[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עדי סנורק
/
תולעים

אני זוכר במדויק את היום שזה קרה.
זה היה יום חם, אבל לא חם מדי. בדיוק בטמפרטורה הנכונה.
הכל היה נראה רגוע.

עוף השמיים הוליך את הקול, ואני יריתי בעוף ואכלתי אותו.

הלכתי לאיבוד בתוך נבכי מוחי המשוגע, הלא שפוי עד אימה,
ואכלתי. עוף השמיים הוליך את הקול, נכון, אבל זה היה קול מעצבן
במיוחד. ואני לא שפוי. אני צריך לאכול.
אחרת יהיו לי תולעים.
תולעים תולעים תולעים.
מכרסמות לי את המוח, מבפנים החוצה, מבחוץ פנימה, הורגות תאים
חיוניים בדרך, זוללות, צוחקות על חשבוני. ואני, אני איני יכול
לעשות כלום, מפני שכל מה שאני אעשה אני מסכן את עצמי.
עופות אוכלים תולעים, נכון?
אז העוף המת שבתוכי יאכל את התולעים החיות שבתוכי.
נשמע מטורף, נכון? מעולם לא טענתי שאני שפוי.
התולעים אכלו לי את כל תאי השפיות.
אני שונא את התולעים.
מחשבותי נדדו, ונעצרו בים. חשבתי עליו, על הים כמובן, על כמה
שהוא כחול, וגדול, ויש בו המון מדוזות וילדים קטנים שמשתינים,
וצדפים על החוף שלו, ובמעמקיו יש חלקים של ספינות שטבעו,
ועצמות של אנשים שמתו, ועוד כל מיני דברים שאנשים, ברוב
אנוכיותם, זרקו לים.
ופתאום, באמצע שחשבתי על הים, חשבתי על זה שצריך לחבוש לי את
החתכים ביד.
תופעת לוואי של התולעים- באמצע מחשבה על משהו, פתאום צץ משהו
אחר, לא קשור, לא מובן, לא נכון. אבל אולי הפעם זה היה החלק
של המוח הבריא, מפני שדיממתי מהחתכים בידי. אני חתכתי אותם.
איזה צבע יפה יש לדם... אפשר לצייר בו המון תמונות יפות... זה
לא כל כך כואב לדמם... אבל האינסטינקט הדבילי שלי, או אולי
התולעים הרוחשות בתוך ראשי, אומרים לי לחבוש את הפצע. ועכשיו
לא אוכל לצייר תמונה בצבעים היפים והאמיתיים שרציתי... אני
אהיה כמו איינשטיין... קצת משוגע, אבל גאון... כמו פיקאסו,
שעשה הכל הפוך, אבל הוא עדיין מוערך כאמן מוכשר. אנשים אולי
יתחילו להבין כמה מוכשר הייתי רק אחרי שאני אמות, אבל תהילה זו
תהילה, ומה זה כבר משנה מתי היא מגיעה??? אולי אני אהיה כמו
קדישמן, פשוט במקום כבשים אני אצייר תולעים. המון תולעים. בתוך
מוחות. אוכלות ואוכלות ואוכלות, זוללות בפראות, תולעים לא
מחונכות! חיות על חשבוני, מקצרות את ימי, הופכות אותי לאדם
משוגע ופרנואיד, הופכות את חיי לגיהנום עלי אדמות. כמה שאני
שונא אתכם, תולעים מבחילות! כל אחת ואחת מכן, אני מתעב. כל כך
קטנות, כאילו חסרות משמעות, אבל בטיפשותכם האנוכית אתם גוזלים
מהאנושות את האומן הכי מוכשר שיצא ממנה אי פעם... ועם זאת אני
לפעמים קצת מחבב אתכם, תולעים, מפני שאתם ההשראה שלי, ואתם אלה
שהופכות אותי לכזה משוגע מסתורי, ולהיות משוגע זה תמיד קצת
כיף.
התולעים אכלו לי את תאי הזיכרון, ועכשיו יש חורים בימי ילדותי
ונעוריי. חסרות לי שנים שלמות, חסרים לי חודשים, ימים, שעות
חשובות... רק הדברים הפשוטים, הטיפשיים, נשארו, כמו הטעם של
הסנדוויצ'ים המגעילים בקיוסק של בי"ס, או הריח של  הבושם שבו
השתמשה וירה, אהובת לבי... אך את מגע שפתיה אינני זוכר, וגם את
קולה העדין... אני רק זוכר את הריח שלה, ואת שיערה... אפילו
תווי פניה נשכחו ממני... אינני זוכר את פגישותינו, או מבטים
חטופים ביננו, אך אני זוכר שהיתה לה נוכחות מכרעת בחיי...
וירה שלי... לא זוכר כבר לאן היא נעלמה.... אח, התולעים
הארורות! בגללם אני כל כך לבד, שרוי פה בבית מסריח ורדוף
עכברים, לא זוכר איך מתקשרים, מה עושים, לפעמים אני מתחיל
לשכוח מילים... או שאני לא מצליח לעשות פעולות פשוטות, כמו
לפתוח קופסת שימורים או לכוון שעון. המוח שלי נעלם לאט לאט,
ואני מעריך שתוך כמה חודשים, אחרי שאני כבר אהיה שבר כלי,
ואשתגע לגמרי, אני אמות פה,  על הרצפה, והתולעים יכרסמו את פני
בדרכם החוצה ויהפכו את פרצופי למראה מחריד ומזעזע. ואחרי כמה
ימים, יגלו אותי פה, ויקברו אותי באדמה, שם יכרסמו אותי עוד
תולעים...
אינני מוכן לזה, לא אכנע לתולעים!  חייב למצוא דרך, חייב למצוא
דרך,
ח-י-י-ב   ל-מ-צ-ו-א  ד-ר-ך!
חייב למצוא דרך להיפטר מהם, חייב למצוא דרך לחיות את החיים
שאני רוצה לחיות, חייב לנצח את התולעים, לשקם את המוח הפגוע
שלי, למצוא את וירה, את המשפחה שלי, את הבית שפעם היה שלי, את
החיים שפעם היו לי... לדעת לדבר כמו שצריך, לאכול כמו שצריך,
להיות האמן המוכשר והמוערך שתמיד חלמתי להיות.... אבל אין לי
מנוס..... אני לא  חושב שלקדישמן יש כבשים במוח שאוכלים אותו
לאט לאט.... שגוזלות ממנו טיפות חיים אחרונות...
חייב לנצח את התולעים, חייב, חייב, חייב!
העוף המת לא אכל את התולעים, נותר לי רק לקוות...

ולפעמים, לפעמים אני חושב ששום דבר פה לא אמיתי... הכל סתם
העתק מזוייף של החיים האמיתיים... זה לא האנשים האמיתיים.. זה
לא אהבה אמיתית.. הכל סתם..חסר מטרה, חסר אמת, חסר רגשות.....
סתם כולם מסתובבים פה ואף אחד לא יודע למה... אפילו התולעים
הטיפשות לא יודעות למה הם אוכלות לי את המוח! אפילו הן!
... בכלל, כל החיים שלנו.. זה לא הדבר האמיתי, אלה רק הדברים
שהיינו רוצים להיות, אלה רק החלומות הבלתי מוגשמים שלנו,
המציאות שהיינו רוצים, הידיעה שיכול להיות אחרת, אני למשל לא
רוצה את התולעים, אבל כנראה שאף פעם המצב לא ישתנה... אם יכלתי
לעוף זה לא היה עוזר, זה לא היה משנה כלום, עדיין הייתי כבול
במכשולים האלה.. והכל היה עדיין אפוף ערפל, הכל היה עדיין לא
ברור, לא מובן,  לא אמיתי. זה לא בשבילי, העולם הזה לא נוצר
בשבילי, אני לא שייך לפה... פעם הייתי שייך, פעם היו לי פה
חיים יפים... והיום הכל נראה לי כ"כ ריק וחסר משמעות... אולי,
אולי כי התולעים גם אכלו לי כמה תאים של אופטימיות... או של
תחושות אמיתיות... כי לפעמים אני מרגיש שאני בתוך ניילון, כל
הגוף שלי, וכשאני נוגע בדברים אני חושב שהם יתמוססו לי בידיים,
וכשאני שומע דברים אני לא בטוח שבאמת שמעתי אותם, וכשאני רוצה
להרוג את התולעים אני לא באמת בטוח שאני רוצה להרוג אותם, ואני
לא חושב שיש לי באמת רצונות מוגדרים ואמיתיים, אולי התולעים
אכלו לי גם את התאים של הרצונות... אני מרגיש שאני  נעלם, וזה
מפחיד אותי, אבל גם קצת מענג אותי... והתחושות שלי אף פעם לא
שלמות, הם תמיד סובלות מפיצול אישיות... הן אף פעם לא חזקות,
והן תמיד מתמוססות לי בידיים כמו ריהוט ישן ומתפורר...

וכשאני מסתכל עכשיו על ידי החבושה ועל העצמות שנותרו מהעוף
שאכלתי, אני נהיה קצת עצוב, אבל גם קצת שמח, כי אני עוד יכול
לעשות עוד קצת דברים בעצמי...

התולעים שלי אוכלות כל חלקה טובה, אני חייב למצוא דרך להיפטר
מהן....
הכדור בפנים, האקדח טעון... הוא יהרוג את כל התולעים, אבל גם
אותי... "תמות נפשי עם תולעים" אני לוחש לעצמי...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם לא יהיו לך
כאלה שדיים
גדולות, אולי
אנשים אשכרה
יתחילו לשים לב
למה שאת מלמדת


אפרוח ורוד
מייעץ למורתו.


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/4/01 17:01
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עדי סנורק

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה