"מה אנחנו, אתה שואל? תראה, ילד, אנחנו לא בדיוק בקטע של הגדרה
עצמית, אבל בתכל'ס- אנחנו..הממ.. פיראטים מודרנים."
"פיראטים מודרנים?!" תמה הילד. "טוב" ענה בעוד חיוך אווילי
התפשט על פניו. הוא לא היה חסיד של שטויות.
"אז מה פיראטים מודרנים עושים בימינו?" שאל הילד. סקרנותו אמנם
גברה, אך היה ניתן להבחין בקלות בקורטוב של ליגלוג בנימת קולו.

"הרבה דברים", ענה הפיראט בחשיבות, "אבל הכל תואם את
האידיאולוגיה שלנו." דבריו של הפיראט המודרני נאמרו בכובד ראש
עד שהיה נידמה שאינו מדבר אל הילד אלא למשהו מעבר אליו. משהו
גדול יותר משניהם ומכל הפיראטים המודרנים שהיו מצויים על
הספינה גם יחד. אותות של פיקפוק החלו להופיע על פניו של הילד.
"אידיאולוגיה? מה האידיאולוגיה שלכם?" עיניו של הפיראט האמרכלי
נצצו בסיפוק לשמע השאלה. "אנחנו מלמדים לקח. אנחנו שודדים את
היאכטות של הנובורישים הפלצניים שמסתובבות פה. לוקחים להם רק
מה שיש להם יותר מידי." הפיראט דיבר בשצף ומילותיו נבלעו זו
בזו. רוק ניתז מצידי פיו והוא האדים כמעה. "המותרות הסתמיות
שהם רוכשים בשעה שבאפריקה ובאסיה מתים ילדים מרעב. איפה הצדק?
היכן האנושות? שם אין להם תוכניות על טיסות לפאריז ולרומא ילד.
שם יש לאנשים תוכניות לשקול יותר מ32 קילו, אתה מבין? אנחנו פה
על הספינה כל סוף שבוע. זה בדם שלנו. אנחנו מלמדים אותם לקח
ויוצרים שוויון. אתה מבין ילד? אנחנו סוציאליסטים."
הילד גיחך בינו לבין עצמו. "מרתק..." פלט לעבר הפיראט ללא שמץ
של עניין בדבריו והביט בשעונו בחטף. ספק אם הספיק לראות את
השעה. "זה גם אחלה כיף שבעולם" המשיך הפיראט המודרני במעין מסע
שכנוע עצמי. "האדרנלין עולה. זאת הגשמה עצמית, אחי." הילד לא
ענה. הוא בהה בים. האזין לדכי הגלים המתנפצים חרישית על דפנות
הספינה. הוא חש במעין אנאכרוניזה בצליל המרגיע של שאון המים.
כאילו היה מנותק לרגע. הים היה רגוע וציבעו השחיר אט אט. בריזה
נעימה של חוף תל אביב נשבה, ועוררה את דעתו של הילד. "חוץ מזה,
מה אתה עושה פה?" התריס הפיראט המודרני בילד. "לקחתי את הסירה
הישנה של אחי לסיבוב." ענה הילד. "אתה יודע- לנקות את הראש
לפני המבחן באזרחות מחר. נישבר לי ללמוד היום."
"בכל מקרה" המשיך הילד לאחר דקות ספורות של דממה, "אני הולך
הביתה. מתחיל להיות קריר."
"לא!" פניו של הפיראט המודרני השתנו חיש קל ועטו ארשת מאיימת.
"אתה נשאר פה! איך אני אהיה בטוח שלא תלך ותספר לאיזה שוטר
עלינו ברגע שתעגון? עד שאנחנו לא חוזרים- אתה לא חוזר." הילד
קפא על מקומו. הוא לא ציפה לתגובה שכזאת. הוא עמד שם מאובן
ושקל בחטף את האופציות שעמדו בפניו בכדי להגיע בזמן לארוחת
הערב בבית. לאחר רגע קל שניראה בעיני הילד כנצח, חזר
לעשתונותיו ואמר לפיראט בתקיפות הכי מאיימת שהצליח לגייס
מעצמו. "תקשיב לי ותקשיב לי טוב" אמר בעיניים חודרות וקורטוב
פחד ניצץ בעיניו. "לא מזיז לי המשחקים שלכם. אתם יכולים לעשות
מה שבראש שלכם אבל אל תערבו אותי בשטויות שלכם. שמעת?!"
"שטויות" מלמל הפיראט המודרני. "שטויות" חזר ברעימה וסחף את
חבריו שהקשיבו מהצד עד לרגע זה. "אנחנו נראה לך מה זה
שטויות!"

                                     

"ילד!"
"ילד!"
"נו, די עם ההצגות."
"נו ליאור די"
"ליאור- מהחטיבה אנחנו מכירים ואתה יודע שאני לא אוהב שטויות.
ליאור! נו זה היה בצחוק המכות. יאללה- תקום כבר."
"ליאור?!"


"שיט.
אין לו דופק."