פרספקטיבה

השבוע היא לקחה את כל מה שהיה שייך לה בדירה, והלכה. ככה, בלי
איזה הודעה מוקדמת, בלי טלפון, בלי שום הגיון.
האמת שיכולתי להרגיש את זה מגיע, כבר כמה שבועות האווירה הזאת
מרחפת בדירה שלנו, אלא שאת רוב הזמן היא כבר לא מבלה פה, ככה
שמשכנו את זה עוד, ועשינו כאילו הכל בסדר. לפעמים כמעט האמנו
שזה ככה. אם היה בא אורח, לא היה לו מושג.
אז זהו שהכל לא בסדר, זאת תקופה לא קלה גם לה וגם לי. וכל
הלעשות כאילו הזה כבר יצא לנו מכל החורים.
בלי שום ויכוח, נראה לי שפשוט נמאס לה ממני. פשוט אין לה יותר
כוח לנסות להחיות משהו שכל-כך רוצה למות במילא. והכי נורא זה
שכנראה שכבר כמה זמן אני לא עושה לה את זה. והיא עושה כאילו.
גם אני.
אם אני לא טועה, היא דווקא אמרה יותר ויותר בזמן האחרון כמה
שאין לה מה לחפש איתי יותר ושברגע שהיא תמצא דירה אחרת זה באמת
יגמר.
השבוע, כשנשארתי לבד בדירה,  תפסתי אומץ והתקשרתי לבית של
ההורים שלה. אבא שלה ענה ואמר שהיא לא נמצאת, למרות שבטח אם
מצמידים את השפופרת לאוזן וסותמים את האוזן השניה עם היד, אפשר
לשמוע אותה קוראת בחדר של אחותה.
תמיד חשבתי שאבא שלה לא סובל אותי והוא היה שמח אם לא היה לי
שום קשר עם הבת שלו. עם האמא שלה דווקא הסתדרתי לא רע בכלל.
פעם היא אפילו התקשרה כמה דקות אחרי שבעלה נבח עלי והתנצלה על
הכל כמעט. איזה אישה, מלאך. והבת שלה, ממש כמוה.
אז זהו, תמיד זה נגמר ככה פחות או יותר. זה תמיד מאכזב.
האמת, מאז הכל מתחבר לי. כל החיים שלי נראים קצת כמו הסיפור
הלא שמח הזה. אם יכולתי לשנות את החיים שלי, חוץ מהסיפור איתה,
הייתי משנה עוד כמה דברים. תמיד רציתי להצטרף לאיזה ארגון
לאיכות הסביבה או זכויות האדם או אפילו להציל חיות, לא משנה.
העיקר שיהיה לי משהו שאני אוכל להסתכל עליו אחורה בגאווה. זה
נשמע קצת פאטתי, אבל ככה אני מרגישה.