הסיטואציה הבסיסית היתה פשוטה.
קצת משונה, אבל פשוטה.
"אתה חייב לכתוב אלף מלים כל יום", הודיעה לי הבלונדינית הרזה
והגבוהה.
לא היה לי מושג מי הבחורה הזו, ומה פתאום אני צריך לכתוב אלף
מלים בכל יום. ניסיתי להתמקד בציצים הקטנים והמתוקים שלה, אבל
היא המשיכה: "אלף מלים, כל יום. אתה יכול לכתוב יותר אם אתה
רוצה, למרות שזה לא מומלץ. בכל אופן, אם תכתוב פחות מאלף מלים
- תמות".
למי אני צריך לספק אלף מלים כל יום? תמהתי.
ואיך הבחורה קשורה למצב המוזר הזה? ומי יהרוג אותי? ולמה?
הבלונדינית לא טרחה לספק תשובות. "אלף מלים ביום, אחרת...",
אמרה במבטא שהתחלתי לזהות כבריטי, והעבירה יד על גרונה במעין
תנועת שיסוף מרומזת אך מאיימת.
כמו ב"ספיד", חשבתי, למרות שהבלונדינית הרזה לא עשתה רושם של
טרוריסטית, וגם לא של קורבן. המרחק בינה לבן-לאדן היה כמעט כמו
המרחק ביני לבין... לא יודע, שבצו פה אתם את השם של הסופר
החביב עליכם.
עד לאותה פגישה כתבתי מדי פעם, להנאתי. כמה סיפורים קצרים, פה
ושם איזה שיר מתחכם, מעט מכתבי תלונה לרשויות השונות. שום דבר
מיוחד, ובטח לא אלף מלים ביום.
האינסטינקט הבסיסי שלי היה להתעלם מדבריה, אבל הבלונדינית הרזה
והגבוהה בעלת המבטא הבריטי והציצים החמודים נשמעה משכנעת.
הייתי רק בן 22, במוח שלי שכנו תוכניות רבות שלא הספקתי לממש,
בעיקר כאלה הקשורות לבחורות שטרם שיגלתי. לא הייתה לי שום
כוונה לסיים את חיי בטרם עת. היא רוצה אלף מלים ביום? אני אתן
לה אלף מלים ביום, החלטתי בנחרצות אופיינית.
בימים הראשונים זה היה קשה. לא הייתי מיומן בכתיבה, ועל מנת
להישאר בסוף היום עם המיכסה הדרושה כתבתי לפחות חמשת אלפים
מלים, שרובן נמחקו בשיכתובים אינסופיים. לא פעם סיימתי את
המלאכה סמוך לחצות, מקליד בקדחתנות את המלים האחרונות בתקווה
להקדים את צלצול השעון. כמו מל גיבסון שתמיד מפרק את הפצצה
שלוש שניות לפני מועד ההתפוצצות, אם כי הזעתי הרבה יותר ממנו.
שעות השינה המעטות שהצלחתי לגנוב בין כתיבה לכתיבה היו בלתי
מספקות, והתאפיינו בעיקר ביקיצות רבות תוך כדי. הבחורות שנהגו
לבוא לביתי מדי פעם על מנת להתענג בחברתי הפסיקו להגיע. "לא
באתי כל הדרך מכרמי יוסף כדי לראות אותך מקליד", התלוננה אחת
מהן. "אתה בכלל לא מקשיב לי", המשיכה להתבכיין כשלא התייחסתי
לדבריה. גם את האימונים בחדר כושר נאלצתי להפסיק, והתברר לי
שחז"ל צדקו: אכן נפש בריאה בגוף בריא (ולהיפך).
אבל התקופה הקשה הסתיימה עד מהרה. עם הזמן צברתי נסיון,
הרעיונות החלו לזרום, והמלים נשפכו ממני בשטף רב עוצמה. כבר
בשעת צהריים מוקדמת יחסית היו על המסך אלף מלים נינוחות
ומרוצות מעצמן. השלמתי שעות שינה, טיפחתי מחדש את גופי,
וחידשתי את הקשרים החברתיים. שילמתי באורגזמות את חובי להיא
מכרמי יוסף, פיציתי גם את האחרות, והגעתי למסקנה שהחיים, באופן
כללי, די יפים.
מפעם לפעם נאלצתי למחזר רעיונות ישנים, אבל עשיתי זאת בחן רב,
השתדלתי לשלב טוויסטים קלים בסיפורים המוכרים, ולאף אחד לא היו
טענות או תלונות. אלף מלים ביום, זמן פנוי בשפע להנאות נוספות,
החיים המשיכו לחייך אליי.

עד שהגיעה תקופת היובש הבלתי נמנעת. הרי כל מאגר רעיונות,
מרשים ככל שיהיה, סופו להתרוקן. למרבה המזל גיליתי שבחורות
אוהבות לדבר, לפעמים אפילו יותר מסקס. הקשבתי להן, הודיתי
להוריי על גנים איכותיים שבנו אצלי זיכרון משובח, ומייד אחרי
שהבחורות נרדמו, מסופקות, הייתי מקליד את הטקסטים האינסופיים
שלהן. ההיא מכרמי יוסף, לדוגמה, שלושה חודשים נשארתי בחיים רק
בזכותה.
   
כעבור שנה וחצי החלטתי שדי. באיזה עולם אנשים שלא מייצרים אלף
מלים ביום מאבדים את הזכות לחיות? הבלונדינית עם הציצים והמבטא
נראתה לי לפתע מגוחכת. מה פתאום הקשבתי לה? לשווא הצפתי את
עצמי באוקיינוס של מלים.
הפסקתי לכתוב, ובמקביל נעלם הצורך שלי להקשיב לבחורות, כך שהן
חזרו להשתמש בפיות שלהן למטרות מועילות, ולא לדיבורים חסרי
תכלית. בימים הראשונים עוד קינן אצלי חשש עמום שמא האיום של
הבלונדינית יתממש, אבל בהדרגה הוא התאייד.

"חבל שלא הקשבת לי", מבטא בריטי העיר אותי מהשינה.
התלבטתי אם אני עדיין חולם או שמא התעורתתי. בחדר שררה חשיכה,
ועברו שניות רבות עד שהבחנתי בבלונדינית רזה וגבוהה. בשנתיים
שחלפו מאז ביקורה הקודם היא המשיכה לגבוה, ובמקביל לרזות.
הציצים שלה נשארו מתוקים כשהיו.
"היית צריך להקשיב לי", חזרה על דבריה כשהבינה שאני כבר ער
לגמרי.
"אני עומד למות רק בגלל שלא כתבתי?" צעקתי בחוסר אמון.
"לא", היא הנידה בראשה בצער, "לא בגלל שלא כתבת".