זה היה ברור, צפוי מראש, כמו שאנשים אחרים אמרו- באמת, בוהק
כמו שמש באמצע הלילה. אז למה לא ראיתי את זה?
לי, בניגוד לאחרים, זה בא באופן מפתיע.
זאת הייתה האהבה האמיתית שלי, הדבר היחיד שרציתי מעודי, היחיד
שהאמנתי בו.
הלכתי ברחוב וכמו בסרטים התנגשנו זה בזו..... אני ותומר.
הוא היה גבוה, עיניים כחולות, עור הכי בהיר שדימיינתם לעצמכם-
אבל יפה באופן מפתיע.
"סליחה".
"לא, זה בסדר, פשוט אני קצת מעופפת היום" עניתי.
"לא ראיתי אותך כבר באיזשהו מקום?"
הייתם מאמינים?" משפט ההתחלה הכי נדוש שיש. ברור שנפלתי לזה.
הצגנו את עצמנו, החלפנו טלפונים ונפרדנו לדרכנו. יומיים אחר-
כך אני מקבלת טלפון מתומר.
הוא הזמין אותי ללאנצ', בראנצ', איך שתקראו לזה, דברנו קצת
והשוונו רזומה.
במהלך השיחה גיליתי שהוא בן של איזה ביגשוט אמריקאי שעוסק
בקבלנות.
"יפה, יפה. ומה אתה עושה?" שאלתי בחדווה.
"אני לומד לדוקטורט".
"נחמד" (ההורים שלי היו שמחים אם אני אביא רופא לבית).
"ובמה את עובדת?" הוא שאל.
"אני לומדת משפטים".
"יפה, יפה", קצת הרגיז אותי איך שהוא ענה.
אחרי השיחה ניסיתי את מזלי "היה טעים וטעים שהיה", תומר צחק,
כנראה שאני לא טובה בפתגמים המטופשים האלו.
אחרי שבוע קיבלתי ממנו עוד שיחה.
"תגידי, רוצה לבוא לסרט?"
אני תאמינו או לא, חובבת מושבעת של קולנוע (זה מה שיוצא מאב
במאי ואם עורכת- דין).
ישבנו, ראינו את הסרט, שתינו קולה והלכנו אליו.
למרות שלא הייתי בטוחה בקשר ללילה הזה, הוא היה לילה שישמר
בזכרוני לנצח.
היה לו גוף משגע, שהכי אהבתי ללטף, לנשק, לחבק.
במשך החודשיים הראשונים עשינו כל מה שזוג יכול לעשות, יצאנו,
בילינו, צחקנו ואז זה בא.........
"אז מה? אני רוצה אותו ואת לא תהרסי לי את זה".
"תגיד, נפלת על השכל? זה הגוף שלי ואתה לא תעביר לי שום
מחלות".
"מה נדפקת? זה מה שאת קוראת לזה? מחלה?"
"כן, מה אתה חושב? שאתה תיצור דברים וכל העול יפול עליי"?
הוא יצא מהדלת, אמר שהוא לא רוצה לדבר איתי כל עוד קו המחשבה
שלי מעוות.
באמת שאני לא אשמה, מי יכול להביא ילד בחיים האלו?
יומיים אחר- כך זה נעלם. לא באופן מלאכותי, אלא שהגוף שלי קצת
דפוק ועברתי הפלה. תומר היה לידי כל הדרך ואמר שכל עוד אנחנו
יחד, נתגבר על כל מכשול.
אני זוכרת שהייתי חולה אחר- כך והבטחתי לה' משהו, אמרתי לו:
"תעביר אותי את היום הז, לא רוצה למות עכשיו, אלא עם חיוך על
הפנים". שרדתי את המחלה ותומר עד עכשיו היה אומר שהתחרפנתי
והמחלה לא הייתה כל כך ביג דיל.
תומר הכיר אותי להורים שלו. הוא הציע לי נישואים כשהיינו בסרט
ושם את הטבעת בפופקורן.
"את השתגעת? רוצה לאכול קראט וחצי?" הוא שאל.
נכנסתי לשוק, בוך הפופקורך הייתה טבעת.... נו, ברור שהסכמתי.
היום בבוקר היה נהדר, התחלנו בארוחת בוקר במיטה, גיליתי שזכיתי
בכמה תיקים.
נכנסתי לבית קפה וקניתי מילק שייק, יצאתי, הסתכלתי על הטבעת
היפה.
כולם יגדו שזה היה קצת ברור, אבל תסתכלו עליי עכשיו.
איך יכולתי לראות את המכונית שפגעה בי?
אנשים רצו אלי, הנהג סטה והתחיל להתקרב.
"מה קרה?" הוא שאל.
מה אתם לא רואים? אפילו אני יודעת, רגע יש משהו מוכר בקול הזה,
הנהג החל לחבוט בכביש ולבכות "זאת הארוסה שלי".
ואז הכל היה שחור ונעלם.
באמת שלא ראיתי את זה, אולי בתוך תוכי ידעתי אבל....
"למה עכשיו, למה?" שאלתי את ה'.
"את לא זוכרת? הבטחת לי". נשארתי הלומה, כלומר המומה... מה
שתרצו.
עכשיו אני נזכרת, תומר אמר עוד משהו כשהייתי חולה "תזהרי במה
שאת מבקשת"... כנראה שהוא כן טוב בפתגמים האלו, הא?