פגשתי אותה לראשונה בזמן הליכתי הרגועה במדשאות הטיילת של
תלפיות בירושלים. ראיתי את פניה משולבות עם אבני העיר העתיקה
ועם הרוחות הסובבות את הקיום היומיומי בעיר הקודש.  בתחילה עוד
יכולתי לשלוט על התרגשותי ואפילו תכננתי להמשיך ללכת ולשכח את
האהבה שעדיין לא החלה בחיים ממשיים. אחרי שנייה ציירתי בדמיוני
ויכוחים, מריבות, עלבונות, קללות ובכי, וכמעט ניגשתי אליה בכדי
לומר לה את השלום האחרון. שרפתי עוד כמה צעדים וחזרתי לכיוונה.
הזמנתי אותה לקפה בלי תרוץ כלשהו, אמרתי לה שלא הייתי מסוגל
להמשיך בדרכי אחרי שראיתיה מבלי להחליף כמה מילים עמה. הקפה
מהר מאוד נגמר והזמנו בקבוק יין, והרמנו כוסית לכבוד כלום בכלל
אך לכבוד הכל בפרט.
ליוויתי אותה לביתה, לא לפני שהחלפנו מספרי טלפון והסכמנו
שנתראה בקרוב מאוד. כשנכנסתי לדירתי השכורה, התהלכתי לי כחולם,
הסתכלתי לכל עבר מבלי לראות מאומה, וראיתי אותה בכל פינות חדרי
המלוכלך והעזוב. רק לכבודה באותו לילה ניקיתי את הבית, סידרתי
את עשרות הדברים שלא היו במקומם, ואפילו החלפתי מצעים במיטתי.
לא הצלחתי לעצור בעד מחשבות נבואיות ומהר מאוד ראיתיה על ידי,
משוחחת עמי על סודות שרק הקרבה מגלה, עיניה חודרות לתוך עיניי,
זרועותיי מתכרבלות בזרועותיה, ושנינו מכוסים בסדין הרך ובכמה
תקוות ואשליות. שכבתי על המזרון, התכסיתי בשמיכה וניסיתי
לישון, אך היא לא הרשתה לי. בחלום היינו ביחד, ואיתרתי נשיקה
של שפתיה על שפתיי שעד אז לא יכולתי לדמיין, עורה הרך של אישה
מלטף את תשוקתי ושני גופים מדברים בהזעה, ביחד, מאושרים
ותשושים. התעוררתי מגן העדן, ירד גשם בחוץ, ובתוכי.
למחרת היום התקשרתי אליה מהעבודה ואמרתי לה שאני רוצה לפגוש
אותה במהרה. בערב נפגשנו, נישקתי אותה בנשיקה צנועה בלחייה
והיא הסמיקה קמעה. ישבנו באותו בית קפה והזמנו עוגות ומיץ
תפוזים.  מבלי לחכות לרגע המתאים, אם ישנו כזה מושג באהבה,
אמרתי לה שחלמתי אותה כל הלילה. למרות שידעתי שאני נחפז מדי,
לבי בגד בי ודיבר את מה שהיה לו למועקה. היא שתקה, חייכה לעתים
עם חיוכה הביישני ואחרי כמה וכמה כוסות מיץ וכמה עוגות שונות
נעצה בעיניי את מבטה ואמרה לי שהיא רוצה לנסות לאהוב אותי.
קשה לי להסביר את הימים הארוכים שעברו עליי כשעבדתי במשרד והיא
הייתה שקועה בלימודיה באוניברסיטה, כשחשבתי אותה כל רגע וספרתי
שעות, דקות וחלקי שניות. ראיתיה בטפסים שמילאתי, בהמחאות,
במכתבים ואפילו )ושהיא תסלח לי( בפרצופו החמוץ של הבוס שלי. כל
חיי הסתחרר סביב קיומה, חבריי החלו להתלונן על היעדרויותיי
הממושכות, הוריי ראו את הבזק עיניי רק בכמה שעות בסופי שבוע
ואפילו זנחתי את הכדורגל בימי שישי בגן סאקר לטובתה.
היא הייתה האישה הראשונה, ובזמנו בטחתי שתהיה האחרונה והניצחת.
הזמן מת בעתו, והשתנתי עמו ללא היכר, הפכתי להיות המאהב
המושלם: חיי היו היא, תווי פניה הצטיירו כגבולות של עולם קסום
שבו אני התייר היחידי, ורק עמה יכולתי למצוא את המרגוע, כשהרוח
והגוף נחים, כשאין מחשבות ופעימות הלב מדברות רק טוב.
אני חושב שבימים ההם רגש הקנאה שהיה רדום בתוכי לפתע התפרץ. לא
יכולתי לסבול שהיא תלמד עם חבריה מהאוניברסיטה, מתרחקת מקיומי
לשעות כה ארוכות ולכן עזבתי את עיסוקיי והתחלתי ללמוד מה שעד
אז היא למדה. אף פעם לא רציתי להיות עובד סוציאלי אך השתוקקתי
להיות על ידה. אך היא הייתה כבר בשנה השנייה ללימודיה ואני
התחלתי את הראשונה. ניסיתי לשכנעה לקחת שוב את הקורסים של השנה
הראשונה בכדי לבסס את ידיעותיה בתחום אך היא סירבה עם חיוך
מתוק בשפתיה ועם קורטוב של התנצלות. ידעתי שהגזמתי בדרישותיי
אך לא יכולתי לשלוט בלבי. היא קיבלה את כל מחשבותיי בהבנה בגלל
אהבתה אליי.
עד הלילה שישנו ביחד בדירתי. תכננתי את כל צעדיי בסבלנות של
מקצוען ובקור רוח מדהים, כייצור מתוכנת ובלי לערב כל תחושה.
הכנתי סלט מיוחד, קניתי גבינות ולחמים, ובישלתי כמה פשטידות.
לא שכחתי לקנות בקבוק של יין טוב ולהמס לתוך הכוס המיועד לה
כמה גלולות שינה. הארוחה הייתה טעימה עד מאוד, ייתכן והיא
הייתה באמת כזאת, או אולי שנינו רצינו שהיא תהיה כזו. דברנו על
אושר ועל אהבה והיא נרדמה כמה דקות אחרי שסיימה לטעום את עוגת
הפקאן שאפיתי.
אחזתי בה ולקחתיה לחדרי. הפשטתי את בגדיה והנחתי אותה על
מיטתי. היא הייתה כמלאך, גופה השזוף והמתוק, עיניה הנחות
מאחורי העפעפיים, ערוותה הרדומה ושערותיה המפוזרות בכל החדר.
תהיתי האם שם בשמים, בראותם מלאך כזה היו מתאפקים כמו שאני
התאפקתי. התפשטתי ופתחתי את הארון. הוצאתי את החוט הלבן
והמחט.
אני רק רציתי לחיות אתה לעד, לאהוב אותה כמו שאף אחד לא אהב
אותה מעולם, לתת לה את גופי, נשמתי ועוד. שכבתי לידה והתחלתי
לתפור את זרועה לזרועי. הדם צבע את הסדין הלבן. הגעתי לרגלינו
והכאב היה ביליתי נסבל, אך אספתי כוחות רבים מעצם המחשבה
שהקרבנו כל כך הרבה למען האהבה. הודיתי לאלוהים שבשמים שהיא לא
התעוררה לכל אורך המלאכה. חלמתי בהקיץ וראיתי את שנינו ביחד
לעולמים, יד ביד, יד אחת. לאחר זמן מה התעלפתי, אולי בעקבות
הכאב הרב, אולי בעקבות ההתרגשות. חלמתי על נהר עם מי דם ועל
רפסודה של מלאכים שבה שטנו שנינו, אני והיא.
התעוררנו כמה שעות לאחר מכן. היא פקחה את עיניה וניסתה לראות
את מחוגי השעון שבשולחן הקטן בפינת החדר, אך ללא הצלחה. הפצעים
הגלידו מהר ואני ניסיתי לומר לה שמהשמים באו ואחדו אותנו
לעולמי עד.  בחלוף כמה דקות הלכנו ביחד לשירותים וחיכיתי שתעשה
את צרכיה וביקשתי שתצחצח לי שיניים היות ותפרתי את ידי
הימינית. הכנו ארוחת בוקר בשתי ידיים, והשקענו מאמץ רב באכילה
משותפת. אחרי שעה של הדחת כלים נסענו באוטובוס לאוניברסיטה.
ביום הראשון למדנו בקורסים של השנה הראשונה וביום השני למדנו
באלה של השנה השניה. חשבתי לעזוב את לימודיי, שהרי השגתי את
מטרתי. חזרתי לעבודה אך מהר מאוד החלו להתעורר בעיות היות
והיינו שם פעם ביומיים.
חלף לו חודש בלתי אפשרי, היא עזבה את לימודיה ואני פוטרתי
מהעבודה. אחרי שבוע של הסתגרות בביתי המצרכים אזלו.
היה זה בלילה ללא ירח, כשחיפשנו כמיואשים את הצורה שתאפשר לנו
לעשות אהבה ללא הצלחה, כשהיא לקחה את המספריים שלי וגזרה את
איחודנו. הפעם הסדינים התרטבו מהשקיפות של דמעותינו.. בבוקר
התעוררתי וחשתי בתוכי את החופש שכה חסר לי. הכל מאז התנהל יותר
במהירות, בקלות, יותר לבד, יותר עצוב. היא עזבה.
אחרי כמה שבועות נודע לי שהיא חזרה ללימודיה ושמאוד הצליחה
בהם. אני חזרתי למשרד והתקדמתי. חזרתי לראות את חבריי, להיפגש
עם משפחתי ולשחק כדורגל בימי שישי בגן סאקר. כל כמה זמן,
בהיותי לבד, אני מפשיל שרוולים ומסתכל לצלקת של אותה אהבה.
עדיין איני בטוח מה הפריד בינינו.