היא כל הזמן הייתה מצלמת מאחרים. בשיעורים היא הייתה קוראת
ספר, נחה או סתם מפטפטת עם אנשים. ככה היא הייתה מסדרת, בלי
חומר הלימוד בכל השיעורים, עד שהיה מגיע מבחן, והיא הייתה
נזכרת בילדים החכמים של הכיתה, שיושבים ומסכמים כל השיעור ובכל
שיעור. היא הייתה ניגשת אליהם, רק לפני מבחן ומבקשת מהם לצלם
את כל מה שצריך למבחן, וכמובן, לאחר שהייתה מצלמת, היא הייתה
מעבירה את זה לכל הכיתה, כי לא חסרים אנשים שלא מקשיבים בשיעור
ומסכמים, ובמקום זאת הם מציירים, יוצאים לסיגריה, או סתם בשביל
להתאוורר. לא רק שהיא הייתה עושה שאת, היא גם הייתה איכשהו
מאבדת משהו מן המחברת, ופעם אחת היא אפילו לא זכרה למי היא
נתנה את המחברת, ולכל לא החזירה אותה לבעליה. בוודאי, שאח"כ
היא כבר לא קיבלה את מחברות החכמים של הכיתה, כי הם לא הסכימו
לניצול שכזה. עם השנים של התיכון היא הסתדרה, או שכתבה
בעצמה(רק כשלא הייתה ברירה), או שחיפשה חומר מאנשים אחרים.
עברו שנים והילדה כבר באוניברסיטה. היא החליטה לקחת את עצמה
בידיים, ולהשקיע. היא הייתה החרשנית של הכיתה. כל השיעורים היא
הייתה מקשיבה ומסכמת את כל מה שמרצה אומר. כמובן, שהיו אנשים
כמוה, שמנצלים את אלה שמסכמים כל השיעור, והפעם הם היו אלה
שמבקשים ממנה. בהתחלה היא שמחה שאנשים רוצים לצלם ממנה, אך
כשהיא ראתה שזה הולך לניצול, והיו גם מקרים שאיבדו לה את החומר
לימוד, היא פשוט הבינה כמה היא לא הייתה בסדר בזמנו, בזמן
התיכון. מה שכן דבר אחד היא הבינה מכל הסיפור הזה, וזהו דבר
מאוד חשוב. "אל תעשה לחבריך מה ששנוא עלייך". כעת היא חיה על
המשפט הזה, זה המוטו שלה.