היא פשוט עמדה שם, מסתכלת עליי, כועסת. מה כבר אמרתי? שנמאס לי
מהשאיפה המזוייפת והכל כך פופולארית לאינטלקטואל. אם היא רק
הייתה חושבת לרגע ומניחה את האגו שלה בצד היא הייתה מבינה.
הסתכלתי סביבי, היו שם הרבה אנשים כמוה, אינטלקטואלים. אני כל
כך רוצה לרתוח מזעם, אבל לא נעים לי להוציא את זה עליה. אני
מנסה לשלוט על עצמי ומסביר לה שהעומק בחברה נהייה כמו הרוק
ב-MTV. ההשוואה מרגיזה אותה אבל אני לא יכול שלא להרגיש שאני
צודק במאה אחוז. אני סוקר תקופות הסטוריות ומדגים לה איך תמיד
הייתה השאיפה לקלות הדעת בעוד שהרוח והמחשבה, סלדו מהן. "אנשים
לא משתנים.." אני אומר לה, ועוד לפני שאני מספיק לסיים את משפט
החוכמה שהמצאתי באותו רגע, היא קמה ממקומה. "אני ממש לא מבינה
אותך, אתה יודע?". אני מסמן לה עם היד ועם פרצוף מובך שאולי
כדאי שתשב בזמן שהיא צועקת עלי כי אולי משהו מכיר אותי פה. היא
עושה עצמה לא שמה לב. "אתה לא מסכים איתי על שום דבר, מילא,
אני אוהבת להתווכח, אבל אתה חושב שאני רק ילדה קטנה שלא מבינה
אפילו מה היא אומרת ורק חוזרת על קלישאות כמנטרה, כדי אולי יום
אחד להמציא אחת משלי". לא הבנתי איך היא קלטה את זה כל כך מהר,
באמת שרוב הזמן ניסיתי להסתיר את זה, "אז למה לכל הרוחות יצאת
איתי?!". עכשיו היא באמת התחילה להתעצבן והרגשתי איך כל המבטים
נעוצים בי כמו מליוני נעצים קטנים על לוח המודעות במכללה. מה
אני אמור להגיד לה? 'שמעי, כבר שנה לא הייתי עם אף אחת, גם לי
יש צרכים'? הגעתי למסקנה שאין לי טעם להתווכח איתה כי היא
צודקת, ואחרי חיזוק קל מצד האגו שלי, גמרתי בדעתי כי גם ממש לא
יפריע לי אם היא פשוט תלך לעזאזל. זרקתי חמישים שקל על השולחן,
נעמדתי מולה והושטתי את ידי ללחיצת יד בחיוך גדול ואבהי.
עכשיו, בדמיון שלי היא הייתה אמורה ללחוץ לי את היד, להתיישב
חזרה בכסאה ולראות אותי מתרחק ממנה כשהיא מלאה ברחמים עצמיים,
זה היה יכול להיות פשוט מושלם! אבל החיים שלי הם לא מושלמים.
היא הסתכלה עלי בזלזול וחשבתי שהיא עומדת לירוק עלי כל רגע.
"אדיוט..." היא סננה בקול יותר מדי רם בזמן שהיא התרחקה ממני,
ואני התמלאתי ברחמים עצמיים. מתי אני אלמד להפסיק לצאת עם
בחורות בנות 16??? באותו רגע יכולתי: א. להתקשר לחבר שסדר לי
את הדייט המזופת הזה ולצעוק עליו במשך כמה שעות.
ב.ללכת הביתה ולהתאבל בהתייחדות על כך ששוב לא השגתי את מה
שהגוף שלי כל כך צריך...
ג.ללכת לדבר עם בחורה אחרת שישבה על הבאר וכל הערב נעצה בי
מבטים.
החלטתי ללכת לים, לשתות כמה בירות. הרגיז אותי שהיא לא הבינה
שאני צודק, שהיא לא ראתה מה שראיתי באינפנטיליות שלה. הרגיז
אותי שלא רק שהיא לא חשבה כמוני, היא גם חשבה בדיוק ההפך. אני
נכנס לקיוסק ומבקש מרלבורו. אחרי הצצה חטופה בארנק אני מבקש
להחליף את ההזמנה לנובלס. מבעד לחלון שמפריד ביני לבין מליוני
גרעינים ופצוחים אני רואה את קוואזימודו מביט בי. לא מגולח, עם
עיניים אדומות ושיער שבריזת הים של אלנבי לא היטיבה עימו.