הוא ממש עניין אותי. המרצה ההונגרי הזה לפילוסופיה, עם כל
המילים הארוכות האלו, אפסיטולוגיה, אימפריציזים וכל השאר שאני
בטח לא אזכור עוד שעה...
ירדתי מהאוטובוס הצפוף והמחניק והתחלתי ללכת לכיוון הבית שלי
בהליכה איטית מאוד תוך כדי ניסיון נואש להתחמק מהשכן המעצבן
שתמיד חוזר מהשוק באותה שעה כמוני, כשהציפו אותי פתאום כל
המחשבות מאותה הרצאה שלא ידעתי עד כמה גורלית היא הייתה.
התחלתי לחצות את הכביש ונזכרתי במה שאמר, "אם נעצום את עניינו
ולו לרגע קט, הרי נדע בבטחה כי אנחנו עדיין שם וכי העולם עדיין
סביבנו". בהתעלמות מוחלטת מהעובדה שאני באמצע הרחוב, ועוד
יותר, באמצע הכביש החלטתי לעצום את עני. בדקתי קצת שאין
מכוניות באופק ועצמתי אותן. מתענג על השניות הכל כך מועטות
האלו של השקט עד שאאלץ לפקוח את עיני כדי לא למצוא את עצמי
מרוח על שפת המדרכה. תוך כדי חישובים נמרצים עוד כמה צעדים של
שקט נותרו לי, החלטתי בכל זאת לא להסתכן ולפקוח אותן. זה לא
עזר. בשניה שפקחתי אותן מצאתי את עצמי נופל בתדהמה לתהום שחורה
שלא הייתה שם קודם. כל הרצונות הפנימיים והבלתי מוסברים שלי
גרמו לזה לקרות. מחקתי את העולם, עכשיו זה רק אני. חשבתי שאני
אמור להיכנס לפאניקה איומה, והרי איני יודע מה עלי לעשות במצב
לא סביר כמו זה. דברים כאלו לא לומדים בבית הספר. אבל בעצם, מי
אמר שפאניקה היא התגובה הנכונה במקרה שלי? זה העולם החדש שלי.
שלי ואך ורק שלי. אני קובע מה לעשות. הפסקתי לחשוב ולרגע
והשקעתי את כל המאמצים בלעצור את הנפילה. למרבה הפלא הצלחתי.
עכשיו, צפתי לי בחלל גדול יחד עם כל מני דברים או חלקי דברים
לא מוסברים שפעם, כנראה, היו חלק מהעולם שלי. מצאה חן בעני
הציפה הזו בחלל הלא מוסבר הזה ומצאתי את עצמי עושה את כל
תרגילי האקרובטיקה שאף פעם לא הצלחתי.. חבל שהמורה לספורט לא
כאן. בעצם, מזל.
אחרי שעה בערך הרגשתי עייף.. ובעצם גם קצת רעב.. כשחושבים על
זה, לא הספקתי אפילו לאכול ארוחת צוהריים. עצרתי לנוח על מן
דבר כזה עגול ונחמד. שם בפנים, הייתה מונחת מן צלחת (את זה אני
עוד זוכר) עם דברים עגולים שנראו לי אכילים. התחלתי לצחוק,
כשחושבים על זה, אני קצת כמו אליס בארץ הפלאות. אולי כשאוכל
מהדברים העגולים האלו, אחזור לעולם שלי, או שפתאום דברים כאן
יתחילו לזוז.. לא יודע. הבטן שלי התחילה לקרקר אז החלטתי
להסתכן. ובאמת, שום דבר לא קרה. טוב נו, רק נהייתי יותר רעב..
לא ידעתי מה לעשות. ידעתי, שהכל עכשיו תלוי בכוח המחשבה שלי.
לא זכרתי שום דבר מהעולם שלפני, רק את החברה שלי, שירה, שכל כך
אהבתי. תוך כדי מחשבות, זיכרונות והתחבטויות נרדמתי.. אני לא
יודע לכמה זמן אבל קול נשי העיר אותי פתאום. פקחתי את עיני
והיא הייתה שם. שירה, במלוא הדרה עם הגופייה הזו עם הזברה,
שהכי אהבתי מכולן. חיבקתי אותה אבל היא אמרה שעכשיו, אין מקום
לרגשות.. רק למעשים. שאלתי אותה איך היא הגיעה לכאן, היא אמרה
שזה פשוט קרה. היא התנהגה מוזר, כאילו היא יודעת מה קורה, אבל
בתוכי הייתי בטוח שלשנינו אין אף מושג. בשלוש שעות שהיא
הסתובבה כאן, מחכה שאתעורר היא מצאה כמה דברים שנראים לה
אכילים. הם באמת היו דיי טעימים, חוץ מאחר שנבח וברח כשניסינו
לנגוס בו. כשסיימנו החלטנו, יותר נכון, שירה החליטה, שצריך
למצוא משהו חשוב לעשות. "כל גורל המשהו הלא מוסבר הזה תלוי
עכשיו על כתפנו" אמרה שירה  (למה היא תמיד יודעת הכל??!!!)
ואחזה  בידי כשהיא מובילה אותי אל משהו שהיה נראה כמו מיטה.
ידעתי מה הולך לקרות עכשיו. אני מניח שכולכם יודעים.
תמיד רציתי להיות איש חשוב, עכשיו, אני החשוב מכולם. ממציא
האנושות החדשה. והפעם, זה איך שאני ארצה שזה יהיה! טוב שירה?