[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דניאל פיאמנטה
/
הסוף שרק התחיל

באותו היום, לפני 10 שנים , כששירז הייתה בת 7, המצב לא היה
שונה מהיום.
אימא ואבא כל הזמן רבו, ושירז לעולם לא הבינה מה קרה- כי הם אף
פעם לא הסבירו לה מה הסיבה למריבות המתמשכות והאינסופיות
שלהם.
שירז תמיד הרגישה מיותרת ולא רצויה.
היא הייתה בת יחידה ולמרות זאת לעולם לא זכתה לאהבה מהוריה.
גם בבית הספר היא הייתה לבד- בכיתה ובהפסקות.
היא הייתה יושבת על הספסל, מתחת לעץ האלון הגדול בחצר האחורית
ומסתכלת על הילדים משחקים.

לשירז לא הייתה ילדות רגילה, היא לא הייתה ילדה רגילה שמשחקת
עם חברים, היא לא הייתה ילדה שהיו לה הרבה בובות ומשחקים..
כל יום , כאשר הייתה חוזרת מבית ספר היא הייתה עושה שיעורים
ומקשיבה למריבות הנוראיות של הוריה.
עכשיו, לאחר שנה, כשהיא כבר בת 8, המצב לא השתנה.

יום אחד היא חזרה הביתה מבית ספר, ורק אבא היה בבית.
שירז שאלה את אבא מה הוא עושה בבית בשעה כל כך מוקדמת, כי היא
הייתה רגילה שעד הערב היא הייתה לבד בבית, ופתאום ביום בהיר
אחד היא חוזרת הביתה .. ואת מי היא רואה??? את אבא...
היא התחילה לחשוב לעצמה שאולי עכשיו המצב השתנה, שאולי אחרי
השנתיים הקשות שעברה, אולי אבא הבין ומנסה לתקן אבל...
שירז: "אבא מה אתה עושה בבית בשעה כזאת מוקדמת? אתה לא צריך
להיות בעבודה ..??"
אבא שתק...
שירז לא הבינה למה הוא שותק, היא ניסתה לברר אבל כל פעם ששאלה
אבא התעצבן יותר ויותר עד שהתחיל להרביץ לה מכות, "מכות
רצח"...
שירז הרגישה כל כך מושפלת היא  שתקה , היא פחדה להגיד לו משהו,
היא פחדה שהוא יתעצבן וירביץ לה שוב... אז היא פשוט הרכינה ראש
והלכה בשקט בשקט מבלי להוציא הגה לחדר.
ואז בחדר היא התחילה לבכות... כאב לה כל כך, אבל היא החליטה
לשתוק.
בערב  כשאימא של שירז חזרה מהעבודה , היא אפילו לא ניגשה
לשירז.
היא לא ניגשה להגיד לבת הקטנה שלה לילה טוב והיא לא נתנה לה
אפילו נשיקת לילה טוב, היא ישר הלכה למטבח.
שירז שמעה את אימא ואבא מדברים, ואבא אמר שפיטרו אותו מהעבודה
בגלל שהמצב קשה ואין מספיק כסף בכדי להעסיק מספר רב כל כך של
עובדים.
באותה שנייה שירז הרגישה מן הקלה- מצד אחד.
היא חשבה לעצמה שלאבא הייתה סיבה מוצדקת להרביץ לה.
כנראה הוא היה עצבני, ושירז הקטנה הלחיצה אותו בשאלות המיותרות
שלה ובגלל זה הוא הרביץ לה ... היא ראתה את זה בתור
"התפרקות".
אבל מצד שני- היא ידעה שזה לא נכון, כי בבית ספר ובגן לימדו
אותה שאסור להרביץ וש- (כמעט) הכל אפשר לפתור בדיבורים.
היא החליטה לשכוח.
ככה היא שתקה 4 שנים, היא שתקה וסבלה מבפנים.
היא המשיכה לקבל מכות, וכל פעם מחדש אבא ביקש סליחה... ושירז
סלחה.
אבל השתיקה הזאת עלתה לה ביוקר...

עכשיו שירז בת 12, היא בכיתה ו'.
יום אחד אבא עזר לשירז לעשות שיעורי-בית בהיסטוריה, אבל לאט
לאט הוא החל לגעת בה..
היא הרגישה לא בנוח , היא חייכה (חיוך מאולץ) ואמרה לו "אבא מה
אתה עושה..?" אבל לא היה אכפת לו, הוא המשיך בשלו.
היא ניסתה לקום מהכיסא , אבל אז הוא הרים אותה והכניס אותה
לחדר שלו ושל אימא.. שם הוא אנס אותה.
הוא הוריד לה את הבגדים ופשוט אנס את הבת שלו- את שירז.
היא צעקה כי כאב לה, אבל אף אחד לא בא, אף אחד לא עזר לה.
כשאבא גמר, הוא לבש מכנסיים ואמר לה "תתלבשי, אני מחכה לך
במטבח ילדה יפה של אבא"
שירזוש, שכל כך סבלה , התלבשה ובאה למטבח כי היא פחדה שאבא
ימשיך.
היא התקרבה למטבח באיטיות, כשראשה מורכן כלפי הרצפה.
"נשמה שלי, איך היה היום בבית הספר?" - שאל אבא כאילו כלום לא
קרה.
שירז המפוחדת ענתה לו "בסדר"- קולה רעד והיא הרגישה איך
שהדמעות שלה לאט לאט עולות בעיניה, הנה עוד שנייה הן יוצאות
החוצה, אבל היא התאפקה
היא ניגבה את העיניים, את האף והרימה את הראש.
"למה את עצובה מתוקה שלי? מה קרה לך? היה משהו בבית ספר? מישהו
הציק לך?.." שירז הייתה פשוט בשוק, איך הבן אדם הזה , עמד שם
מולה ומסתכל לה בעניים, ומתנהג כאילו לפני חצי שעה הכל היה
כרגיל ואז הוא המשיך "או שאולי את מרגישה לא בנוח עם מה שקרה
קודם..?"
שירז שוב הרכינה את ראשה והנהנה עם ראשה לחיוב.
אבא חיבק אותה חזק ואמר לה "אני אבא שלך, את לא צריכה להתבייש
ממני, מה שקרה קודם זה דבר טבעי , אני אבא שלך ומותר לי
הכל.."
שירז באה להוציא מילה, אבל אבא סתם את פיה עם ידו ונתן לה
נשיקה גדולה על הלחי "לכי ילדה מתוקה שלי לחדר, את צריכה
להמשיך לעשות שיעורים, הפסקת באמצע.."
היא הלכה לחדר, היא רצתה לקבור את עצמה עמוק בתוך האדמה.
למרות שהיו לה שני הורים, אף פעם הם לא היו באמת שם בשבילה.
אבא, עד לפני שהוא פוטר מהעבודה בכלל לא היה בבית.
אימא, קיבלה מישרה חדשה וחוזרת הביתה בשעות המאוחרות של
הלילה.
הכאב שאכל אותה מבפנים היה ענק, כאבה לה הבטן, כאב לה כבר יותר
מדי שהיא לא הצליחה לבכות.
אחרי שעה וחצי היא נרדמה.
שירז הדחיקה והדחיקה, היא הגיעה למצב שהיא לא יודעת להתמודד עם
הבעיות שלה בגלל שהיא כל הזמן מדחיקה אותם.

אימא שלה מעולם לא דיברה עם ביתה על הגיל בו היא נמצאת.
היא לעולם לא הסבירה לה על השינויים שבתה עוברת בתקופה הזאת של
החיים חוץ משיחות שפעם ב... עשו להם בבית ספר, היא לא ידעה
כלום.
עד שיום אחד בבית ספר קרה משהו.

"המורה אני יכולה בבקשה לצאת לשירותים?" שאלה שירז ויצאה בשקט
מהכיתה. שירז הייתה ילדה יפה, מהממת אבל בגלל שהייתה סגורה עם
עצמה והדחיקה הכל, שאר הילדים התרחקו ממנה.
היא הגיעה לשירותים, נעלה את הדלת, הורידה את המכנסיים, את
התחתונים וראתה דם! היא נבהלה... היא לא ידעה מה קורה לה.!
כל מה שהיא ידעה זה שזה מחזור ושברגע שילדה מקבלת מחזור היא
הופכת לאישה- אבל הבעיה שלה הייתה שהיא בכלל לא הספיקה להיות
ילדה.
היא לעולם לא ידעה ילדות אמיתית....
היא לא ידעה מה לעשות!
היא הרימה את המכנסיים, פתחה את הדלת שטפה ידיים, שטפה פנים
וחזרה לכיתה.
היא ניסתה לא לחשוב על מה שקרה בשירותים , אבל זה היה הדבר
היחיד שעלה בראשה.
לאחר מספר דקות היא קמה  ומלמלה לעצמה "המורה אני מצטערת..." ,
ארזה את הדברים, לקחה את הילקוט ויצאה מהכיתה.
פתאום כל החיים שלה רצו לפניה- הכל היה נראה כמו סרט..
סרט אימה- והיא הקורבן.
היא כל כך רצתה להיות ילדה רגילה, ילדה של אימא ואבא- אבל היא
לא.. וחבל..
היא פחדה לחזור הביתה, היא לא רצתה לחזור הביתה...
היא פחדה שהרשע הזה יהיה שם, היא פחדה שהוא יכאיב לה כמו שהוא
עשה לה אתמול.
היא יצאה מבית הספר והתיישבה בגן קרוב.
היא התנדנדה בנדנדה, היא התנדנדה גבוה גגגבווווההההה.......
היא הרגישה את הרוח נושבת על פניה, היא הייתה גבוהה, היא
הרגישה גדולה, היא הרגישה חופשייה כמו הציפורים שבשמיים.
היא הסתכלה על השמיים, הם היו כחולים, לא היו עננים...
היא רצתה יותר מכל עכשיו כנפיים.
כנפיים שיוכלו לקחת אותה רחוק רחוק מהסיוט הזה - רחוק רחוק
מהחיים שלה, מהחיים הנוראיים האלו.

שירז באותו היום, הבטיחה לעצמה שלא משנה מה שקרה או מה שיקרה
בבית היא תמיד אבל תמיד תלמד, והלימודים יהיו מספר 1 בסדר
העדיפויות שלה.
בעקבות הדרך הזו היא הלכה במשך כל החטיבה ובכל התקופה הזו- היא
הייתה לבד. אימא (כרגיל) לא הייתה בבית ואבא המשיך להרביץ פה
ושם לשירז- הוא לא אנס אותה יותר כי הוא ידע שזה לא נעים לה.

עכשיו כשמסתכלים על זה אחורה, הבעיה של שירז הייתה שהיא שתקה.
היא שמרה הכל בפנים אולי בתקווה שיום אחד הכל ייעלם, אבל היא
טעתה הכל הצטבר והצטבר...

בחטיבה , הבעיות החברתיות שלה דיי הסתדרו...
ובנוסף לזה היא סיימה את החטיבה עם ממוצע 99.
היא התקבלה לתיכון מספר 1 בעיר ולכיתה הכי טובה בבית ספר.
בתיכון הכל פתאום התחיל להסתדר לה...
בלימודים היא כמובן הצליחה...
והיא הייתה בין "המקובלים" של השכבה, והמון בנים מ-י"א ובעיקר
מ-י"ב נדלקו עליה... אבל לשירז זה לא היה משנה...

באמצע כיתה י' היא התאהבה במישהו בכיתה י"א, קראו לו שחר.
הוא היה אחד הבנים ה-מקובלים בשכבה שלו.
היה לו שיער שחור חלק, עיניים כחולות-אפורות ... ובכל פעם
ששירז הסתכלה לו בעיניים היא הרגישה שהיא נבלעת לתוכם.
מהפעם הראשונה שהיא ראתה אותו, היא ידעה שהוא האחד, שהוא האהבה
הראשונה שלה, היא ידעה שהוא יהיה מן "גלגל הצלה" שלה - והיא
צדקה.
אחרי כמה חודשים הם היו חברים.
הם היו מאוהבים עד מעל השמיים....
היא אהבה אותו כל כך... היא בחיים לא הרגישה ככה...
היא אף פעם לא ידעה מה זה להעניק ובמיוחד לקבל אהבה, ההרגשה
הזאת כל כך חיזקה אותה, שחר העניק לה ביטחון עצום שהיא לעולם
לא ידעה.
הוא היה היחיד שהחזיק אותה בחיים האלה.
הוא הכיר אותה יותר טוב מכולם, יותר טוב מעצמה.

יום אחד, היא חזרה הביתה ואימא הייתה בבית.
היא ואבא דיברו במטבח, שירז חלפה על פני המטבח ולא יכלה שלא
לשמוע את אבא אומר "שולה, כל התהליך הזה נמשך כבר יותר
משנתיים... אנחנו גוררים את זה כבר מספיק זמן... שנינו רוצים
להתגרש, בואי נעשה את זה עכשיו..."
ואז אימא אמרה "יעקוב אני רוצה להתגרש ממך בדיוק באותה המידה
שאתה רוצה ממני..."
ואז אבא הוסיף "בסדר אז מחר על הבוקר נלך לעורכי הדין ונטפל
בעניין, גם בעניין של המשמרות, אני ישלם לך דמי מזונות, אל
תדאגי..."
"דמי מזונות??" אימא אמרה, "למה אתה צריך לשלם לי דמי מזונות??
מי קבע שאני לוקחת את שירז? אין לי זמן להשקיע בה.."
שירז הייתה בשוק, היא הרגישה שהכל מתמוטט לה.
עד עכשיו היא חשבה שלפחות יש לה את הדברים החומריים ועכשיו גם
זה לא יהיה לה, אפילו בית, כורת גג אין לה.
אימא שלה לא רוצה אותה ושירז לא מוכנה לחיות עם אבא שלה בשום
אופן.
לאט לאט היא התיישבה על הרצפה, נשענה על המשקוף.
אבא המשיך ואמר " אני ושירז לא מסתדרים, לעולם לא הסתדרנו,
ואני לא ייקח אותה, אין לי עבודה אני במרכז לגמילה
לאלכוהוליסטים ואני לא מסוגל להתמודד עם עוד דבר.."
באותה שנייה שירז קמה, היא לא ניגבה את הדמעות, כי כבר לא
נשארו לה..
היא קמה והתחילה לרוץ.... היא רצה ורצה... היא לא ידעה לאן אבל
לא היה אכפת לה. היא הגיעה לבית ספר היסודי שלה..
היא נכנסה, היא התיישבה על הבמה , היה חושך ומסבבה שרר שקט
מוחלט.
היא נשכבה על הבמה והתבוננה בכוכבים.
הם היו נראים לה כל כך רחוקים וכל כך קטנים... הדממה נקטעה
בשני חתולים שרבו... ואז כלב נבח ואחריו עוד כמה..
היא לא חשבה על מה שהיה היום בערב בבית... היא  לא רצתה
לחשוב...
היא בחנה את החצר.
זה החזיר אותה לימי ה"ילדות" שלה.... היא הסתכלה על הספסל
הבודד, ואז מעין שמאל שלה, זלגה דמעה אחת.
היא התקשרה לשחר שיבוא לקחת אותה.
הוא הגיע עם האוטו שלו, והיא סיפרה לו את כל הסיפור.
הוא תמך בה, ואמר שאין בעיה ושהיא יכולה לעבור לגור איתו עד
שהסערות יירגעו.

כל זה קרה כשהיא הייתה בכיתה י"א ושחר היה ב-י"ב.
הוא היה צריך להתגייס בקרוב לצבא- הוא רצה והתעקש ללכת
לדובדבן!
במשך הזמן שירז השקיעה יותר בקשר שלהם ולא בלימודים- היא שכחה
שלפני כמה שנים היא נשבעה לעצמה שהיא תסיים בהצלחה את הבית
ספר..!


שירז קמה מהמיטה, חיפשה את התחתונים שלה, התלבשה הסתכלה מספר
שניות על שחר שלה יישן.
היא ליטפה אותו קצת בראש, ואז בגב ואז הלכה לבית ספר.
עוד שבוע מהיום, ביום שלישי ב- 13.3.97 שחר שלה מתגייס לצבא.
שירז בלחץ נורא, היא בתקופת הבגרויות לקראת סוף השנה וממש קשה
לה..
הציונים שלה ירדו מ-90 ל-70+, כבר לא אכפת לה מהציונים, לא
אכפת לה מכלום חוץ משחר שלה.

עבר שבוע, יום שלישי בבוקר, שירז ושחר ומשפחת כהן באוטו בדרך
לבסיס.
הייתה דממה, שחר ישב מקדימה עם אבא שלו ושירז ישבה מאחורה עם
אימא של שחר.
אימא שלו בכתה- שירז יכלה להבין אותה.
שירז הסתכלה מחוץ לחלון, היה קר, ירד גשם... גשם זלעפות...
לאחר שעה וקצת נסיעה, הם הגיעו לבסיס, ושירז נפרדה ממנו:
"שחר שלי, אתה יודע שאני אוהבת אותך, נכון?"
שחר חייך "בטח שאני יודע יפה שלי, גם אני אוהב אותך.."
שירז המשיכה "שחר, אני מפחדת...
אתה לא יודע עד כמה אני מפחדת, אתה הדבר היחיד שיקר לי בחיים
האלה, אתה הסיבה היחידה שאני קמה בבוקר- אתה הסיבה היחידה שאני
נושמת כל יום, במשך כל שנייה, במשך כל דקה- את האוויר המזוהם
של העולם המגעיל הזה. אני מפחדת שיקרה לך משהו, אני ימות אם
יקרה לך משהו.."
שחר חיבק אותה ואמר לה שלא תדאג, שאין לה סיבה לדאוג.
הוא אמר לה שבלב ובנשמה הם תמיד יהיו ביחד ושזה לא משנה
המרחק.
הוא אמר לה, שהיא חזקה ושהיא עברה הרבה בחיים ושהיא יודעת
להתמודד עם בעיות.... אבל הוא לא ידע שהיא לא.
הם סיימו לדבר הוא נשק לה על הלחי , ניפרד מהוריו והלך.
שירז הסתכלה עליו הולך, והולך עד שהוא נעלם לה מהעין..

במשך שמונה וחצי חודשים, שהיא רואה את שחר פעם בשבועיים
ולפעמים אפילו חודש, היא הרגישה שהיא לא מסוגלת יותר, אבל הדבר
שעודד אותה היה ששחר חוזר ביום שישי הביתה.
היא העבירה את יום חמישי בסבבה...
היא הלכה לשנקין עם חברה, קנתה בגדים לה ולשחר..
היא הייתה מלאת ציפיות, אחרי חודש של ייאוש וגעגועים.
יום שישי בבוקר  היא קמה ב-9:50, היא הייתה עייפה מאוד ונשארה
לשכב במיטה כמה דקות.
היא פתחת את הרדיו- התחנה האהובה שלה - גלגל"צ, וברקע התנגן
השיר
"I dont wonna miss a thing  " של אירוסמית'.
היא נזכרה שארמגדון היה הסרט הראשון שהשכירו ביחד בוידיאו,
בסרט הזה- הם התנשקו בפעם הראשונה.
לשירז היה חיוך מתוק על הפנים כשהיא נזכרה ברגעים האלה שהיו
נראים לה כל כך קרובים.
היא הייתה חייבת לשמוע את הקול של שחר, היא התקשרה אליו.
הם דיברו 5 דקות- הוא אמר לה שהוא מחכה בתחנה לאוטובוס
                         היא אמרה לו שהיא אוהבת אותו
                         הוא אמר לה גם
                         הוא אמר לה שהוא מתגעגע  
                         והיא גם....
                         הוא אמר לה שהוא יחבק אותה חזק
ובחיים לא  יעזוב.

שירז הסתכלה על השעון , היה 10:00.
היא העסיקה את עצמה, היא הכינה לעצמה קפה, אכלה.... ניקתה את
הבית (היא הייתה עוזרת לאימא של שחר), היא סידרה את החדר של
שחר, שבתקופה האחרונה היה רק החדר שלה..

היא הסתכלה שוב בשעון והיה 12:00.
היא פתחה טלוויזיה, היה מבזק מיוחד.
היה פיגוע!
היא לא מתרגשת מפיגועים... היא כבר רגילה..
היא קמה למטבח, היא רצתה קולה, היא אהבה קולה..
בדרך חזרה היא שמעה מהטלוויזיה: " התפוצץ מטען חבלה ע"י מחבל
מתאבד באוטובוס שנוסע מבאר-שבע לת"א, קו 286, בתחנה אחת לפני
התחנה האחרונה.."  זה היה הקו של שחר, הוא היה צריך לרדת בתחנה
האחרונה...
שירז, התיישבה על הרצפה.. היא הייתה קרה אבל לא היה אכפת
לה...!
היא ידעה שהכל נגמר, היא הרגישה את זה ....!
היא לא הייתה צריכה להתקשר לשחר, היא ידעה שהוא נהרג...!
היא לא יכלה לעכל את העובדה , ששחר, שחר שלה, הדבר היחיד
שמחזיק אותה, הבן אדם היחיד שאי פעם בחיים שלה העניק לה המון
אהבה- מת!
הוא לא בחיים יותר...
באותו הרגע היא נשבעה לעצמה שאין לה סיבה לחיות...
היא שנאה את עצמה כל כך, היא שנאה את עצמה על כך שנתנה את כל
כולה לבן אדם  אחד, היא הרגישה כל כך מטומטמת.
היא תמיד חשבה ש"לומדים מטעויות" אבל היא... היא לא למדה
כלום.
היא התאהבה בשחר, ונתנה את כולה בשבילו... למרות כל מה שעבר
עליה בילדותה, היא המשיכה... היא הייתה כל כך חלשה, כל כך
פגועה...
היא נכנסה למיטה ולא יצאה!

אחרי 5 שעות היא שמעה צלצול בדלת, היא לא רצתה לקום.
אחרי 10 דקות שלא שהפעמון בדלת לא מפסיק לצלצל, היא קמה.
בפתח הדלת עמדו 2 חיילים.
חייל אחד הרכין את ראשו, השני דיבר:
"לו משפחת כהן..?"
שירז לא ענתה, היא פשוט הנהנה עם ראשה לחיוב.
החייל המשיך "משה או אילנה כהן בבית..?"
שירז עדיין שתקה והנהנה בראשה לשלילה.
החייל המשיך לשאול: "את אחותו..?"
"לא" ענתה שירז .
"אז מי את?" החייל עיקם את אפו.
"אני אוויר.." אמרה תודה וטרקה את הדלת.

מאותו היום הכל נגמר, היא לא ראתה סיבה להמשיך לחיות.
היא לא רצתה להמשיך לחיות...

היא לא בכתה - כי לא נשארו לה דמעות.

היא נכנסה שוב לחדר, והסתכלה על תמונה שלה ושל שחר.
זה היה בחופש הגדול שהם היו עם החבר'ה בים..
שחר מחזיק אותה על הידיים, והם מתנשקים והרגליים שלהם במים.

היא נזכרה במילים ששחר אמר לה לפני הפיגוע.
הוא אמר לה שהוא יחבק אותה ולא יעזוב אותה בחיים...
אבל הוא עזב...
פתאום שירז התחילה לבכות, כמו שבחיים לא בכתה...
כל מה שהיא אמרה זה ... "למה עזבת אותי... למה עזבת אותי..
אמרת לי שבחיים לא תעזוב אותי... אבל עזבת... השארת אותי פה
לבד, לבד עם החיים המסריחים האלה, השארת אותי לנשום את האוויר
המגעיל הזה במשך כל יום... השארת אותי להתמודד עם כל הבעיות,
עזבת אותי.... למה עזבת אותי?!??!"   היא לא אכלה והיא לא
שתתה, היא לא הפסיקה לבכות...

לאחר חודש היה כתוב בעיתון: "נערה בת 17 התאבדה ע"י חניקה,
מצורף קטע מהיומן האישי שלה שנכתב ימים ספורים לפני
ההתאבדות.."

היא כתבה ביומן שלה:
"תמיד הלכה אחריי המחשבה, שכל מה שעברתי בחיים שלי, רק יחזק
אותי, ורק יעניק לי כוח להמשך הדרך...
הילדות שלי השאירה בי פצע עמוק, הוא היה עמוק מדי, הוא השאיר
לי צלקת, צלקת גדולה בלב.
לא ציפיתי בחיים לכלום, וככה גם לא התאכזבתי.
אבל, הכל השתנה בי ברגע שהכרתי את שחר, הוא שינה בי הכל.
הוא גרם לי להאמין, שאיתו, יהיו לי חיים יותר טובים.
הוא גרם לי להסתכל על החיים בזוית שונה.
אבל עכשיו, כשהוא הלך, הכל חוזר להיות כמו שהוא.
אני מתפוררת... אני כמו אפר...
מיום ליום אני נעשית יותר ויותר קטנה... אני כבר לא מזהה את
עצמה...
אני יודעת ששחר היה רוצה שאני יהיה חזקה, אני יודעת שהוא היה
אומר לי:
"שירזו'ש את חזקה, ואת יכולה, את תעברי את זה ..." ואז הוא היה
מנשק אותי.. אבל הוא לא פה בשביל להגיד לי את זה , ואני לא
יכולה!
אני חלשה , ואני שבירה ואני אפס!
ועכשיו, לאחר חודש שאני מנסה להתמודד עם החיים שלי בלעדיים,
ואני לא מצליחה... אני נפרדת מהכל...
אני שונאת את החיים האלה...

                     להתראות
                          שירז...."







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
חתול?

לא תודה, אני
מעשן רק נובלס.


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/3/03 13:12
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דניאל פיאמנטה

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה