היום טסתי במטוס.
ההורים שלי אמרו לי שמכריחים אותנו לנסוע למקום כלשהו, ושהם לא
יודעים עליו כלום.

לא ידעתי כלכך מה לקחת, אז ארזתי את כל הארון שלי ואת כל
הדיסקים, ואת כל הספרים, ואת כל זה דחסתי לתוך מזוודה אחת
קטנה.

הגעתי למטוס, והיו איתי עוד המון אנשים מוזרים כאלה, שאפילו לא
היית חושב שהם קיימים בעולם. הם היו רזים וגבוהים, והיו נראים
כמו גפרור. על כל אחד מהם היה על החולצה את המפלצת הזאת
מ"צעקה" שהיתה רוצחת אנשים ואומרת להם בטלפון שהיא יודעת מה הם
עשו בקיץ שעבר. היה להם גם על החולצה את הסמל הזה של הסטן,
666.

נבהלתי? ברור שנבהלתי. אתה רואה את כל האנשים הקצרים והארוכים
האלה, עם הסמל של צעקה ושל ה 666, ואתה בטוח שאתה מגיע למקום
רע ומפחיד, ושחייך עומדים להפוך לסיוט אחד גדול.

בינתיים, כשבחנתי את כולם, הגיעו דיילות. לכולן היה שיער סגלגל
מפוזר, עיניים כחולות, והן היו גם רזות וארוכות. היה להם גם את
הסמל הזה כמו של כל השאר במטוס.

הסתכלתי לידי. אמא ואבא ישבו, כבר הספיקו לשים עליהם את הסמל
הזה, והם ישבו ברוגע, קוראים עיתון, ומחייכים. פתאום שמתי לב
שהם היו רזים וארוכים, בדיוק כמו כל השאר. זה כבר היה יותר מדי
בשבילי. קמתי מהמקום וצרחתי וביקשתי לדעת מה הולך כאן.
אחת הדיילות רצה אלי בחיוך, עם העיניים הכחולות, ודחפה לי איזה
מחט לזרוע.

אני זוכר שקמתי אחרי איזה שעה. אמא ואבא הספיקו להחתבר עם הזה
שישב מולם, סבא אחד מכפר, שעזב את כל הנכדים שלו, ואת אשתו.
קראו לו מובי,  והיה לו מכשיר שמיעה, וקול נורא צרוד. למרות
הדמות הסבאית, אלוהים יודע למה - שנאתי אותו. היה בו משהו כלכך
צבוע, וכלכך מגעיל.

הסתכלתי מאחורי. ראיתי כמה ילדים, קצרים וארוכים, ששיחקו
בקוביה הונגרית.
ניגשתי אליהם, וניסיתי לפתח איתם שיחה, לברר מה הולך כאן.

" זה מטוס שלוקח אותך לגיהנום" אמר לי הילד הקטן. היתה לו רק
שן אחת, והוא לבש כובע ציידים אדום. "המטוס הזה הוא של כל
האנשים שעשו דברים רעים בעולם, שלוקחים אותם לגיהנום, והם
יהיהו שם כל החיים.

"ומה אתה עשית, ששלחו אותך לגיהנום" שאלתי אותו קצת בהיסוס.
"אני? לא יודע, אני חושב שהורדתי לאיזה ילד בגן את המכנסיים,
והילד הזה בכה נורא, ואז אמא שלו באה והלשינה עלי לגיהנום".

חזרתי למקום שלי, וניסיתי לחשוב מה כבר עשיתי, שהלשינו עלי
למשטרת הגיהנום. ברור שעשיתי כמה מעשים רעים, אבל לא ניסיתי
לגרום נזק לאף אחד. חשבתי אולי על שאול מהמכולת, שמת לפני
שנתיים וחצי, וגנבתי ממנו פחיות קולה. הוא כבר בטח בגיהנום,
והלשין עלי.

הסתכלתי החוצה מהחלון, וכבר התחלתי לראות את הגיהנום.
זה ממש לא מה שהיה בדמיון שלי. ראיתי עיר צבעונית, עם בנינים
קטנים ותמימים כאלה, והמון אנשים רזים וארוכים הולכים
ברחובות.

מוזר, אבל הרגע שאמא ואבא ראו את הגיהנום, צווחה ענקית נשמעה
מאמא. היא התחילה להיבהל. לא כלכך הבנתי ממה יש להיבהל, בסך
הכל מקום עם בנינים קטנים ואנשים רזים וארוכים.

הדיילת ביקשה מאיתנו לכתוב באיזה ניר את הפרטים שלנו, והייתי
צריך לכתוב בן כמה אני, ואיפה נולדתי, ומה עשיתי רע לעולם
הזה.

אז כתבתי שגנבתי פחיות משאול זכרונו לברכה.

הסתכלתי בדפים של אמא ואבא וכל שאר האנשים. אמא כתבה שהיא לא
טעתה בשום דבר בחיים שלה, ושהיא מושלמת, ושבכלל לא היה צריך
לשלוח אותה לכאן.
אבא ניסה להשתמש בהומור המעצבן הזה שלו, והוא התחיל לכתוב שהוא
היה זה שפיצץ את התאומים, והוא היה זה שעשה את כל הפיגועים
בעולם, , ועל זה שהוא זה שעשה את הפיגוע ירי בדוד שלי, שלמזלי
לא קרה לא כלום. הוא המשיך וכתב שהוא זה  שאחראי לכל הרוע
בעולם ושהוא אל השנאה המריבה והמחלוקת.

פחדתי שיאמינו לו במשטרת הגיהנום, ושיתנו לו את המקום הכי רע,
או אולי אפילו שישלחו אותו לצינוק.

ירדנו מהמטוס, וחילקו אותנו לקבוצות: אלה שעשו דברים רעים, אלה
שחושבים שהם מושלמים ושהם לא עשו כלום, ואלה שניסו להשתמש
בהומור המטמטם שלהם וכתבו שהם אל השנאה המריבה והמחלוקת.

אני הייתי בקבוצה של אלה שעשו דברים רעים, והגיע אלינו מישהו
רזה מאוד וארוך נורא, ששיבח אותנו על הכנות שלנו, ועל זה
שהעזנו לכתוב מה עשינו רע.

הוא התחיל לקרוא בשמות שלנו, עם מספר, ואמר לנו את החדר שלנו
" אדם 665 , וטובי 666 חדר 15 א'!!"

ניגשתי וקיבלתי מפתח. היה כתוב עליו שבכל מקרה של תקלה צריך
לחייג בטלפון לאיזה מספר ארוך. טובי היה נמוך ולא רוזה, כמוני,
והתחלתי להכיר אותו. היה לו שיער בלונדיני קצר, והוא אמר שהוא
גנב מהשכנה 10 שקל. הוא גם לא הבין עד עכשיו איפה הוא נמצא.

בדרך ראיתי את אמא ואבא. העיניים שלהם היו אדומות ורטובות, והם
התחילו לזעוק שהם לא שייכים לכאן, ושמגיע להם מקום טוב יותר.
ראיתי מישהו שמן וגבוה, שתופס אותם. הוא התחיל לזרוק קללוות,
שיסתמו ויסבלו בשקט, כי הם הביאו את זה על עצמכם. הוא נעלם
איתם למקום מסתור.

אני וטובי נכנסנו לחדר שלא הייתי מאמין שזה גיהנום. הוא היה
ענק, היו עליו ציורים שנראו עתיקים. על הציורים היו נערות יפות
כאלה, מושלמות, עם חיוך נוגה.

היו לנו שתי מיטות זוגיות, עם המזרון הכי נעים בעולם, ועל
השולחן חיכתה לנו ארוחת מלכים, שגם.. לא היית מאמין שזה
גיהנום.

טובי ואני אכלנו, ויצאנו החוצה לנשום אוויר ולראות את הגיהנום.


כבר היה אחרי צהריים, וראינו שקיעה מדהימה כלכך, לא היית מאמין
שזה גיהנום. הסתבר לנו שהגיהנום הזה הוא המקום שהכי קרוב לשמש,
המקום הכי חם בעולם.

ראינו בפעם הראשונה מישהי שלא היתה מהרזים והארוכים ומהארוכים
האלה. קראו לה דרלה, והיא היתה בלונדינית, לא גבוהה, אבל רזה.
היא הגיעה ביחד עם אחות שלה, סיגל, והן אמרו לנו שהדבר הרע
היחיד שהם עשו זה העתקה במבחן במתמטיקה.

טובי ואני התחלנו לדבר איתן, על זה שבטח כמעט כל העולם הזה חטא
מתישהו, והוא בטח נמצא כאן. גם כמונו סיגל ודרלה בכלל לא
האמינו שככה נראה גיהנום, ושהוא אפילו יותר טוב מהכדור הארץ
שהם הכירו.

היה ליד החדר שלנו מגרש כדורגל. ראינו ילדים רצים אחרי הכדור,
וביניהם היה גם את הילד הקטן, עם השן אחת, שקרץ לי וחייך.הוא
היה נראה כמו הבנאדם הכי מאושר בעולם, ושהוא רוצה להשתקע כאן
כל חייו. הם נראו כולם כלכך מושלמים, וכלכך שמחים, שהגיעו
למקום החלומות שלהם, הגיהנום.


ואני? אני עכשיו בחדר שלי, טובי יצא החוצה, ואני עדיין לא
מבין.
מה זה גיהנום, מה זה באמת טיב החיים, ומה זה 666.