היו היה לפי שנה וחצי בזמנים שעדיין הייתי צעיר.
בן ארבע עשרה וחצי הייתי, בחופש הגדול לפני כיתה י'.
מחשבותי העיקריות היו על בית הספר. התחילו וגברו החחשות לפני
כיתה י': המעבר לתיכון, שיבוץ בכיתות חדשות, המעבר של יואב ושל
יובל מבית הספר שלי.
שני חברים קרובים שלי הולכים לעבור לבתי ספר שונים, ולא יהיה
להם זמן בשביל מערכות היחסים שלנו. כמה נחמד לי.
באותו זמן בקיץ כמו כל קיץ הייתי על החוף שלי, חוף חביב שכזה.

הייתי שם עם כמה קרובי משפחה שלי וכמה חברים שלהם.
הקמנו שם מאהל ענקי עם מקרר, מיטות, חדרים, שירותים, מקלחת,
ושאר הנוחיות שאדם יכול לבקש.
היה להם המון גם ציוד ים שהם קנו ואספו עם השנים גלשני גלים,
סירת מנוע, חסקה וגלשן רוח, שאיתו אני  נהנה לגלוש מחוף לחוף
ב2 המפרצים שפחדתי לצאת מהם.
אני מגיע לחוף הזה כל שנה ושנה במשך 10 השנים האחרונות.
זוהי כבר מסורת אצל משפחתי מזה כמה שנים.

ראיתי אותה בפעם ראשונה בזמן שהיא שיחקה משחק אפריקני לא ידוע
שדודי הביאו מקניה עם אחיה.
משחק נחמד שאכן עושה את מטרתו ומעביר את הזמן בהנאה.
הוא מסוג המשחקים האלו שאפשר גם לדבר, גם להתרכז במשחק, וגם
להנות עם הבן זוג.
נראה לי ששניהם לא ידעו מה הם עושים. אפשר להבין אותם אחרי הכל
זה היה משחק מסובך למדי. זאת בטח הפעם הראשונה שהם משחקים בו.
"אפשר להסביר?" שאלתי בנחמדותי התמידית, שמפילה אותי בפח כל
פעם מחדש.
"למה לא" הם ענו בתגובה יחדיו, התיישבתי, פלג גופי העליון היה
חשוף כמו רוב הזמן שהייתי בחוף בזמן הקיץ, ובכלל. חולצתי הייתה
מושלכת באיזו פינה ועדיף שכך. החיים חמים כאשר אתה חי על חוף
הים.
שיחקנו, לאחר שדאגתי להחליף את אח שלה כמובן. התחלנו להתיידד
אבל לא ממש הספקנו להכיר אחד את השני. נהנתי כמו שלא נהנתי
הרבה זמן, בזמנו לא הלך לי כל כך טוב עם בנות. הייתי מתבייש
לדבר איתן, ולא הרגשתי חופשי לידן. איתה הכל היה טוב הייתי
חופשי, לא התביישתי.
שיחתינו הנחמדה הייתה קלילה וזורמת וההיכרות ביננו גדלה מרגע
לרגע, כל כך נהנתי. בסופו של דבר, לאחר כמה משחקים, הלכתי
לשחות קצת ולגלוש מחוף אחד לחוף שני, לחתור על החסקה ולהנות,
לא משקיט את מחשבותי עליה. חזרתי בזמן לארוחת ערב, מקולח
ומסודר.
במאהל שלנו אולי היה מקרר, שולחן, כיסאות ועוד נוחיות
למיניהן,
אבל אישית העדפתי את המאהל לידינו מהסיבה ברורה שהיא הייתה
שם.
ישבנו יחד עם המשפחה שלה, אכלנו דגים, סלט וקצת תפוחי אדמה.
אכלנו במהירות, משפחתה היוותה בפני סיכון רציני על המשך
שיחתינו. אני מאוד התביישתי לאכול ליד הוריה ולידה במחשבה שאני
סתם אהרוס לעצמי את התדמית הטובה שיצרתי לעצמי, ולא רציתי
לעשות את זאת.
ולכן לאחר האוכל קמנו מהמאהל שלהם והתחלנו ללכת על החוף מקצה
אחד לשני, הלוך ושוב כמה וכמה פעמים.
פשוט הלכנו בערך כשלוש שעות, וכל הזמן דיברנו.
אני והיא, על החיים כמה שהיא סבלה, כמה שאני סבלתי, לא שסבלתי
כל כך הרבה. ביחס לאנשים שאני מכיר אני כמעט ולא סבלתי בחיי
אבל זה כנראה בגלל שאני מנסה להנות מהחיים שלי כמה שיותר, לא
כמו אנשים אחרים שאני מכיר.
סיפרתי לה דברים שאני לא מדבר עליהם אפילו עם החברים הכי טובים
שלי. דברים מהלב, היסטוריה נשכחת, שרק כמה זוכרים ואלו
שזוכרים, זוכרים דברים לא מעודדים ולא נחמדים.
היא סיפרה לי על החברות שלה, על הבית ספר שלה, על זה שיש לה רק
ארבע חברות ממש טובות, ושאחת מהן כמעט התאבדה בגלל שחבר שלה בן
התשע עשר לא רצה אותה.
וזה היה ממש קסום, כמו שקיעה אין-סופית מדהימה שכזאת, כמו
השקיעה שיש לנו על אותו חוף, השמש שוקעת בדיוק בין שני סלעים.
שנראים מותאמים לשמש הכתומה שהולכת לישון.
אנחנו שנינו הולכים על החוף, יחפים, מדברים, זה היה מדהים, כל
כך מדהים.
בשלב מסוים אחרי כמה שעות הליכה, שנראו כמו כמה שניות ספורות
שעברו בלי ששמנו לב, התיישבנו לנו על איזה גבעה מלאה בחול ים
לבן. לבן כמעט כמו העור שלה, יפיפה ונעים.
המשכנו לדבר ודיברנו ללא הפסקה, משלימים משפטים אחד לשני
וממשיכים לדבר רק לדבר. זאת הייתה השיחה הכי מדהימה שהייתה לי
אי פעם. הזמן עבר לו לאט מזדחל, ואנחנו נהנים מכל שניה.
רחש
אני התחלתי לזחול אל עבר הקול אשר נשמע מעבר לגבעה, אם היא לא
הייתה מזהה את אחיה אני כבר הייתי קופץ לעברו.
הוא הלך כמה דקות לאחר שבא, ואנחנו המשכנו לדבר על העור הלבן
שלה. הזמן נמתח עד שמצאנו את עצמנו נשכבים אחד על הירכיים של
השני,  ב"תורות". הגיע תורי וכבר דיברנו על הכוכבים ועל כמה
אנחנו קטנים לעומתם וכל הזבל הפילוסופי של החיים היקום וכל
השאר, שאני כל כך אוהב לדבר עליו.
לפתע בלי ששמתי לב למה שקורה היא התכופפה ונישקה אותי.
זה היה כל כך רומנטי ונפלא, אני והיא על חוף הים מתנשקים באמצע
לילה מלא כוכבים וירח זורחים מעלינו מסמנים לנו שהכל יהיה טוב.

כמו שהתחילה כך נגמרה הנשיקה שלנו, נשיקה ראשונה של שנינו,
בשתיקה.
לא שאלתי כלום ולא אמרתי כלום.
המשכנו לדבר אחרי כמה רגעי מבוכה, על כמה שזה היה נהדר כמה זה
היה מופלא רומנטי וטוב.

כאשר אני חושב על זה עכשיו, אני תוהה למה לקח לי שנה וחודשיים
ליצור איתה קשר?
אני מניח שזה היה כי היא תמיד נראתה כמו מלאך כלשהו.
שהתחלנו לדבר היא הפכה לאדם פשוט.
לאדם פשוט ואחר, אדם שלא זכרתי אדם שלא הכרתי, אדם שאני לא
רוצה להכיר.