורי, "מה יש לך, איזה כבדה!"
עצרתי והסתובבתי אליו, "אתה טוען שאני כבדה?"
הוא נעצר צעד וחצי מאחורי, "אממ... כן."
"בדקת?"
"מז'תומרת?"
"שאלתי אם בדקת, מה לא ברור?"
"לא."
"אז דיי עם הניחושים." הסתובבתי וחזרתי ללכת לכיוון הבניין של
עומרי.
לפני הכניסה הוא רץ לפני וחסם את הדלת.
"אני רוצה שתגידי לי בדיוק מה את רוצה." הוא אמר.
"רוצה להיכנס." הנחתי ידיים על המותניים.
"דיי כבר להיות כזאת עקשנית."
"מה לעשות, ככה אני, אם לא הייתי מי שאני לא היית פה עכשיו."
"מז'תומרת??"
"כאילו, הכל קרה בטעות."
הוא הביט בי במבט חצי המום חצי מזלזל, "ואללה, לא חשבתי שאת
כזאת נרקיסיסטית וטיפשה." הוא אמר וזז מהפתח.
הלב שלי נשבר.
עומרי ישב על הדלפק במטבח. "מה קרה?" הוא שאל כשראה אותי עם
דמעות בעיניים. יותר מידי בכי ליום אחד, יותר מידי טרוף.
"אני שונאת אותו." קפצתי על הדלפק לידו.
הוא הגיש לי בקבוק בירה.
לקחתי כמה לגימות והשפלתי מבט.
"מה עשית לו?"
"מי אמר שאני עשיתי משהו" התעצבנתי.
"כי את תמיד עושה." הוא חייך.
דחפתי אותו, אבל חייכתי בחזרה.
"מה יהיה איתך נועה, מה יהיה."
"יהיה טוב."
"מה כבר כל-כך מסובך לך פה, הילד מת עליך, באמת, רואים לו את
זה בעיניים, איך הוא מסתכל עליך, איך הוא פוחד לפגוע בך, שיקרה
לך משהו. ותראי מה את עושה לו.
"מה לעשות, ככה זה בחיים."
"דיי עם הציניות המזדיינת הזאת שלך. מה את רוצה, בכנות, מה את
באמת רוצה עכשיו?"
"פשוט לאהוב אותו." לחשתי.
"אז פשוט תאהבי."
לחלק השלישי-
http://stage.co.il/Stories/184349
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.