דופק ת'ראש, משהו מיוחד.
סדנת טנטרה טראנסידנטיאלית.
דיאט קולה, לוורידים.
זו הייתה הדיאטה של ענת, כל יום, כל היום.
המינון כמובן השתנה לעיתים קרובות, וענת הקפידה שלא להגזים עם
הכמויות, כי מישהו אמר לה פעם שדיאטה טובה, זה פשוט פחות
מהכל.

אווירת המושב הקסומה שאפפה אותה בילדותה, הוחלפה באווירת העיר
הסואנת, והרגלי השינה שלה השתנו לבלי היכר.
מזה שנתיים שענת לא ראתה את אור היום, היא כבר לא מחפשת אור.

את נקודת המפנה בחייה הקצרים אפשר לסמן לפני שנה וחצי, כשענת
חגגה שישה עשר אביבים.
בדיוק לפני חצי שנה היא עברה מהמושב לעיר הגדולה, ולמרות
שהצליחה לעמוד ברוב פיתוייה, החליטה שביום הולדתה היא תצא
לחגוג.
ענת תמיד הייתה ילדה נאיבית, במושב שבו גדלה היא הייתה ילדה
יחפה שמסתובבת בשדות, קוטפת פירות ישר מהעץ, ובעיקר מאמינה לכל
מה שאומרים לה.
את התמימות הזו היא הביאה איתה לעיר, שם כידוע, הכללים קצת
שונים.

היום החגיגי הגיע, וענת הובלה כשעינייה מכוסות, לפאב תל אביבי
אופייני.
ענת הייתה טיפוס מאוד טוטאלי, וזה בהחלט ניכר עליה באותו ערב.
כוסות ריקות של משקאות נערמו סביבה במהירות, וענת איבדה את
האחיזה במציאות.
את מה שקרה בהמשך היא לא זוכרת, אבל כשהתעוררה בצהריים שלמחרת
בבית ברעננה, היא הבינה שהיא הלכה רחוק מדי.
ענת קמה בבהלה, רצה לשירותים, וישר אחרי שהקיאה את נשמתה היא
פשוט ברחה משם.
לקח לה שלוש שעות להגיע הביתה, להורים שמעולם לא ייתיחסו אליה
אותו דבר, ולחיים שהיא לא רצתה להכיר.

דופק ת'ראש, משהו מיוחד.
סדנת טנטרה טראנסידנטיאלית.
דיאט קולה, לוורידים.
זו הדיאטה של ענת.
בעיקר בערבים, שבהם היא מתעוררת, וישר בורחת החוצה.
אני חושב שהטנטרה זה סתם דרך נחמדה בשבילה להעביר את הסוטול,
והדיאט קולה זה בגלל ההרגל.
אותי היא שכחה מזמן.


"אין לי כוח היום, אולי נלך מחר?" ניסיתי לשכנע את אור, אבל
הוא לא יודע מה זה לא.
אחרי שעה כבר היינו שם, יושבים על הבאר, סוקרים במבטים
חודרניים כל מה שזז.
"זאתי בסדר" אמרתי, ואור כרגיל צחק.
"זאתי ? זאתי ? היא בחיים לא תיתן לך !", הוא אמר וחיוך מרושע
השתלט על פניו, "זאתי נראית כל כך בתולה, בטח היא שומרת את
עצמה לחתונה השלישית".
היא ישבה על הבר ונראתה כמו נסיכה.
שמלה לבנה ללא שרוולים, וכתר פרחים קטן על ראשה.
הייתי חייב לנסות, אבל פשוט לא יכלתי.
רציתי לגשת, לדבר, לדעת שלפחות ניסיתי, אבל כרגיל נשארתי ישוב
עם הוודקה ביד, משחק אותה קול.
הפרצוף שלה, היה בו משהו כל כך מיוחד, שידעתי שאני אף פעם לא
אשכח אותו, היא הייתה משהו מדהים, כזה שרואים רק בחלומות,
חלומות כאלו שמבאסים אותך כי אתה יודע שהם בחיים לא יתגשמו.
אז חזרתי הביתה בבוקר, עם ההרגשה המסרסת הזו של מה שיכל להיות
אם רק היה לי קצת יותר אומץ, ולאט לאט זה הלך ודעך.

אחרי שבועיים אור שוב התקשר, ושוב רצה לצאת.
"אתה זוכר ת'היא שמצאתי ליד השירותים אז?" , "נו ?" שאלתי
בחוסר סבלנות, "מה איתה?", ואור שוב אימץ את הקול המרושע שלו
ואמר "בא לי עליה עוד פעם, יש לך כוח ללכת לשם היום?"
אמרתי לא, כמו שתמיד אני אומר לא, ויצאתי לאסוף את אור.

כמו בסינדרלה, היא הייתה שם שוב.
רק שהפעם זה היה נראה יותר כמו גרסה מודרנית של סינדרלה, כזו
שבה הבחורה מאבדת את התמימות, ואת ההילה סביבה, לטובת השתקפות
מפחידה של הסביבה שלה.
בעינייה העדינות עדיין היה מעט מהניצוץ המיוחד, אבל הפנים נראו
קצת כבויות.
השמלה הלבנה הפכה לחולצת בטן עם מחשוף עמוק, ואת החיוך החליפה
סיגריה.
הפעם החלטתי, זה כבר בהשגתי.
הפעם אני יכול.
היא כבר לא אותו אלוהים שהיא הייתה בפעם הקודמת, הפעם זה גם
בשבילי.
אחרי מסע שיכנועים עצמי של שעה, שבמהלכו אור כבר הספיק להיבלע
בשירותים עם אותה כוסית מהפעם הקודמת, ואני הייתי מוכן לקום
ולדבר עם סינדרלה שלי.

הדחייה הייתה כואבת, אבל הפצע הגליד מהר מדי, ולראשונה בחיי
ידעתי שהפעם אני לא מוותר כל כך מהר.
הייתי מגיע לפאב כמעט כל יום, מחפש אחריה, והיא לא איכזבה.
למרות שהניצוץ שלה כבה, ולאט לאט היא הפכה להיראות מסבנה,
בשבילי היא עדיין הייתה אותו חלום נכסף.
חיזרתי אחריה כמו מטורף במשך כמה חודשים, כל הזמן הייתי קונה
לה משקאות, מוודא שהיא לא לוקחת יותר מדי, מנסה להרחיק ממנה
מטרידים, והיא הפכה אותי לעוד הרגל שלה.

כשהתעוררתי והבנתי שזה כבר לא יקרה, הייתי הרבה יותר מפוכח
מפעם.
היא כבר הייתה עמוק בפנים, וידעתי שאני לא יכול להוציא אותה
מזה.
אז המשכתי לעקוב ולהתעניין מרחוק, ולשמור על פרופיל נמוך.

לאט לאט התחלתי להתרחק, התחלתי לחיות, הפסקתי להתעניין, ולאט
לאט היא הפכה לזיכרון רחוק.
פעם בכמה זמן הייתי נזכר במה שהיה, ורגשות נוסטלגיים חזקים היו
תוקפים אותי למשך כמה ימים, ואז נעלמים.
באחד מההתקפים האלו הרצון לדעת גבר על הרצון להדחיק, וידעתי
שאני חייב לפחות לדעת שהיא בחיים.

דופק ת'ראש, משהו מיוחד.
סדנת טנטרה טראנסידנטיאלית.
דיאט קולה, לוורידים.
על זה ענת חייה היום.