נפלתי על רוע מוחלט. לפעמים אני מרגיש שבאמת יש לי את האנרגיה
להרוג. להרוג מישהו שפשוט מגיע לו למות. חרק שחושב שהוא אדם.
מפלצת שחושבת שהיא אדם טוב. צביעות מוחלטת. ולמה זה מגיע לי?
זה לא. כמו מלאך שלחץ בטעות על כפתור ה"גיהינום" במעלית. הלב
פועם משנאה אבל אני יודע שבינתיים אין ברירה. רק לספוג עוד חוד
ואז אני אוכל לשחרר את הכל. להסתכל לתת-אדם שעומד מולי בעיניים
ולעשות אותו קטן יותר מחיידק. זה לא יהיה קשה בכלל. פשוט לזרוק
עליו את מי שהוא בעצמו. אי-אפשר לעמוד בנטל גדול כל כך של
גועל. כולם כאן באותה תחפושת ירוקה ואני רק מחכה שהיא תרד.
פשוט לקחת את החוגר ולחתוך למפלצת את הגרון. בלי לחשוב. בלי
רגשות אשם. תענוג טהור. לשחרר את הדבר המגעיל הזה מהמין
האנושי. ואני לא בן-אדם רע. אני אוהב את כולם ולאף אחד אין
בעיה איתי. וגם מי שלא מכיר או אוהב, מתייחס אלי כמו אל אחד
ששייך לקבוצה הגדולה הזאת שנקראת בני-אדם. אבל הדבר הזה לא
בן-אדם. הוא אוהב לקחת את הכוח המזויף שהתחפושת בירוק מספקת לו
ולנצל אותו כדי לעשות אנשים אמיתיים קטנים. קטנים במסגרת
הרקובה שבה הוא מרגיש גדול יותר ממני.

אני מרגיש שאני קרוב לאיבוד שליטה. אני רוצה לחנך את הדבר הזה.
ואם לא לחנך, אז לשחוט. רק עוד חודש והכל יהיה בסדר. הכל יראה
טוב יותר. הדם שבורידים מבעבע מכעס ותסכול ויש לי הרגשה שאני
צריך עוד הרבה כלי דם כדי לא להתפוצץ. היום הבנתי באופן סופי
מה זה להיות באמת בן-אדם רע. כל כך רע שאתה כבר לא בן-אדם.

אני חייב לסיים. הדבר הזה קלט שאני כותב משהו ואני לא רוצה
שהוא ייקח לי את זה.

אני שונא ואני צודק.
הקצינה שלי תקבל את מה שמגיע לה.
עוד חודש.
עוד חודש והכל יהיה בסדר....