תמיד הם נחשבו בעיני עצמם להכי הכי. מישהו הדביק להם את הכינוי
הזה של "עם סגולה" לפני כמה אלפי שנים, ועד היום הם נאחזים בו
כאילו כלום לא קרה מאז. אולי אז באמת הגיע להם הכינוי הזה, הם
היו בסה"כ עם של עבדים יוצאי מצרים, ומסיפורים ששמעתי הם באמת
האמינו שאת הדיברות העילגות שלהם הכתיבו להם משמיים. אני מוכן
להתערב שזה לא נכון. בשמיים יודעים איך להתנסח.
הם הובלו לארץ שהובטחה להם בחסדי אבות על ידי כבד פה עם תסביך
גדלות, ואחיו. כשהגיעו לשם הוביל אותם מנהיג אחר, איש צבא.
יהושע, נדמה לי שקראו לו. הוא החל את החיים שלהם בארץ החדשה
במלחמה שעד היום לא פסקה. טבח התרחש בינהם לבין העמים בסביבה,
אך הגרוע מכל הוא הטבח שהתרחש בינם לבין עצמם. הולכים בדרך
הנכונה, לא הולכים בדרך הנכונה, למי אכפת?! כל מה שאני יודע זה
שאני שונא לשמוע אנשים סובלים, אז הם הקריבו כמה קורבנות לאלים
לא להם, מה זה חשוב?! גם לי זה קצת צבט כשראיתי את זה, אבל
הנושא העיקרי נשאר אותו הדבר, ערך החיים אמור לעלות על כל דבר
אחר.
כאן אנחנו מגיעים לנושא העיקרי. אני לא יודע מה הולך שם בתוך
הבניין הגדול ההוא בירושלים, אני מנסה לא להקשיב לרעשים שאני
שומע, לצווחות של הילדים הניצלים באש המלחמה, אבל מה שאני כן
יודע הוא שאותם 120 שרים וח"כים בבניין הכנסת לא מבצעים את
תפקידם. אולי הם שכחו מהו, אולי הם לא יודעים, או שאולי התפקיד
לא כ"כ מעניין אותם. אבל הם מפספסים את הדבר החשוב ביותר,
להציל חיי אדם!
אני זוכר ב91, בדיוק הייתי באפריקה, מציל ילדים מרעב, פתאום
קראו לי לפה, היו כל מיני סקאדים שעמדו לנחות. סתם אזעקת שווא,
כמעט לא היו נפגעים. והילדים האלה באפריקה מתים כמו זבובים,
קודם מתנפחת להם הבטן, ואז הם עולים לשמיים. אחרי זה הם הופכים
למלאכים עם כנפיים לבנות, זאת רק אשליה שכל המלאכים שמנמנים,
רובם רזים עם בטן נפוחה מרעב.בכל מקרה ב91 באתי לפה, אתם
יודעים, מה לא עושים בשביל העם הנבחר. ובמקום להגן, הם נלחמו
בעצמם. שמאל נגד ימין, חילוניים נגד דתיים.
אני בעצמי בירכתי על המלחמה הזו. פעם בכמה זמן העם הזה שלי
צריך להתלכד סביב משהו גדול מימנו, סביב הערך הזה שהם שוב
שחכו, החיים. נכון, אולי זה לא היה בתכנון של אותו משוגע מסופם
בלב עיראק, אבל אתם יודעים, הכל משמיים.
החלק הכי גרוע הוא לשמוע, לפעמים אני מצליח לפספס קול של ילד
רעב בוכה, אך את בכי אמו החרישי אני תמיד שומע. לעיתים אני לא
שומע חייל שאפסו כוחותיו מלהילחם, אבל את תחנוני חבריו לקרב,
שמקריבים את עצמם לא למען אדמתם או ארצם, אלא למען חברים
הצונחים לרגליהם אופסי כוחות קשה שלא לשמוע. לעיתים אני מנסה
לשכוח תפילות שקטות ותמימות לפני שינה של ילדים קטנים בהירי
עור עד חיוורות, כלואים בפנימיות שלא נותנות להם את החופש
לחשוב לדעת או לאהוב, מנסה לשכוח ולהירדם. אבל בכל בוקר אני
מתעורר לאותם מילים שנאמרות בחוסר משמעות משועת מדברים אליי
בלי מבין, בלי יודע, בלי רואה. אומרים לי את המילים האלה,
שהיום יותר מתמיד, אני יודע שהן ריקות בשבילן ממשמעות ברוך אתה
ה' אלוהינו, ה' אחד".