אמא שלי שנאה את השלג.
כשהייתה ילדה קטנה, היה אוויר החורף הגבישי מקצר את נשימתה,
ובהונותיה היו מתנפחות ומאדימות בקור. אור מועט דלף בקושי
משמש חלבית. הכפור התגבש בגרונה, והבוהק היה לבן ומעוור
עיניים. סכנות רבות עמדו בפתח.
בימי החורף היתה ממהרת לכנס את בנה ובתה הביתה בידיעה מוקדמת
כי עוד מעט ילך החוץ וישליג. עולמה הקטן, אשר בראה בבשרה
ודמה, היה שברירי ותלוי על בלי-מה. הפחד והדריכות גוננו עליה
כשריון.

ובחלומות הלילה הנוראים ביותר, אשר לנוראים מהם לא התירה חרבו
המתהפכת של שומר הסף להסתנן פנימה, היתה האדמה נשמטת מתחת
לרגליה, ובלב הולם היתה מתעוררת אל נס גופו החם של אבי השוכב
לצדה.

אבא היה סוכן נוסע, וקרון הרכבת היה ביתו השני.
לרוב היו נסיעותיו קצרות, אך כשהתארכו נסיעותיו, היה חסרונו
המתמשך קשה מנשוא, ופעם בחורף, כשנעדר זמן רב מדי, חלמה עליו,
וידה הימנית תרה בקדחתנות, בתחושת ערות חריפה שבחלום, אחר ידו
החמה המונחת לצידה על הסדין הקר, בעוד שאר גופה מסתחרר מטה
במהירות אל פניו המתים, עצומי העיניים, הפרושים תחתיה מלוא כל
העין.
עצומים היו ולבנים כשדה שלג, ושרטת אדומה כדובדבן חתרה באפיקה
על מצחו מרקה ועד רקה.
מטה, מטה כמעט ושקעה באגמים הבהירים של עיניו, אשר נפקחו
לרווחה, ואז פקחה גם היא את עיניה ומיהרה אל דלת הכניסה.


הוא עמד בפתח ועל מצחו להטה שרטת איומה למראה. הוא שב הביתה,
ושלא כדרכו, עטף את כתפיה בחיבוק קל ורך כטפיחת כנף.
הם ישבו במטבח החם. כבר החליף את בגדיו, וכוס משקה חיממה את
כפות ידיו. ביקש לספר לה, אך לא זכר בבירור, כיצד הופרה שלוות
הדמדומים, היורדת ברכות ומאדימה את שטיח השלג, אשר נפרש
סביבו.

"זה לא יתכן." אמר לעצמו.
לבדו עמד בשדה הפתוח. ערבה מושלגת נפרשה בזיכרונו. זמן שלג
אינסופי.
הלובן נפרש מן האופק ועד האופק, וקהות חושים מנומנמת תפסה את
מקומה של החריפות החותכת, הראשונית.
קר.
תשוקה עזה ומקפיאת דם פיתתה אותו להתכרבל בנוצות השלג הרכות.
עפעפיו נצמדו זה אל זה, אך עשתונותיו עוד היו עמו. עליו
להיאבק ברצון לישון, אסור להיכנע. רבים מן התועים בשלג שקעו
בשנת עולמים בקבר המזרן של שלג נוצתי.

"אחכה לבוקר?" שאל ונותר ללא מענה, וממילא נראה הבוקר רחוק
כחלום.
"אל הרכבת!" ענה לעצמו לחש-נחש מעורר ומדרבן, ורעד קל חלף
בגופו.
"אל הרכבת, הביתה!"
הוא עשה את דרכו בקושי. פתיתי השלג, אשר שב לרדת, סימאו את
עיניו.
"הביתה. הביתה. בכל מקרה. הם לא יחזיקו מעמד בלעדי."

היכן ה"בית", מי "הם" ואף מי הוא עצמו, זאת לא זכר בבירור,
אולם כרגע לא היתה לדבר חשיבות של ממש. רק צליל המילים ולא
משמעותן הנשכחת, הוא אשר גרם לרגליו לרוץ בחשק ובקלות. הוא
התנשם, וגופו התחמם. טיפות זיעה התלהטו על מצחו. לעיתים עצם
את עיניו ופרש את ידיו כציפור עיוורת.
הוא לא רץ, אלא החליק על פני השלג ללא חשש. במישור הפתוח
והריק יכול היה להתקדם ללא כל הפרעה. הוא לא חשב על דבר.
מחשבותיו חגו סביבו וזמזמו כיתושים.

הכאב חתך במצחו והדם ערפל את ראייתו, ואז נחבט ראשו בידית
הברזל הקפואה של קרון רכבת, חבטה קלה, רכה כטפיחת כנף.
הוא צעד פנימה במעבר שבין שני קרונות. זו היתה שעת
האוכל, והוא נדחק בין עגלת החלוקה הרחבה לבין אחד המושבים.
"לפעמים חייבים לחלץ קצת עצמות," חייך אליו אדם שישב על
הספסל. "אבל חזרת בדיוק בזמן."
הוא התיישב והרכין את מצחו הכואב על הגב הנוקשה של משענת
הכסא שלפניו. היא הוכתמה בדמו, והוא מיהר לרפד אותה באמת ידו.

כך גם נוח יותר.

בכוח פקח את עיניו. שכנו לספסל חייך אליו, והושיט לו ממחטה
נקייה וספל קפה עז ריח. הוא הניח את הממחטה על מצחו ובהכרת
תודה לגם מן הקפה. כן, כך טוב יותר. קל יותר לתכנן את הצעדים
הבאים, כשהוא יושב על הספסל המרופד בתוך הקרון החמים והנוח,
והקפה מאיץ את הדם בעורקיו. מחשבותיו הצטללו.
בכל עצמותיו חש כי הישיבה ברכבת היא תעתוע והרכבת - חזיון
שווא היא, שכרון שלגים. אין לכך כל חשיבות. אסור לו לדקדק
בקטנות, במצב שכזה עליו להיות מעשי. הקפה, שילגום עכשיו,
ישמור על ערנותו. הוא לא יניח לו לשקוע בתרדמה כאן, אך גם לא
יחמם את איבריו הנמצאים שם בחוץ. זהו רק רגע קל של הפוגה, רגע
של מחשבה צלולה וקרה, רגע בו הולך ונקרש הדם בעורקיו.
עליו להימלט מכאן! הוא בעט ברגליו ברצפה ושפשף בחוזקה את כפות
ידיו זו בזו.
"להתעורר להתעורר להתעורר!" צעק ללא קול אל תוך אגרופיו
החפונים זה בזה, ציפורניו התחפרו בבשרו, הכאיבו. הבל פיו
היה חמים עדיין. הבל הבלים.

שכנו הביט בו כל העת, תימהון ורחמים ואהדה שלובים במבטו.
"קר לך?" שאל.
היה חם כל כך בקרון, מחניק ממש.
איש חביב אך טורדני. פניו קרובים וגדולים ולבנים כשלג, מייד
יימסו בחום, ועולם לבן ישוב ויפקח את עיניו.

נהג הקטר נכנס אל הקרון, כשהוא טופח בחמימות על כתפיהם של
הנוסעים ולוחץ כפות ידיים שהושטו לעברו. פניו היו חזקים
וחיוכו נעים. מגע ידיו היה חם ומחוספס, ידיים עסוקות היודעות
את אשר לפניהן.
"התאוששת?" חייך אליו ולחץ את ידו "הכל מאחורינו. נוכל
להמשיך!"

כמה נעים לצלול אל תוך מבטו החם של האיש הזה, לנעוץ עקבים
בצמד האישונים המשחירים בביטחון, ולהסכים עם כל שיאמר.
אבל צמרמורת כפור הרעידה את גוו. האיש שישב לידו קם והניח את
ידו על כתפו של הנהג. הם נגשו להסתודד בפינת הקרון ומדי פעם
הביטו בו. הנהג משך בכתפיו בחוסר אונים. כרגע לא ניתן לעשות
דבר, אין לנו רופא כאן, זוהי היסטריה. זו היתה חוויה קשה
וניתן להבין תגובה כזו. אולי כדאי לחטא את השריטה המכוערת
במצחו ולהגיש לאומלל כוס נוספת של משקה חם.

"כמעט היתה לנו תאונה." שכנו שב ורכן אליו, נותן בידיו ספל
קפה שני ומניח ממחטה שנייה, טבולה בנוזל צורב על מצחו. שוב
קלחה החמימות המעוררת בעורקיו. הוא קירב באיטיות את הספל אל
שפתיו ולגם ממנו בזהירות. הצמרמורת חלפה, וחרדה נטולת ספקות
תפסה את מקומה ולפתה את לבו בידה הקרה.
"עלי להימלט מכאן." מבוהל היה ונואש. הקרון ונוסעיו סגרו
עליו.
בזיכרונו שבו ועלו סיפורים מסמרי שער אודות הנקברים חיים
בשלג,
אשר קיפחו את חייהם בעודם שבויים בהזיית מוות חיה.
"עלי להיחלץ, או שכאן יהיה קברי."
הוא התבונן בריכוז בפניו נעימי הסבר של שכנו, ניסה להעלימם
באש מבטו, אולם הם התקשחו, מסרבים להתפוגג.
נחישות פתע הזניקה אותו ממקומו. הוא פתח את החלון. פתיתי
שלג נשבו פנימה.
שכנו התרומם מיד ממקומו וסגר את החלון בחבטה.
"הירגע!" פקד בקול רך "אתה מפחיד כאן את כולם."
מישהו קרא לנהג הרכבת. זרועות חזקות הושיבו אותו במקומו.
"הירגע" חזר גם הנהג "ראה, כולם עברו חוויה קשה. כולם רוצים
לישון עכשיו, וכולם כבר רוצים להגיע הביתה."
"אתם תמיטו עלי אסון. תקברו אותי בשלג הזה."
"אינך נמצא בשלג, אלא ברכבת, איבדת את הכרתך. זו היתה כמעט
תאונה."
השכן חזר על דבריו, מדגישם בקולו ההחלטי והרך. "נסה להיזכר
במה שאירע כאן, קודם שנחבט ראשך במשענת הספסל שלפנינו."
הוא התבונן במשענת המוכתמת בדם והקשיב.
"אינך זוכר את הכרכרה שפרצה אל מסלול הנסיעה? כמעט ירדנו מן
הפסים. באור הדמדומים לא הבחין בה הנהג. רק בדרך נס לא קרה
דבר. דבר לא קרה. אנא, נסה להיזכר."
תחינה עקשנית היתה במבטו של האיש.

הוא ניסה בכל כוחו, אך בזיכרונו נפער לוע, וזה בלע אל תוכו
פכים
קטנים, שהיו חקוקים בו רק לפני רגע. מאחורי עפעפיו נפרש רק
שדה
מושלג. הוא תר אחר בדל של ראייה, שמץ אשר טרם נבלע בחשכה
הרעבתנית. הוא הביט החוצה וביקש לקרוע במבטו את הגלוי לעין.
הרוח כבר מחתה את עקבותיו, אך האושר מילא אותו, כשנחו עיניו
על כתמי הדם, דמו שלו, אשר עיטרו את השלג במסלול מפותל.

"אני צודק..." מלמל לעצמו.
הבעת פניו התמהה של שכנו לא הטרידה אותו עוד, עתה היה בטוח.
"הבט, שדה השלג מוכתם בדמי." אמר לאיש "אם רק תביט החוצה!"
אך החושך כבר ירד, והילת האור, הקורנת מפנסי הרכבת
ומחלונותיה, היתה מעורפלת. קצותיה התמוססו בחשכה.
האם זה יתכן? האם הדם זב ממנו עוד לפני שנחבט ראשו בקרון
הרכבת? הוא נבוך לרגע, אולם השכן הסב בתקיפות את ראשו מן
החלון. ציר צווארו חרק, קולו חרק, לא, אין זה הגיוני כלל
וכלל. זהו חזיון תעתועים.


הרכבת צפרה בקול בוטח, והילת האור הזהובה נעתקה ממקומה. שדה
השלג החשיך. עוד מעט. עוד מעט. עוד מעט אשתו, עוד מעט הלחיים
הרכות של ילדיו הישנים. עוד מעט הרציף, והנוף המוכר ייפרש
לפניו כשטיח ענק ססגוני.

"יותר מדי קפה." אמר ולחץ את ידה בחיוך עייף. רק עתה אזר כוח
לספר לה כיצד כמעט ואירעה תאונה בין הרכבת שבה נסע, לבין
כרכרה, אשר פרצה אל הפסים, ובאור השקיעה האדמדם לא הבחין בה
נהג הקטר. הרכבת עצרה בחריקת בלמים, וראשו הוטח קדימה ואחורה.
הנסיעה התעכבה עד אשר השיב הנהג את נפשו, כמוהו כנוסעים,
והערה אל קרבו כמה ספלי קפה. לכן אחר לשוב הביתה.
"ידעתי." אמרה ברוך ואצבעה נגעה בזהירות בשרטת."יש לי לפעמים
ידיעה מוקדמת, אבל ידעתי שתחזור. בכל מקרה."

לאחר שהגלידה השרטת נחשפה צלקת דקיקה, סדק ישר וארוך, כאילו
התרומם חלקו העליון של ראשו על ציר ושב והודבק במקומו. היא
צחקה כשאמר, כי הנה נחרש מצחו בחריצי התבונה, והוא אינו עוד
אותו נער שוטה ונבוך כשהיה.

ובלילות היתה ידה הימנית נאחזת לרגע בידו ואחר כך נשמטת בחוסר
אונים, בעוד גופה מסתחרר מטה במהירות, אל שדה השלג הרך, הפרוש
תחתיה.
"חזור הביתה. בכל מקרה."
היא היתה פוקחת את עיניה אל מראה פניו הישנים בשלווה, וידה
היתה שבה ונאחזת בידו.

לאחר הלילה ההוא השתנה הכל. היא לא חששה מאובדן, מקריסת
עולמה. כוח חדש נמסך בדמה. מעתה נאחזה בחשק בחיים מבלי שתצפה
בדריכות לעתיד לבוא ומבלי שתשקע במחשבות עגומות.
צל-הימים לא העיב עוד על אורם. ילדיהם, אחי ואחותי הבוגרים,
גדלו
ובגרו, ואני, הבת הצעירה, שנהרתה ונולדה לאחר שובו, כבר
השתעשעתי
על ברכיהם.
שוב לא התירה לפחד לעבור את סף דלתה, והשלג לא ירד יותר.

וכששיחת רעים קלה קרבה יתר על המידה אל מוקד סכנה לשלוות
הנפש, היתה מחבקת אותי בחוזקה, ואני הייתי מוחה על חוצפתה
בבעיטות מסיחות דעת ברגלי הזעירות, בעוד היא ממהרת להתרחק
פן תגונב אל אוזניה בשורה רחוקה על אותה תאונה, אשר אולי קרתה

מזמן והרחק כל כך, בערפל השכוח למחצה, ונוזפת בי בחיוך.

ומהי בשורה ככלות הכל?
בתחינה עיקשת ונואשת היא מתדפקת על הדלת, אך כל עוד תישמרנה
הדלתות סגורות על מנעול ובריח לא תוכל נשמתה הערטילאית,
המעורטלת לעטות בשר.






גרסה קודמת
                                  השלג
היא שכרה חדר למגורים במקום בו לימדה, באותה שכונה נידחת,
ומעולם לא חשה פחד ולא סכנה מאיימת. גאוות המקצוע גוננה עליה
כשריון, ודמותה נשקפה אליה, מחייכת וקורנת, מתוך עיניהם של
תלמידיה. חדר הכיתה היה קטן וצפוף, ובחורפים הארוכים היו
מתחממים בחום גופותיהם ובהבל העולה מפיותיהם. הם הביטו בחלון.
עולם לבן נשקף בחוץ. אחר כך חזרו בחשק אל לובנו היבש והחמים של
הנייר.
הוריהם היו אנשים קשים, קשי יום. רבים מתלמידיה זכו לא אחת
לנחת זרועם של הוריהם, חלקם היו 'מטופלים' באחים צעירים, לרוב
היו רעבים, ובית הספר לבדו היה מחוז כיסופים שבהישג יד.
'ביב-השופכין' (זה היה שמו של המקום אפילו במפות העיר
הרשמיות...) לא היתה אלא שכונה מאובקת, מזוהמת ומאוכלסת
בצפיפות רבה מדי, והיא אהבה אותה למרות כיעורה-הבניינים
הגדולים והמזוהמים, הריח הסמיך והחם, אשר דבק בכתלים, ריח
תבשיל כרוב ומי ביוב, החתולים הרזים והמוני הילדים, אשר המו
ברחובות עד ערב. החיים געשו סביבה ועטפו אותה בניחוחם הגס
ובשאונם הרוגש - לעיתים עולץ, לעיתים נוגה -ותמיד עז ולוהט
ונוגע בכל נים מנימי נפשה. רק בשעות הלילה הקטנות נפרשה מעליה
שמיכת השקט.
רק בשקט הזה, כשהיא לבדה, היתה טומנת ראש בכר וצועקת אל תוכו
ללא קול ומרטיבה אותו בדמעותיה. הזיה מתוקה מרירה החלה להכות
שורשים בליבה, ומן החשכה עצומת העין, מרסיסי טל הלילה נאספו
ילדיה שלה ואביהם ובאו אל חלומותיה. דמויותיהם התגבשו ולבשו
צורה רכה וכה עדינה, עד כי רק מזווית העין ניתן היה להבחין
בלחי עגולה או בפלומת שער פרוע, ובהרף עין התפוגגו הללו ולא
היו עוד.
ושוב בא הבוקר, ושוב שוגר אל תלמידיה החיוך הבוטח. החלומות
החבויים מתחת לכר, מרפרפים בכנפיהם החיוורות, נעלמו אל מול אור
השמש הרך או להטו הקר והמסנוור של השלג הטרי.
היא לא אהבה את השלג. הבוהק הלבן מוסס את חלומותיה. בהונותיה
היו מתנפחות ומאדימות בקור ונשימתה היתה מתקצרת, כשהתאמצה
לשאוף לקרבה את אוויר החורף המוצק. האור המועט, אשר דלף בקושי
משמש חלבית, גרם לה לדכדוך. הכפור התגבש בגרונה, ורק הכתמים
הירוקים של ראשית האביב וגשמיו מוססו את מועקתה, והיא הסירה את
מעילה הרטוב וסגרה את המטרייה הנוטפת בפתחה של חנות המכולת
שמול ביתה. חנות קטנה וצפופה תמיד עד להתפקע. ריח תבלינים מילא
את החלל. כה צר היה המקום, עד כי גם בחלון הראווה המסורג נדחקה
סחורה, קופסאות שימורים ושקי קטניות נערמו שם גב אל גב. כך,
כשבידיה תיק ומטריה ומעיל מגושם, ורוחה מרוממת כי החורף עבר,
נדחקה בפתח. התיק, בו נארזו מחברותיהם של תלמידיה, נשמט,
כשנתקלה בצרור מטאטאים, אשר נתלה במהופך בכניסה לחנות. היא
צחקה במבוכה, כשאדם לא מוכר רכן מולה, והחל לאסוף בזריזות את
המחברות, שהתגוללו על הרצפה. עודו כורע על ברכיו, הושיט לה את
התיק כשי.  
'תודה.'
חיוך של כניעה ללא תנאי האיר את פניו של איש גבוה ודק, ששערו
הקצר, הסמיך והמתולתל נסוג והותיר מצח גבוה. עיניים מפתיעות
בברקן הכחול הבהיר מחו את שנותר מחלומותיה.
'אני המורה...' עיניה החומות לא הישירו מבט.
'עשי בי כרצונך' אמרו עיניו. הוא היה סוכן נוסע.

אל טכס נישואיהם הגיעו כל תלמידיה והוריהם ועוד רבים מתושבי
המקום, שחיבבו את המורה הצעירה. באותם ימים נאסר על נשים
נשואות לשמש כמורות, וטכס הנישואין היה לטכס פרדה. הקשר לא
נותק, אמנם, מיד. תלמידיה הוסיפו לפקוד את ביתה המרוחק עד אשר
שקעה כל כולה בגידול ילדיה ובכמיהה יומיומית כי הוא ישוב עם
ערב אל ביתם.
כי לאחר שנישאה לאיש, חל בה שינוי דק. היא נרתעה, ורתיעתה
התחזקה וכבשה אותה ככל שחלף הזמן, והכמיהה היומיומית, הנינוחה,
הנוגעת לא נוגעת והמתוקה עד לכאב זקפה לעיתים קרובות יותר
ויותר את ראשה המכוער. עולמה הקטן, עולם המשפחה, אשר בראה
בבשרה ודמה, היה שברירי ותלוי על בלי מה. סכנות רבות עמדו
בפתח. בימי החורף היתה ממהרת לכנס את ילדיה הביתה מן החוץ
ההולך ומשליג. עולם לבן נשקף בחוץ. שלג.
בחלומות הלילה הנוראים ביותר (אשר לנוראים מהם לא התירה חרבו
השלופה של המלאך שומר סף החלומות להסתנן פנימה) היתה האדמה
נשמטת מתחת לרגליה, ובלב הולם היתה מתעוררת אל נס גופו החם
הנמצא עדיין לצידה.
לרוב היה נוסע לימים ספורים בלבד, אך כאשר נאלץ להרחיק, היה
חסרונו המתמשך קשה מנשוא, ופעם בחורף, כשנעדר זמן רב מדי, חלמה
עליו כמו תמיד, וידה הימנית תרה בקדחתנות, בתחושת ערות חריפה
שבחלום, אחר גופו החם על הסדין הקר, בעוד שאר גופה מסתחרר,
צונח מטה במהירות אל פניו השקטים, עצומי העיניים, הפרושים
תחתיה מלוא כל העין - עצומים ולבנים כערבה המושלגת, ושרטת
אדומה כדובדבן חותרת באפיקה על מצחו מרקה ועד רקה וסביב סביב
על גולגלתו.
מטה, מטה כמעט ושקעה באגמים הבהירים של עיניו, אשר נפקחו
לרווחה, ואז פקחה גם היא את עיניה ומיהרה אל דלת הכניסה. הוא
עמד בפתח ברגליים רועדות. על מצחו להטה שרטת איומה למראה,
שנמשכה סביב סביב במעגל מושלם סביב ראשו. הוא שב הביתה. (ואכן,
זה היה היום, בו התעתד לשוב לביתו, אלא שהיא שכחה זאת...)
תמיד, כשהיה שב ממסעותיו, היה מאמץ אותה אל חזהו  עד כי נשימתה
נעתקה. הפעם, שלא כדרכו, עטף את כתפיה בחיבוק קל כטפיחת כנף.
הם ישבו במטבח החם. כבר החליף את בגדיו, וכוס משקה חיממה את
כפות ידיו. ביקש לספר לה, אך לא זכר בבירור, כיצד הופרה שלוות
הדמדומים, היורדת ברכות ומאדימה כדם  את שטיח השלג, אשר נפרש
סביבו.
'זה לא יתכן!...' אמר לעצמו '... אני הוזה.' לבד עמד בשדה
הפתוח.
הערבה הלבנה נפרשה מן האופק ועד האופק, וקהות חושים מנומנמת
תפסה את מקומה של החריפות החותכת, הראשונית. היה קר. תשוקה עזה
ומקפיאת דם פיתתה אותו להתכרבל בנוצות השלג הרכות. עפעפיו דבקו
זה אל זה, אך עשתונותיו עוד היו עמו. עליו להיאבק ברצון לישון,
רבים מן התועים בשלג שקעו בשנת עולם במזרן השלג הנוצתי, אשר
הפך לקברם.
'אחכה לבוקר?...' שאל בקול רך ונותר ללא מענה, וממילא נראה
הבוקר רחוק כחלום.
'אל הרכבת!' לחש לעצמו לחש-נחש מעורר ומדרבן, ורעד קל חלף
בגופו.
'עלי להגיע אל הרכבת, להגיע הביתה!...' הוא עשה את דרכו בקושי.
פתיתי השלג, אשר שב לרדת, סימאו את עיניו.
'...עלי להגיע הביתה. הם לא יחזיקו מעמד בלעדי, בלעדי...'
היכן ה'בית', מי 'הם' ואף מי הוא עצמו, זאת לא זכר בבירור,
אולם לא היתה לדבר חשיבות של ממש. רק צליל המילים ולא משמעותן
הנשכחת, הוא שגרם לרגליו לרוץ בחשק ובקלות. הוא התנשם, וגופו
התחמם. טיפות זיעה התלהטו על מצחו. לעיתים עצם את עיניו ופרש
את ידיו כמו ציפור עצומת מימדים, עצומת עיניים. הוא לא רץ,
רגליו היו נתונות בזוג מחליקיים. שוב לא חשש מן המרחב הפתוח.
במישור הרחב ונטול המכשולים יכול היה לרוץ ללא כל הפרעה. הוא
לא חשב על דבר, כי מחשבותיו חגו סביבו וזמזמו כיתושים.
הכאב הלם בו, כשנחבט ראשו בגוף הברזל הקר, אך מה בכך. 'קפיצת
הדרך' נעשתה לו, וכשעצם את עיניו, נישא על כנפו של מלאך. עתה
יושב הוא, ראשו הכואב נשען על משענת המושב שלפניו. אין בכך
כלום.
בכוח פקח את עיניו. שכנו לספסל חייך אליו, והושיט לו ספל קפה
חם, שריחו החריף נודף. בהכרת תודה לגם ממנו. כן, כך טוב יותר.
קל יותר לתכנן את צעדיו הבאים, כשהוא יושב על הספסל המרופד
בתוך הקרון החמים והנוח, והקפה החריף-מתוק מאיץ את הדם
בעורקיו. מחשבותיו הצטללו. ברור כי הישיבה ברכבת היא תעתוע
והרכבת-חזיון שווא היא, אך לכך אין כל חשיבות. אסור לו לדקדק
בקטנות, במצב שכזה עליו להיות מעשי. הקפה, שילגום עכשיו, לא
יניח לו לשקוע בתרדמה כאן, אך גם לא יחמם את איבריו הנמצאים שם
בחוץ. זהו רק רגע קל של הפוגה, רגע בו הולך ונקרש הדם בעורקיו.
עליו להמלט מכאן! הוא בעט ברגליו ברצפה ושפשף בחוזקה את כפות
ידיו זו בזו.
'התעורר, התעורר!' צעק ללא קול אל תוך אגרופיו החפונים זה בזה.
הבל פיו חמים עדיין, הבל הבלים.
שכנו הביט בו כל העת. תמהון ורחמים ואהדה שלובים היו במבטו.
"קר לך?" שאל והושיט לו ספל קפה שני. היה כל כך חם בקרון,
מחניק ממש. איש חביב אך טורדני, מייד ימוגו פניו וילבינו כשלג,
והעולם הלבן ישוב וייפרש סביבו.
הנה נכנס נהג הקטר אל הקרון, כשהוא טופח בחמימות על כתפי
הנוסעים ולוחץ את כפות ידיהם, שהושטו לעברו. יש לו פנים חזקים
ובלתי מתפוגגים ריח נעים נודף ממנו, ריח של סבון ושמן מכונות
וטבק. ידיו רבועות ומגען קשה וחם ומחוספס, ידיים עסוקות,
יודעות את אשר לפניהן.
' התאוששת?...' הנהג חייך אליו '...הכל מאחורינו. נוכל
להמשיך!'
כמה נעים לצלול אל תוך מבטו החם של האיש הזה, המחייך מולו
בשלווה, אל תוך צמד אישוניו, הנוצצים בבטחון, ולהסכים עם כל
שיאמר. צמרמורת כפור הרעידה את גבו. שכנו קם והתלחש עם הנהג
בפינת הקרון, ושניהם, השכן והנהג, הביטו בו. נהג הקטר משך
בכתפיו בחוסר אונים. כרגע לא ניתן לעשות דבר, אין לנו רופא
כאן, זוהי התפרצות היסטרית. אפשר רק לנקות את הפצע המכוער
בראשו ולהגיש לאומלל כוס נוספת של משקה חם.
' היתה לנו כמעט תאונה...' שכנו רכן אליו, נתן בידיו המרעידות
ספל קפה נוסף. שוב קלחה החמימות בעורקיו, ומבטו נישא אל החלון,
אל החוץ העוטה שלג. הוא קירב באיטיות את הספל אל שפתיו ולגם
ממנו בזהירות. הצמרמורת חלפה, וחרדה נטולת ספקות תפסה את מקומה
ולפתה את לבו בידה הקרה.
'עלי להמלט מכאן!...' הוא היה מבוהל ונואש. הקרון ונוסעיו
סגרו עליו. בזכרונו שבו ועלו סיפורים מסמרי שער אודות הנקברים
חיים בשלג, אשר קיפחו את חייהם בעודם שבויים בהזיית מוות חיה.

' ...עלי להחלץ, או שכאן יהיה קברי!'
הוא התבונן בריכוז בפניו נעימי הסבר של שכנו, עוד מעט יעלמו
כחלום, אולם הם התקשחו פתאום, נחושים היו, סירבו להתפוגג או
להלבין כשלג.
'אתה חלום שלי. סיוט שלי. חורבן שלי. אני אמות כאן בשלג.
לבדי!'
'אינך נמצא בשלג, אלא ברכבת וזו היתה כ מ ע ט תאונה...' חזר
השכן על דבריו, מדגישם בקולו ההחלטי והרך. 'נסה להיזכר במה
שאירע כאן, קודם שנחבט ראשך קדימה ואחורה...'
הוא התבונן במשענת המוכתמת בדם, התבונן והקשיב.
'...היזכר בבקשה איך כמעט וירדנו מן הפסים. אינך זוכר את
הכרכרה שפרצה אל מסלול הנסיעה? אור השקיעה מתעתע והנהג לא
הבחין בה. רק בדרך נס לא קרה דבר'
תחינה עקשנית במבטו של האיש החביב
'...אבל לא קרה דבר. אנא, נסה להזכר!'
הוא ניסה, אך בור נפער בזכרונו, בור הבולע אל תוכו פכים קטנים
שהיו ואינם. רק לפני רגע היו חקוקים בו, והנה חמקו ונעלמו. רק
שדה השלג נפרש בזכרונו. הוא תר בשארית כוחו אחר בדל של ראיה,
שמץ, אשר טרם נבלע בחשכה הרעבתנית. הוא הסתכל החוצה, ביקש
לקרוע במבטו את הגלוי לעין, ונאחז בקצה כנפו של מלאך.
דמות הקרח הלבנה חייכה אליו ואמרה...לא, הוא לא שמע, אך האושר
מילא אותו, כשנחו עיניו על כתמי הדם, דמו שלו, אשר עיטרו את
השלג במסלול מפותל ונפסקו פתאום.
'קפיצת הדרך...' מלמל לעצמו, מאושר, והבעת פניו התמהה של שכנו
לא הטרידה אותו עוד, כי הנה שב אליו זכרונו. '...קפיצת הדרך
נעשתה לי, בכנף מלאך נאחזתי.'
ראה, שדה השלג מוכתם בדמי...' אמר לשכנו '... הבט החוצה!' אך
החושך כבר ירד, והילת האור, הקורנת מפנסיה של הרכבת
ומחלונותיה, היתה מעורפלת, וקצותיה התמוססו בחשכה.
אבל, זה יתכן? האם הדם זב ממנו עוד לפני שנחבט ראשו בקרון
הרכבת. איך זה יתכן? הוא נבוך לרגע, אולם השכן נענע בתקיפות את
ראשו, קולו חרק, לא, אין זה הגיוני כלל וכלל. זהו חזיון
תעתועים.
הרכבת צפרה בקול בוטח, והילת האור הזהובה נעתקה ממקומה. שדה
השלג החשיך. הוא ישקע בשינה עמוקה וחסרת חלומות, ויתעורר רק
כשתעצור הרכבת. הנוף המוכר ייפרש לפניו כשטיח ענק ססגוני,
וניחוח של בית יקדם את פניו עוד מעט. עוד מעט אשתו, עוד מעט
לחייהם הרכות של ילדיו הישנים. קפיצת הדרך.
. 'יותר מדי קפה' אמר ולחץ את ידה בחיוך עייף. רק עתה אזר כוח
לספר לה כיצד כמעט ואירעה תאונה בין הרכבת, בה נסע, לבין
כרכרה, אשר פרצה אל הפסים, ובאור השקיעה האדמדם לא הבחין בה
נהג הקטר. הרכבת עצרה בחריקת בלמים, וראשו הוטח קדימה ואחורה.
הנסיעה התעכבה עד אשר השיב הנהג את נפשו, כמוהו כנוסעים, והערה
אל קרבו כמה ספלי קפה  במזנון הרכבת. לכן אחר לשוב הביתה.
'אחרת?' שאלה ברוך ואצבעה ליטפה בזהירות את מצחו '...ואני
שכחתי שזהו יום שובך...'
לאחר הלילה ההוא השתנו חיי המשפחה. היא לא היתה עוד נפחדת.
כוח חדש נמסך בדמה. היא לא חששה מאובדן, מקריסת עולמה. מעתה
נאחזה בחשק בחיים מבלי שתצפה בדריכות לעתיד לבוא ומבלי שתשקע
במחשבות עגומות פן הנגלה לעין הוא, בעצם, בדוי מלב ותלוי על
בלי מה. הפחד סר מלבה, ובהיסח הדעת קפצה אל מימי החיים
הרדודים.
    לאחר שהגלידה השרטת נחשפה צלקת דקיקה-סדק ישר וארוך,
כאילו הוסר החלק העליון של ראשו ושב והודבק במקומו. היא צחקה
כשאמר, כי הנה נחרש מצחו בחריצי התבונה, והוא אינו עוד אותו
נער שוטה ונבוך כשהיה.                                      
             
ובלילות היתה ידה הימנית נאחזת לרגע בידו ואחר כך נשמטת בחוסר
אונים, בעוד גופה מסתחרר מטה במהירות, אל שדה השלג הרך, הפרוש
תחתיה.
'חוס על יקיריך, שוב הביתה!...'
פניה של הדמות הלבנה היו מוסבים ממנה. קולה הרך רועם.
'...הביתה, הביתה...הוא יחזור הביתה. צוויתי להשיבו אלייך. בכל
מקרה...' הקול היה מחויך עתה, ונימה עליזה, שובבה כמעט התגנבה
אליו. לבטח מפתל חיוך רפאים עליז את השפתיים הלבנות. ( שהרי
דמות רפאים היתה זו...) היא היתה פוקחת את עיניה אל מראה פניו
הישנים בשלווה, וידה היתה שבה ונאחזת בידו.
אבל דבר לא העיב עוד על אור הימים. ילדיהם גדלו ובגרו, והבן
והבת הצעירים, אותם הרתה וילדה לאחר שובו, כבר השתעשעו על
ברכיהם. שוב לא התירה לפחד לעבור את סף דלתה. כששיחת רעים קלה
קרבה יתר על המידה אל מוקד סכנה לשלוות הנפש, היתה מחבקת
בחוזקה את ילדיה הקטנים, והם היו מוחים על חוצפתה בבעיטות של
ממש ברגליהם הזעירות, בעוד היא ממהרת להתרחק פן תגונב אל
אוזניה בשורה רחוקה על אותה תאונה, אשר אולי קרתה מזמן והרחק
כל כך, בערפל השכוח למחצה.
ומהי בשורה ככלות הכל? (... חיוך עלה על שפתי הרפאים
החיוורות...) היא מתדפקת על אוזנינו ועל דלתות לבנו בתחינה
עקשת ונואשת, אך כל עוד נשמור את דלתנו סגורה על מנעול ובריח
לא תוכל נשמתה הערטילאית לעטות בשר.

ת.מ.ז.ה.