[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








רק עכשיו היא גילתה את הגן. רק עכשיו גילתה את העולם אשר מחוץ
לארמון. הייתה יוצאת - וחוזרת מדי ערב. לאימה הייתה מספרת
שלמדה - הממלכה עמדה על סף פשיטת רגל, ואימה המלכה העדיפה
בפירוש שתסתובב בבית עם שמלתה האוורירית ותבהיר לאנשים שיש עוד
לממלכה מה להציע, מאשר שתלמד. אך המלך היחיד שהיה מסוגל להציע
הצעה מתאימה עדיין לא טרח להגיע, למרות המאמצים הקדחתניים.
נורית, שעל תכניותיה של אימה שמעה במרומז מאביה, מצאה לה את
דרכה הסודית אל הגן, ובו שהתה - עד כמחצית השעה לפני זמנה של
ארוחת הערב.  

הייתה מסתובבת בגן. היא לא ראתה איש - נדמה כאילו יד נעלמה היא
זו שדאגה שהגן יראה כה מטופח ויפה - בבית לא היו משרתים, חוץ
מסוכנת הבית - היא זו שהדיחה את הכלים, סדרה את החדרים ותלתה
כביסה. אבק לא נוגב מעולם בארמון, וזו היתה הסיבה למראהו העכור
- נורית לא ידעה זאת, רק הרגשה עמומה משכה אותה אל הגן, כבחבלי
קסם.  

היא פסעה לאט בשבילי הגן. ירוק, מלא עצים ונטול פרחים. היתה זו
שעת לילה כבר, ופנסי הגן האירו - היא הייתה רחוקה מלהבחין
במוזרות ביופיו של הגן - שלמרות האפרפרות המסוימת שהתלוותה אל
הירוק שבו, היה מתוכנן. אותו אחר הצהרים התעכבה למעלה מהמותר.
מול עץ ענק, שגווני עליו החלו הופכים  זהובים, ראתה אדם שישב
ושצייר. לא אכל ולא זז - רק מדיי פעם, לגם מעט ממימייתו. אפילו
לא טרח למלאה. ישב וצייר, וככל שהשמש שקעה, שקע אף הוא. נורית
עמדה שם, מרחוק, והביטה בו. לא העיזה לומר דבר - רק הביטה
נוכחה, באדם ובעץ. חיכתה עד שעלה הירח, ואז חזרה לארמון.  

"איפה היית?" פיהק-שאל המלך פיליפ.  
"ומה עשית?" חקרה המלכה מינה.  
"לא התחלנו לאכול בלעדייך." הוסיפה סוכנת הבית, בעודה מוזגת
מרק אפונה לצלחות בזעם (בקשתה להעלאה בשכר נדחתה. שוב).  
נורית שיקעה עצמה בצלחתה, מתעלמת משאלותיה של אימה ומנטייתו של
אביה לשפוך את שקדי המרק כולם אל תוך צלחתו, תוך התזת מרק
האפונה אל עבר זקן הכסף שלו, ולהכתים בכך את גלימתו הארגמנית.
"לפחות היא אוכלת כמו שצריך." אמרה המלכה מינה למלך פיליפ, שלא
נראה מוטרד במיוחד מעבר למה שקורה בצלחתו.  
"הגיע הזמן שכבר אזכור ששקדי מרק ומרק אפונה אינם הולכים
יחדיו." אמר לעצמו המלך פיליפ, כפי שהיה אומר לעצמו בכל ערב
בשלוש השנים האחרונות בהן היתה מכינה סוכנת הבית מרק אפונה, אך
ורק מרק אפונה, ושום מרק אחר מלבד מרק אפונה בתור מנה ראשונה
לארוחת הערב.

יום למחרת הקפידה נורית יותר במעשיה. הסתובבה לה בארמון, רפרפה
היטב בשמלת המשי התכלכלה שלה, ואף השמיעה מספר צלילים מפסנתר
הכנף המאובק (אם כי לא מעבר לשאר רהיטי הבית) והבלתי מכוון
(כמובן). לאחר מכן נשמטה לה אל עבר החוץ, ובהתלהבות שוטטה לה
שוב בין שבילי הגן. לא, לא שוטטה - תרה ורצה, במטרה למצוא את
אשר ביקשה - אך, משום מה, נראה היה שהפעם לא הצליחה. היה זה
מוזר - תמיד כשיצאה התפתלו השבילים, וכשרצתה לשוב הובילוה בקו
ישר אל עבר הארמון. זו הייתה הפעם הראשונה שתהתה על העניין -
וכששוב התפתלה בין השבילים, לא הצליחה למצוא את מבוקשה. שמטה
ראשה והחלה גוררת רגליה - כה מנוגד להליכתה הרגילה, היאה ונאה
לנסיכה. ואז שמה לב למשהו מוזר, בהמשך צעדיה. פרח.

היא ידעה מהם הפרחים. היא למדה עליהם רבות בספרי הלימוד
המאובקים שלה, מפי מורים מאובקים, ואף ציירה כמה מהם במחברות
מאובקות - אך הייתה זו הפעם הראשונה בו עמדה פנים אל מול פנים
- או, פנים מול פרח? כרעה ברך (את ענן שמלתה התכלילי והמאובק
החליפה, טרם יציאתה, במשהו קמעה פחות מהודר, וקמעה יותר מעשי)
ובאצבעותיה ליטפה את הפרח. היתה זו שושנה צהובה, קטנה - ובמלוא
תפארתה. עברה באצבעה על כל תו ופרט בה - חיוך קטן, דק שבדקים,
היה שפוך על פניה. היא לא ידעה זאת, אך היתה זו הפעם הראשונה
שהבעה מעין זאת היתה שפוכה על פניה, ללא לעג (כלפי אביה) או
ציניות (כלפי אימה) או ניסיון להעווית הפנים כך שמידת האבק
שתשאף אל קרבה תשאף לאפס.

היה זה רגע או נצח? היא לא ידעה. היא לא היתה קמה - יכלה לבהות
שעות ביופי החדש הנגלה עתה לעיניה - אלמלא שמעה צעדים מתרחקים.
ניסתה לעקוב אחריהם. אם לא דרך השמיעה אז דרך העקבות שהושארו -
בין משעולי הגן הסבוכים, דרך המבוך, דרך מבואים שנראו כסבוכים,
לכאורה - ואז מצאה עצמה, מול אותו שדה עצמו, מול אותו העץ -
והצייר, שלא נראה כאילו הוא הפסיק ולא לרגע אחד לצייר. העקבות
נעלמו ברגע שהגיעה לשדה - הביטה לאחור, וגם העקבות שהובילוה
לשם, נמחו. לא נותר דבר שם, להוציא, אולי, עלה צהוב של שושנה
שהושלך לו בצד. היא כרעה ואחזה בו. הוא נעלם בין ידיה.  
אחר כך גם השמש שקעה, וגם הצייר נעלם עימה, ולנורית לא נותרה
ברירה אלא לשוב ולפנות לארמון.

"איפה היית?" פיהק-שאל המלך פיליפ.
"ומה עשית?" חקרה המלכה מינה.
"לא התחלנו לאכול בלעדייך." הוסיפה סוכנת הבית, בעודה מוזגת
מרק אפונה לצלחות בזעם (בקשתה להעלאה בשכר נדחתה. שוב.)
והיא טרפה את האוכל ונשכבה לישון - עייפה עד מוות. המילים
שאביה פלט באותו רגע חולף של פיקחות, עירנות והנהגה: "העסקה
הקלאסית!" הדהדו באוזניה עת נרדמה.

באמצע הלילה, כשעלה הירח - שהיה אז באמצע שיאו, ויצר לו הילה
יפה על העננים סביבו. היא הביטה בו מעבר לחלון המאובק שלו,
תוהה לה על נפלאות היקום, מרחבי הטבע, הסדר בעולם - ובאותו
הלילה גמל בליבה רעיון מופלא - והיא נשכבה לישון, מרוצה
ומאושרת יותר.

בבוקר היא קמה ושכחה הכל - היא רק זכרה שהיה לה רעיון מהפכני,
אך התקשתה לזכור מה הוא היה. ולפיכך שוב פתחה את מיטתה, וחמקה
לה בדרך הסודית המובילה לה אל הגן.

אלף שבע מאות חמישים ושש מדרגות שונות הובילו אל הגן - ארבעה
עשר פרוזדורים; שמונה עשר גרמי מדרגות;  שש מאות חמישים ואחד
פתחים שאפשר בטעות לחזור איתם אל תוך הארמון. בתחילת דרכה כמעט
נכנסה אל עבר אולם הנשפים באמצע כנס שגרירי הממלכה, קונסוליה
וצירייה - למזלה איש לא הבחין בה כשנכנסה, כי איש אינו מבחין
כאשר נכנס מישהו זר במעמדים מעין אילו. ולבד מזאת, כיון
שהממלכה היתה ממילא על סף פשיטת רגל, לא היו הרבה אנשים נוכחים
במעמדים מעין אלה. היום היא כבר מנוסה בגרמים הללו ולא עוד
תסתבך  - היא מכירה את דרכי הקיצור, ועבורה - רק שש מאות שישים
ושש מדרגות בלבד, שנים עשר מסדרונות - ומדרון תלול אחד.

אותו היום לא התחיל טוב. העובדה שהיה לה רעיון גדול שנשמט ממנה
רדף אותה כצל כל אותו הבוקר, עת צחצחה שיניים, שטפה פנים
וסידרה את המיטה. סוכנת הבית נכנסה שלוש פעמים אותו הבוקר (פעם
אחת כדי להזכיר לה להכין את החדר לשטיפה - פעם שנייה להשאיר לה
תווים שנזרקו לצד - ופעם שלישית, כדי לבקש בכל לשון של בקשה,
שעליה להיות מחוץ לאגף בעת שטיפת הרצפה). לאחר שעברה שלוש מאות
שלושים ושלוש מדרגות במסעה נזכרה שלא רפרפה בבית בשמלתה
התכלילית, וכשעמדה להרים את מיטתה ולהיכנס חזרה אל תוך הארמון,
נזכרה שאימה אמרה לה שהיא פטורה מרפרוף בתוך הבית באותו היום,
שכן - וזאת לא ידעה נורית - נקבע מועד להופעתו של המלך המיועד
- ואותו אחר צהרים היה אמור להגיע מלך אחר, ולא מלכה כמינה
תסתכן בשידוך למלך הלא נכון...  

כשנורית הגיעה לגן הכל נראה רחוק. כל המניפולציות שאימה מסוגלת
להפעיל - בין אם נורית ידעה עליהן ובין אם לאו - נשתכחו. ושוב,
היה מה לחפש. לא דגש על הצומח, הפעם - אותו היום היא ביקשה
ומצאה - חגבים, חרקים, ציפורים - כולם חיכו לה. שתגלה אותם.
הפעם, היתה זו זיקית שהובילה אותה אל אותו השדה, אל אותו העץ,
אל אותו הצייר - שעם שקיעת השמש, היה שוקע אף הוא ונעלם.

"איפה היית?" פיהק-שאל המלך פיליפ.
"ומה עשית?" חקרה המלכה מינה.
"לא התחלנו לאכול בלעדייך." הוסיפה סוכנת הבית, בעודה מוזגת
מרק אפונה לצלחות בזעם (בקשתה להעלאה בשכר נדחתה. שוב.)

נורית לא זכרה תקופה בחייה שבה נהנתה כמו בתקופה זו. הכל נראה
לה משעשע וקסום  - אפילו דברי הוריה. היא אהבה את הגן. על כל
נפלאותיו. אהבה את הסקרנות. אהבה את היציאה הסודית - הכל נראה
הרבה יותר אמיתי מאשר רפרוף בשמלת תכלת בארמון מאובק. דוק
העצבות היחיד בחייה הייתה שקיעת השמש, ועימה, העלמות הצייר. את
המלך שהיה אמור להגיע טרדה ממחשבותיה - יותר הטרידתה העובדה
שהיה לה רעיון נפלא, שנעלם. הכאב של שקיעת השמש גדל מדיי יום.
הימים התקצרו, עלי העץ הצהיבו אט אט, ומדיי ערב היה קריר יותר,
והייתה נאלצת לשוב לארמון מוקדם יותר. היא תהתה מה יקרה כשעלי
העץ ינשרו.

ערב אחד, כשהביטה באכזבה איך נעלם לו הצייר מול עיניה - בהתה
עוד קצת, למשוך את המראה, החל הגשם הראשון מטפטף עליה. טפטוף
קריר, שהותיר את נורית המומה. מעולם לא היתה מודעת להרגשה הזו;
היא ריחפה בדרך לארמון, בשמחה, מרטיבה את שערותיה ונהנית
מתחושת הרטיבות - ברגע שהגיעה לארמון, לפתח הסודי המוביל
פנימה, פסק הגשם, וריח נפלא התפשט באויר. מהר, מהר מדיי - היא
מיימיה לא האמינה שאפשר להתעלף מאושר... כשהתעוררה, מצאה עצמה
בחדרה, יבשה לגמרי, ללא הבגדים הרטובים. התלבשה, תמהה על
המתרחש, וירדה משם.

"איפה היית?" פיהק-שאל המלך פיליפ.
"ומה עשית?" חקרה המלכה מינה.
"לא התחלנו לאכול בלעדייך." הוסיפה סוכנת הבית, בעודה מוזגת
מרק אפונה לצלחות בזעם (בקשתה להעלאה בשכר נדחתה. שוב.)
"אני רוצה שמחר תאכלי עימנו, ולא במטבח. ארוחת צהרים רשמית."
הודיעה המלכה מינה, מה שהבהיר לנורית למעלה מכל ספק שהמלך
המיועד, עליו שמעה עד כה רק רמזים, מגיע. הדבר היה כמדקרת חרב
בליבה.

אותו הלילה לא הצליחה נורית להירדם. להוציא הסערה בליבה
התחוללה סערה איומה בחוץ, שהפריעה נוראות לנורית להירדם, חושבת
על הגן וכל אשר בו. עם הנץ החמה חמקה אל הגן, לצפות בזריחתו של
הצייר - זריחה שנקטעה באיבה, עת ברק היכה בעץ, משיר את כל עליו
ושורף אותו כליל, ועימו נעלם גם הצייר. זה היה לה מוזר שהיא
הצליחה להגיע אליו כל כך מהר - ועוד יותר מוזר, שנתפתלה דרכה
חזרה לארמון. אף האויר הצלול ערטל את חושיה, ואולי הדמעות מנעו
מבעדה לראות את הדרך... היא הספיקה להגיע בזמן לארוחת הבוקר.

המלכה מינה טרחה להציץ הצץ היטב בבתה היקרה בטרם תלגום את שוקו
הבוקר שלה. "ישנת היטב, יקירתי?"
למלך פיליפ נתקע הצנים בגרון עקב הפנייה המנומסת, מה שלא הרשים
את הנוכחות.
"כן, הוד מעלתה." ענתה נורית. "שנתי ערבה עליי ביותר, ואף
תובלה בחלומות נעימים - תודה על התעניינותך, הוד מעלתה." תמיד
כשהיתה משקרת היתה פונה אל אמה במלוא הכבוד האפשרי, בעיקר
מהחשש שמא אפה מתארך.
"לכי לנום קמעה יקירתי - סוכנת הבית תעיר אותך בכל עת - את
זקוקה למעט שנת יופי." אמרה האם.
הצנים בגרונו של המלך פיליפ השתחרר עקב המחשבה המרגיעה שכל
הארמון יישן מאה שנה, מה שכמובן לא קרה -
נורית עלתה לחדרה, ואז בשמץ הארה - שאולי כמויות האויר הצח
ששאפה לקרבה אותו הבוקר גרמו לה להיזכר - אותו הרעיון המהפכני,
שיציל אותה!  

והיא פתחה את החלון. את החלון היה עוד ניתן למצוא - מנגנון
הפתיחה, שלא שומן כלל לפחות במהלך שנות קיומה, הוסווה בתוך
כמויות אדירות של אבק, והיא הרגישה כאילו חלק ניכר מהן שאפה
לקרבה בניסיונות לפתוח אותו. היא החלה מטאטאה את כמויות האבק
החוצה והרחק מחדרה, מה שהותיר אותה, בשעת הצהרים, מאובקת
למדיי. גם אם מאושרת להפליא.

"מה עשית?" זעמה-הזדעזעה סוכנת הבית, עת הגיעה לחדרה של נורית.
"איך יכולת? התלבשי והתנקי כבר!"
"אחת היא לי." השיבה נורית. התנקתה, שטפה פנים - שמה על עצמה
את ענן שמלתה האוורירית והתכולה וירדה מטה.
המלך היה עשיר. מאוד עשיר - כך חזרה ושיננה באוזניה סוכנת הבית
עת ירדה מטה.
הוא קד קידה, עת הוצגה לפניו נורית, והציג את מתנתו. ארגז עטוף
בד - הביא אחד ממשרתיו.
נשמתה של המלכה מינה, יש לציין, כמעט ונעתקה.
הוא פתח אותו והראה:
דפים.
"העץ." נתנערה נורית מאדישותה. "נפלא!" והיא החלה מפשפשת
בארגז.
"זה הכל?" נעלבה המלכה מינה.
"חס וחלילה." ענה המלך, ושלף גם שושנה צהובה. במלוא תפארתה.
הצליל שנורית השמיעה היה צחוק של אושר.
למותר לציין, שהם חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הי, היו כאן
פירורים קודם!


עמי, לתמי.


תרומה לבמה




בבמה מאז 22/4/01 18:17
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
הלה דינור

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה