יום אחד.  
נטע מכרסמת את הקרקר האחרון בחבילה. על השמיים מצוירים שני
קווים של ציפורים. מחוברים בקצה אחד. היא מסתכלת בחלון ורואה
את הים והנמל. הספינות של צי הסוחר כבר יצאו אל הים עם
מכולותיהן.
בטלפון היא שומעת את רונן מדבר על סרטים. נדמה לה שהוא מתגעגע
אליה. היא סגורה בתוך רוטרדם, הוא סגור בתוך ירושלים. הלוואי
והיית פה לראות איתי את "שר הטבעות", יש לו קול של ילד. נטע
עושה רעשים של נגיסה בקרקר.
רונן מדבר על שינויים. רוצה לבוא אליה, להרגיש משהו אחר. היא
לא רוצה אף אחד. אחרת בשביל מה כל זה קרה. רונן לא מבין, לא
כמו שחברים טובים אמורים להבין. היא צריכה את החלל שלה. את
הדירה הזו בקצוות של הולנד. את השמיים הנקיים מעשן. את
ההתנתקות.
היא מבטיחה לו שעוד מעט ותחזור. אין טעם שיבוא לכאן. היא מנסה
להסביר לו כמה טוב לה לבד. רונן מתחמק, לא מנסה להפנים. היא
טורקת את הטלפון בזעם.
גם היא לא מבינה את הרצון שלו לברוח. הוא לא רוצה לבוא לראות
אותה, הוא רוצה להיות שם כמוה, רחוק מהמוני האנשים שמכירים.
היא צריכה לצייר בשקט, להפגיש את המכחול עם הבד, ליצור כתמים
ומהם ליצור תמונה. זה תהליך שהולך ומתעצם. בינתיים לא ציירה
אפילו ציור אחד. היא רק רוצה. אבל לא מגיעה לזה. השלווה הורסת
לה את היוזמה. גורמת לרוגע שאין בו מעשים. היא יודעת את זה אבל
מרגישה שאין לה במה להלחם.
נטע לוקחת את התיק ויוצאת אל הסמטאות, חוצה את רחוב וויינה בין
בתי המלון, נכנסת לגלריה. הידיים קרות מהכפור בחוץ. הרוח הקרה
מהמערב לא נותנת לה לסגור את הדלת. הגלריה ריקה, שני אנשים
בלבד מטיילים בין התמונות. ביאטריס משחקת עם המחשב בעמדת
הקבלה. יופי שבאת, נטע, השעמום הורג אותי, היא אומרת. נטע
מתהלכת הלוך ושוב, בין הטרקלין לאולם הראשי. מקשיבה לביאטריס
מספרת על הילדים. כבר שנה שהיא עובדת בגלריה. איכשהו פה זה
המשפחה שלה.
ביאטריס, שיש לה בעל מתון שלא מנסה לגעת בה יותר, הילדים
שמתאכזרים אליה כשהיא מבקשת מהם לעשות משהו. נלי, שבאה בימי
שישי להעלות רעיונות לתערוכות חדשות, אשת עסקים בלונדינית עם
גבות מסודרות, ויקטור, שהוא פה בעיקר כדי לסחוב ציוד מהמחסן
לאולם הראשי, לתקן מנורות ולצבוע קירות סדוקים. זו המשפחה
ההולנדית של נטע.
כשהיא חוזרת לדירה היא שוכבת על המיטה ומתכסה במעיל. אולי באמת
כדאי שתחזור כבר הביתה, היא חושבת. יותר מדי התרחשויות חסרות
משמעות. מבטים שאין בהם תוכן, כיווצי שפתיים במבטא זר. חוסר
בציורים חדשים. השרוולים של המעיל ארוכים וטובים, היא מכניסה
לתוכם רק את כפות הידיים, חום שעובר לשאר הגוף. היא מתקשרת
לרונן בגלל הגעגוע. אומרת שאולי תבוא בקרוב. הוא עדיין כועס על
הטריקה של ליל אמש. לא מתייחס לדברים שהיא אומרת. כן, טוב, אז
יאללה, נדבר.
משהו אומר לה לחפש ריגושים. להיות הלילה יותר נועזת. נטע תצא
החוצה, תתערבב עם הקהל. תהיה עליזה ויפה. היא לובשת שמלה שחורה
קצרה, מעליה מעיל העור הארוך. מתאפרת, מסתרקת, מברישה את
התלתלים האדומים שלה, נועלת נעלי עקב.
הרחוב שוב מקפיא לה את העצמות. היא חלוקה לשתיים. אחת שאומרת
לה לחזור לשמיכות ולתה, השנייה שרוצה הרפתקאות. היא ממשיכה
ללכת עד שהיא רואה אנשים. לנצח את הבדידות. היא זוכרת את
האזהרות. לא לצאת לבד אחרי עשר בערב, ליידי אמיתית לא תשב לבד
בפאב. לנטע לא אכפת. היא מדחיקה את האזהרות ונכנסת לאחד הפאבים
המהבילים. מוסיקת ג'אז שקטה חולשת על האולם. נטע מתיישבת ליד
הבאר. אין לה מושג מה להזמין אבל זה לא משנה. היא תשתה, והרבה,
ותשכח, ותיזכר, ותקיא, ותקום, ותתחיל, ותתנסה, ותשכב, ותאהב,
ותשנא את עצמה בבוקר שאחרי.
היא מחפשת. בין האנשים. למה כשהיא חושבת על הרפתקאות מיד עולה
לה סקס בראש. היא רוצה מישהו לרגע. אהבה של כמה שעות. כינוסים,
כינוסים בתוך בתים מלאים בזבל, נשימות, נשימות בחוסר הכרה,
התלבשות והתחמקות אל בית מזובל אחר. ורגיעה. והצטערות. אבל היא
רוצה כל כך בקרבה. כל קרבה. הכי מנוטרלת. היא רוצה לשים את
הרגליים שלה על הישבן של מישהו בזמן שהוא דורס אותה בפנים. נטע
מחפשת מישהו שנראה נקי, נראה טוב אבל לא מבטיח הבטחות לטווח
ארוך.
היא מפזרת את השיער הארוך שלה כדי שכולם ישימו לב שהיא יפה.
והיא יפה. נטע.
הם מבחינים בה. אם יש תכונה אחת שנטע יכולה לזקוף לזכותה היא
היכולת למשוך אליה זבובים. נתוני ההתחלה טובים. בחורה לבדה,
נראית לא רע, יושבת בבאר ושותה. יש לה בתיק קונדומים ומרענן
נשימה. יש בתים מסביב וחדרי שינה, מיטות וסדינים ואם אין אז
ספה. ונטע מחכה שמישהו ייגש.

עוד יום.  
נטע ידעה שכך יהיה. שוכבת בדירה שלה, המצעים שמוטים מהמיטה.
דמות בחושך עוזבת את החדר. נכנסת רק לדקה לשירותים, חומקת אל
המדרגות החוצה ונעלמת. היא מחכה שהדמות תהיה רחוקה. ונטע קמה.
לא, פרץ הבכי לא היה מתוכנן. הוא השתקע בה בלי הזמנה מפורטת.
מקום וזמן ומפה מצויירת עם נקודות. הבכי פשוט בא, ביקור הפתעה.
נטע כועסת כי היא בוכה. נושכת את השפתיים כדי להפסיק את הבכי,
אבל הוא נשפך ממנה כמו זרע מאיבר מין בסוף המשגל. הרי זה מה
שרצתה, היא מסדרת לעצמה את המחשבות, לילה בלי פירושים, בלי
המשכים. היא מבינה לרגע שלא היה שום ריגוש. רק זיון שלא הייתה
צריכה. היא אפילו לא זוכרת מה קרה בו.
נטע מתקשרת לאמה. היא רוצה הביתה. כשהיא בוכה היא תמיד רוצה
הביתה. להרגיש את החיבוק החם על הפנים, להיות עם האנשים שלה.
חבורת נטע. כל האנשים שאוהבים אותה בלי תנאים. היא אומרת לאמה
שהיא רוצה לחזור. לחזור עכשיו. מיד. היום. הלילה.
בטלפון אמה נשמעת מודאגת. נטע'לה? קרה משהו? מישהו הזיק לך?
היא אוהבת את הדיבור החתוך של אמה, כמו רס"ר בצבא, מילים
שנשלפות כאילו לא הייתה בהן רכות. לא, אימא, לא, אני פשוט
מתגעגעת. נטע אומרת. היא לא תחזור הביתה היום. נטע פה ונטע שם.
ונטע נשארת.
היא יוצאת כרגיל מהבית. היום חופש. סוף שבוע מתחיל. היא הולכת
לנמל לראות ספינות מישראל, שבאות להניח "במבה" ותפוזים עם ריח
של בית על המדפים בחנויות. אולי זה יסיר את הגעגוע.
הספינות עומדות והיא יושבת. גם הן וגם נטע נחות. היא מציירת
בפנקס שלה סירה בעיפרון. הסירה שתביא לה את הרוגע. בסירתה עוגן
זרוק אל קרקעית הים, מפרש לבן עם דגל ישראל מודפס בגאווה.
רוטרדם מרגיעה אותה מהסערה. היום יום יפה. לא גשמים וסופות,
המים שלווים. רק לקפוץ ולשחות ולהיות רטובים. אבל היא לא. לא
נטע. אין לה את הרצון הזה, לשים פס ולקפוץ. היא לא ברחה משום
מקום כדי להיות מורדת. היא נסעה להתרגעות שנמשכת כבר שנה.
ברוגע הזה היא שוב חושבת על הבית. וכמה טוב היה כשהיו ילדים.
רונן והיא משחקים משחקי תפקידים. פעם הוא מפקד מחתרת והיא
העוזרת האישית שלו, פעם היא רופאה והוא חייל פצוע. לפעמים הוא
"קיד" והיא "קרלה" מ"כוח המחץ" , שני גיבורי אנימציה. היא
זוכרת ילדה ג'ינג'ית עם נמשים, מקפצת תחת הגשם הראשון, ואת ריח
הדשא בגינה, ואת החלזונות על השביל, רק לא לדרוך עליהם, תראו
כמה הם חלקלקים. קבוצת נמלים מטיילת על האדמה החשופה, במקום
שבו הדשא לא נקלט. עולות ויורדות מקו הקרקע אל הקן שלהן. יונים
על העץ, מלכלכות בצואתן את הענפים. ורונן, ילד שחום ורזה, נוסע
על אופניים ביום כיפור. נטע פה ונטע שם. נטע חוזרת הביתה.

כמה ימים מאוחר יותר.  
נטע במשרד של קיי.אל.אם, התקציב לא גדול. צ'רטר? זה בסדר.
העיקר שמהר. לפני שתתחרט. היא רוצה הביתה. היא מחייכת, היא
נהנית מהגילוי החדש של הבגרות. נטע יודעת מתי מסתיים פרק ומתי
מתחיל חדש. ואתמול. היא חוזרת, טלפונים, נשימות גדולות של
התרגשות.
מאתיים דולר והיא בבית. גיהוץ כרטיס האשראי. מהר מהר לפני
שתאחר. עשו זאת מהר ולא, תרצה לבטל. נטע פה ונטע שם ונטע בטוחה
ולא בטוחה והיא תבוא או לא תבוא והיא תישאר או תלך למקום אחר.
היא הולכת הביתה לארוז. ולא לשכוח לעבור בגלריה ולהודיע שהיא
כבר לא עובדת שם יותר. החיבוק עם ביאטריס נמשך זמן רב. ביאטריס
אוהבת ונטע אוהבת יותר. עכשיו ייווצרו בה געגועים חדשים.
ויקטור בוכה. יצור שברירי כזה מבפנים וחזק נורא מבחוץ.
ההולנדים רגישים. ונלי אומרת שהכי חשוב להיות עם המשפחה, היא
מודה שלא הבינה מה נטע מחפשת רחוק כל כך מהבית. אחר כך היא
חוזרת למחשב שלה. לפני שנטע הולכת היא יורדת בריצה ומחבקת
אותה. תשמרי על עצמך. ונטע הולכת.
היא אורזת היטב את חפציה. מזכרות שונות ומשונות. ספרים על
אומנות ותמונות של הולנד. בגדים חדשים שלא נראו בארץ ישראל
ונעליים מבריקות בצבע אדום שהעיזה ללבוש רק כאן. היא יוצאת
וקונה מזכרות לקרובים. חפצי קרמיקה בכחול. נעליים הולנדיות
מיניאטוריות. תמונה מצחיקה של שוטר מעשן גראס. זו הולנד
החופשית.

ועוברים כמה ימים נוספים.
ברכבת לסכיפול. השמיים אפורים הבוקר. אולי ירד שוב גשם. נטע
מכורבלת במעיל. הידיים שלה מתוך השרוולים. פרפורי התרגשות. שנה
שלא יצאה מהולנד. שנה שהיא כאן ומחשבותיה שם. בראשה היא מסכמת
תקופה. זה הזמן לעשות סיכומים. מה היה? היה עבודה שממנה אפשר
ללמוד, היו כמה פרשיות אהבים בלונדיניות שלא החזיקו מעמד. היו
חברים חדשים שלעולם לא יבינו מה בנפשה. היו טלפונים וחשבונות
של שיחות לישראל. היו דמעות והיו עלבונות והיו רגעים שהיא רוצה
לשכוח.
בשדה התעופה המולה כרגיל. אנשים מכל קצוות תבל מתקבצים יחד תחת
קורת גג אחת. ערבוביה של שפות, של צבעים, של מזוודות. הטיסה
שלה עוד שעתיים ויש זמן לרחוץ ידיים ולהשתין ולאכול משהו קטן.
עוד עוגת שקדים אחרונה לפני שהיא עוזבת את הולנד.
אפילו בשירותים המולה. תור ארוך של ממתינות. כולן רוצות
להתרוקן מהולנד. להוציא אותה ואת שלוותה ולהיות במצב מוכן.
מוכן לארץ אחרת. כי נטע יודעת- מה שהיה פה לא יהיה שם. זה רגש
אחר לגמרי. זו שגרה שונה.
אחר כך היא יושבת בקפיטריה ושותה תה עם עוגת שקדים. איזה טעם.
טעם לא מבית, אבל מרענן. מביטה בשעון. עוד שעה והיא על המטוס.
ומשם אין דרך חזרה, לא ייתנו לה לצנוח אל השדות הירוקים ותחנות
הרוח. היא מוציאה את פנקס הרישומים. משחקת קצת עם העפרון.
תחנות רוח ועצים בכביש שמוביל מאמסטרדם להאג. הרוח נושבת
מסובבת. סיבובים. רמברנדט מצייר לה מחושים. פרפר שמעופף. נטע
פרפר. היא יושבת וקמה ויושבת וקמה ומציירת עוד ציור של איש
ממתין למטוס. עוד חמישים דקות. היא בטרמינל. היא נבדקת. נשאלת.
נחקרת.
נטע פה ונטע שם.

למחרת.
השמיים מאובקים בעננים של גשם. עוד מעט ובא החורף והקור הצורב
הזה. היא מדליקה את התנור בסלון. מהחלון היא רואה את הנמל של
רוטרדם. ספינות מכל העולם מחכות לה. כרטיס הטיסה מבוטל. בכל
זאת תצטרך לשלם. בבית כועסים אבל הם יסלחו לה. גם רונן כועס.
אומר שנשבר לו מההקפצות.
בגלריה שמחים שהיא נשארת. והיא מציירת. נטע מציירת. פחיות
צבעים על השטיח. לא משנה אם יתלכלך. זה הבית שלה. היא יכולה
לעשות מה שהיא רוצה.
נטע פה ונטע שם. ונטע שם.