ככה סתם,באמצע כלום, הוא נפל לה משומקום.
זה לא שהיא ממש רצתה משהו-אולי אפילו לא ממש, נמאס לה מהקטע,
נמאס לה לצאת, לגלות שלא, לצאת עוד ולהבין שנמאס. כל מה שהיא
רצתה היה קצת שקט, זמן עם החברות, זמן להקדיש ללימודים, לעצמה,
למחשבות על העתיד--מה לעזאזל הוא נתקע לה באמצע החיים? מי הרשה
לו לבוא כך בסערה שקטה כזו ולכבוש אותה?
והוא בא- ולא שאל, פשוט היה. והעיק עליה, והיא לא אמרה כלום-כי
כזאת היא. ואז-כשהרגישה מספיק קרובה כדי לומר כזה
דבר-אמרה-והוא נעלב, התבעס שלא אמרה מיד-והתחיל לשמור
מרחק-והיא פתאום קלטה שהיא כבר לא רוצה שישמור מרחק-היא פתאום
רצתה אותו לידה. וככה זה התחיל. והיא רצתה להתקדם הלאה-לנסות
דברים שלא ניסתה, להראות לו שהיא אוהבת-אפילו שלא הייתה סגורה
על זה-פשוט כי הוא היה כזה... כזה... כזה הוא בעצמו. אין לזה
הגדרה.
טוב?  לא. חלש מדי.
נדיב?  גם לא.
מתחשב?  איכס-זה כזה נדוש.
לא-ממש לא. הוא פשוט היה הוא. נתן לה לשים את הגבול. רצה אבל
חיכה לה. והיא הייתה כל כך קשה, כל כך דורשת, כל כך רעה. גם
כשהיא כן רצתה-היא חיכתה לראות איפה הוא ינסה שוב, איפה הוא
ישאל-וכשהיא קלטה שזה לא יבוא-שהוא מחכה לה באמת- הבינה שיכלה
מזמן.
היא הבינה שהיא אוהבת אותו.
ומה זה אומר על העתיד?  מי יודע.
כשהוא יבוא, הוא יבוא.
מה שיהיה-ומה שלא-יהיה טוב.