אף פעם לא חשבתי שזה יהיה ככה.
לומר לכם את האמת, לא ידעתי למה לצפות (זאת אומרת ידעתי שזה מה
שיקרה בגלל מה שהחברות אמרו) אבל אתם לא יודעים מה קורה עד
שאתם רואים זאת במו עינייכם.
יום אחד אני חוזרת הביתה מהעבודה ואת מי אני רואה? את בעלי
לשעבר מרחרח סביב הבית.
אתם תועים למה לשעבר? נו, עורכת- דין ורופא. איזה טוב יוצא
מזה?
"תגיד לי, מה אתה עושה פה?" שאלתי.
"הא, אני מחפש אותך".
"ולמה בדיוק?".
"רק שנייה", היה לו טלפון באמצע ואני עם היום הארוך שיש לי לא
רציתי להשאר תקועה פה לאיזה שעה.
לומר לכם את האמת, זאת אחת מהסיבות שהתגרשתי ממנו. טוב, זה
ובנות העשרים שהוא בגד בי אתן.
אני בעצם זוכרת את הכל.........

"אפשר להבין למי אתה מתקשר?" שאלתי אותו.
"הא, זו אחת מהמטופלות שלי. אני צריך להגיד לה שהקדמנו את
הפגישה", הוא ענה.
"טוב, אני צריכה ללכת לעבודה", אמרתי לו.
"ביי", הוא ענה בלית ברירה אחרי שנופפתי לו בידי.
ראיתם את החוצפן? אני לא יודעת מה יש לי שאני נשארת איתו, זאת
אומרת יש את השמועות אבל אני לא מאלו שנכנעות לכמה זקנות
שמרכלות על כולם חוץ מעצמן.
יצאתי מכיוון הבית למכונית. המכונית היא הדבר היפה ביותר שיש
לי (בלי להשוויץ), זאת אומרת היא של בעלי אבל אני לוקחת אותה
לעבודה.
אם בן/בת זוגכם היה בא הביתה במכונית יגואר שנת 59, כמו בסרט
"משחקי פיתוי"- לא הייתם נכנעים למראה היפה שלה?
טוב, אז אני בדרכי לעבודה ואת מי אני רואה? את אשת הבוס
שלי.... בשכונה שלי? מעניין מה היא עושה פה.
הגעתי למשרד והחנתי את המכונית.
"היי", אמרתי למזכיר שלי. בנות, אם הייתן רואות אותו....
בן 25, שיער בלודיני כהה עד לאוזניים, עיניים ירוקות אפרפרות,
גבוה ושרירי במידה הנכונה. איך הייתי רוצה לא לעמוד בפיתוי.
זאת אומרת יכולתי, אתן יודעות, לנהל איתו רומן כי הפרש הגילאים
לא היה כל כך גדול, רק שנתיים- אבל למרות שבעלי כבר פרש ממני
אני נשארת נאמנה.
זאת אומרת לא שלא ניסיתי, אבל זה היה מקרה אבוד.

anyways, אני מקבלת שיחה מהשכנה שאומרת שבעלי מתווכח עם אחת
בלונדינית. אני שאני ברונטית מלידה הבנתי למי הוא התקשר בבית
מקודם ולמה אשת הבוס הייתה בשכונה שלי.
די, נמאס לי. מה הוא חושב לעצמו? שהוא יכול לקבל מה שהוא רוצה
ואני אשתוק? טוב, לא יותר.
חזרתי הביתה במהירות כדי לבשר לו שאני מתגרשת ממנו. זה לא שאני
סתם מעלה חשדות אבל גם הבוס שלי חושב שאשתו בוגדת בו..... והוא
בטח צודק. איזו בת עשרים ואחת תתחתן עם מישהו בן ארבעים ו
(חסוי) אם לא בשביל הכסף?
well, well, אתם חשבתם שזה סתם אבסורדי ופרנואידי מצידי אבל את
המכונית של מי אני רואה? של מיס ברידג'יט בעצמה.
נכנסתי הביתה ואז זה התחיל......
'מה יהיה עם המכונית? לה אני עושה לעצמי את זה? היגואר שלי שלא
מזמן שיפצתי...... אוווווו, הוא אף פעם לא התייחס אליה בצורה
הנכונה. לומר לכם את האמת, אני זאת ששימרתי אותה מבחינה
חיצונית ופנימית, אפילו עסקתי במכונאות בזמן ההתמחות שלי כדי
לדעת איך לשמור עליה ושלא יעבדו עליי אם משהו רציני יקרה לה.

ואז הישועה באה, ראיתי את המצלמה שהוא קנה לי ליום
ההולדת.........
ידעתי שיום אחד היא תשמש אותי למטרה טובה.
פתחתי את הדלת בשקט וצילמתי אותם (מאחר וזה פולורואיד), תוך
שתי דקות נכנסתי כמו מלכת אנגליה אחרי טיפול פנים והודעתי לו
בקול הכי נואם שלי.
"אני רוצה להתגרש" (כנראה שראיתי יותר מידי סרטים).
קודם כל, הם קפצו מהמיטה, כל אחד אוחז בקצה אחר של השמיכה, היא
השפילה את מבטה והחוצפן צייץ....
"זה לא מה שאת חושבת" (ואני חשבתי שאני רואה יותר מידי
סרטים).
"אם הרגע לא דפקת את אשתו של הבוס שלי, אז זה באמת לא מה שאני
חושבת", הרמתי את התמונה "אבל ההוכחות מדברות בשם עצמן".
מיס קמפיין (אני סתם ממציאה שמות, אף פעם לא קלטתי איך קוראים
לה... משהו אמריקאי כזה), לקחה את בגדיה והלכה להתלבש.
"תראי מותק, אני אפצה אותך על זה" הוא אמר.
"על מה, זאת לא הפעם הראשוה כזכור לי. אתה בכלל יודע איך
קוראים לה?" שאלתי.
"אשלי", ידעתי שזה שם אמריקאי מצויץ.

במשך חצי השנה הבאה היו כל מיני וויכוחים על חלוקת רכוש.
"טוב, שיקבל את מה שהוא רוצה", אמרתי.
"יופי, אני לוקח את מערכת הקולנוע, טבעת הנישואין שקניתי
בארבעים אלף ליש"ט ואת המכונית היפה שלי.
"מה אתה חושב שאני רוצה את הלמבורגיני המכוערת שלך?".
"לא חמדתי, אני לוקח את היגואר", הוא אמר במבט גאה עד בחילה.
התחלתי להשתנק, "אתה לא לוקח את המכונית היפה שלי" סיננתי.
"היא במילא רשומה על שמי", אמר.
"שניה, שניה, אתה רוצה להגיד לי שאחרי שלוש שנים וחצי שבמבלכן
נסעתי כל יום ללימודים ולעבודה איתה והזמן והמאמץ שהשקעתי כדי
לדעת איך שומרים עליה, אתה לוקח לי את הדבר היקר לי ביותר?".
"כן, ואין דבר שתוכלי לעשות כדי לעצור בעדי", הוא אמר.
"אנחנו נראה בקשר לזה, הישיבה הזאת הסתיימה", אמרתי.
יום אחד באתי אליו, לדירה השכורה והטחתי בפניו.
"אני לוקחת את היגואר ואם תנסה לעשות משהו אני אאמלל לך את
החיים", אמרתי בקול תוקפני.
"את צוחקת עליי נכון? את לא יכולה לעשות כלום" הוא גיחך.
"שכחנו כנראה תמונה מסוימת שנמצאת בבעלותי, נכון?", הייתם
צריכים לראות את המבט שהיה על הפנים שלו. כמו מלפפון חמוץ
שאיבד את הצבע.
"מה את מתכוונת לעשות" הוא שאל.
"אם תתן לי את המכונית, כלום" עניתי.
כמובן שקיבלתי את המכונית ואפילו הטבעת נשארה אצלי, הרווח היה
נהדר, מכרתי לו אותה (את הטבעת) בארבעים האלף ליש"ט שהוא קנה
אותה.

היה נהדר עד היום שהוא בא אליי.
"אין לי כוח אלייך", לקחתי לו את הפלאפון וניתקתי אותו.
"מה את עו...... זה לא משנה, באתי להגיד לך שליאור עוזב את
המשרד שלך", הוא אמר.
"סליחה, למה אתה צריך להגיד לי שהמזכיר שלי עוזב אותי?"
שאלתי.
"כי הוא עובר לגור איתי", הוא אמר.
החוורתי, אני יודעת שהחוורתי. בעלי וליאור, לא יכול להיות.
זאת אומרת, אני לא הומופובית או משהו, זה כאילו הוא היה מתחתן
עם מאפי (עדיין לא קלטתי את השם שלה), אבל עכשיו שהתגרשתי
ליאור נתן דחיפה קדימה ליחסים שלנו.
"מה אתה רוצה שאני אעשה עכשיו? אין לי מזכיר. לליאור אין
תחליף" אמרתי.
לומר לכם את האמת, חברות שלי תמיד אמר לי שהוא הומו אם הוא
בוגד בי בצורה כזאת.
"תקחי מישהו אחר, מה את רוצה שאני אגיד לך?" הוא ענה.
"אז לא מספיקה הסיבה שהתגרשנו, עכשיו אתה דופק את המזכיר שלי?"
שאלתי.
"היי, לפחות נשארה לך המכונית".