כל יום בשמונה אני מתעורר מטלטול גופי וצרחות משונות. אני הולך
לאמבטיה משתין ושוטף פנים ומנסה להבין לאן פתאום ברחו הכוכבים.
אחרי קצת פיפי וצחצוח קל, אני יורד לאכול קצת דגנים טעימים.
אני לא מבין אף פעם איך הדגנים מצאו את דרכם את תוך הקערה
בדיוק כשהחלב נמצא שם, אבל אני לא מתלונן. נוסף לכך אני לא
מבין, איך הבגדים תמיד יושבים על הכיסא בבוקר אחרי שכל ערב אני
רואה את אמא שמה אותם בארון. אני לא נוהג לשאול, אני רגיל
שהדברים מסתדרים מעצמם. אני זוכר תקופה ארוכה שלא ראיתי את אבא
בבית, כל בוקר הייתי שואל את אמא, 'איפה אבא?' ואמא הייתה
אומרת שהוא בטיול, אבל בסופו של דבר הכל הסתדר וקיבלתי אבא חדש
לגמרי. אני אהבתי מאוד את האבא הישן שלי אבל אני לא יכול
להתלונן, לאבא החדש שלי, תמיד יש סוכריות, הוא גבוה יותר והוא
מאוד חזק, כמעט כמו האיש שראיתי עם האבא הישן שלי בקרקס.
בדרך כלל קצת לפני שמונה וחצי אני מוצא את עצמי בגן, אחרי שאבא
החדש מסיע אותי באוטו הגדול והירוק שלו. באוטו הגדול והירוק יש
המון כפתורים, המון מקום לרגליים ומקום שאליו מכניסים עיגולים
שטוחים. הדבר היחיד שאני לא אוהב בנסיעה באוטו הירוק והגדול,
הוא שאבא החדש מכריח אותי לשים חגורה והיא לוחצת לי הסנטר.
כשאני בגן אני בדרך כלל לא חושב על הנסיעה באוטו, אני צריך
להתרכז בציור שעל השולחן ואיך לעצבן את הגננת. היום אני לקחתי
את הצבעים ושמתי אותם בתוך התחתונים של דנה, והתפקעתי מצחוק
כשהיא התחילה לצעוק, 'שולה! שולה! יש לי טוסיק כחול ואדום!'.
שולה היא הגננת שלנו. בחרתי דווקא את דנה, מפני שהיא אמרה לי
שהתספורת שלי ילדותית. אני לא הבנתי בדיוק למה היא התכונה אבל
אני כבר ילד גדול, ואם היא חושבת אחרת אז יש לה טוסיק כחול
ואדום.
הגן הוא מקום די נחמד כשחושבים על זה, יש לו את נקודות השפל
והשיא שלו, אך הוא מאוד נחמד. השפל הוא כמובן בזמן האוכל,
והשיא הוא כמובן בהפסקה. אני שונא לראות את כל הילדים נהנים
מלחמניות שוקולד ודברים דומים, ואני יושב לי בצד, לבד, אוכל
לחם עם גבינה צהובה. אתמול נמאס לי שרק אני סובל, אז לקחתי את
פרוסת הגבינה ושמתי אותה בתוך הלחמניה של אורה שהתחילה לבכות
מפני שיש לה צהוב בשוקולד. אני מאוד אוהב את אורה, אבל היא לא
אוהבת אותי. אני לא אומר את זה לאף אחד, מפני שאני יודע שיצחקו
עלי, אז כדי שאף אחד לא ידע אני מושך לה בצמה, ומדי פעם נותן
לה צביטה קלה. הגננת בדרך כלל מענישה אותי כמה פעמים ביום, אבל
זה לא נורא לשבת בפינה, אני יכול לחשוב על הדבר הבא שאני אצבע,
או על ההצקה הבאה שתגרור אולי צעקה.
ההפסקה היא כל כך נחמדה, אנחנו רצים מסביב לארגז החול כל פעם
שיש מלחמה, כל הבנים מצילים את העולם, והבנות מתנדנדות ביחד
כולן. אבא הישן אמר שתפקיד הבנים להציל את הבנות, ולכן עלי לא
לכעוס כאשר הבנים מצילים את העולם והבנות יושבות ומתאפרות. לא
הבנתי בדיוק מה זה מתאפרות אבל לא חשבתי שזה ישנה לי בדבר.
בנות זה בנות, הן יפות וכנראה מתאפרות, ויש להן שיער ארוך. מה
עוד כבר צריך לדעת. לפעמים בהפסקה כשעולה לי לראש הצקה מאוד
נחמדה, אני מוותר על העולם והולך לאורה, ככה סתם, אבל בדרך כלל
אני מרגיש רע אחרי המעשה. אורה נוטה לבכות לעיתים, ולא מספיק
שאני מרגיש רע גם כך, ומנסה לעצור את דמעותי שלי בעצמי, הגננת
מכריחה אותי ללכת ולהתנצל. האמת שזה לא נורא, אחרי כל התנצלות
יש התפייסות, והיא מאוד מרגשת, מפני שהזרת שלי והזרת של אורה
משולבות כשאנחנו מתפייסים. אני לא מבין למה, ואני לא חושב שזה
כה משנה, אבל נגיעה קטנה באורה גורמת לי הרגשה טובה ואולי גם
הסמקה מבישה במקצת.
אחרי ההפסקה יש קצת דיכאון באוויר, קשה לחזור מהשיא של היום
למטה. אבל זה לא נורא, מפני שאני אוהב את שעת הסיפור ושעת
השינה. אני אוהב לשמוע סיפורים, ואני אוהב לעשות עוד תעלולים
בשעת השינה, אני לא יכול לישון באמצע היום ממילא. התעלול שהכי
אהבתי היה כששרכתי לדן את השרוכים ביחד וכשהוא קם הוא נפל ישר
על דנה וכולם התחילו לצחוק עליהם שהם חברים. אמא אומרת שאני
מתנהג בצורה מגעילה מאוד, אבל אני לא מצליח להתאפק. אני לא
תמיד הייתי ככה, כשהאבא הישן היה, הייתי ילד שונה, הייתי ילד
טוב, אפילו אורה חשבה כך, היא אמרה לי. אבל כשדיברתי על זה עם
אמא היא אמרה שהאבא הישן לא גרם לי להיות ילד טוב, היא אמרה
שאני רוצה להיות שונה כדי למשוך תשומת לב. אני לא ממש הבנתי מה
היא אמרה והפסקתי להקשיב באמצע, לא היה לי כוח לזה שכל הזמן
מדברים עלי, אמא, אבא החדש הגננת, וכולם צועקים.
סוף היום נחמד מאוד, למרות שהגן לא רע בכלל, יש דבר קסום בחזרה
הביתה בסוף היום. כל הילדים רצים להורים שלהם שבאים לאסוף אותם
במכוניות הלא גדולות ולא ירוקות שלהם. אני לא ממש מתרגש שהאבא
החדש שלי בא לקחת אותי הביתה, אני לא ממש מבין למה. למרות שאני
יודע שהאבא החדש שלי תמיד יבוא לקחת אותי, משום מה אני תמיד
מחכה לאבא הישן, לא שהוא יותר טוב, הוא פחות גבוה, ופחות חזק
ואין לו אוטו גדול בכלל. הנסיעה הביתה מאוד דומה לזאת בבוקר
לגן, רק שהשעה משתנה, קשה לי לקרוא שעון מחוגים וזה עוד יתרון
באבא החדש, לו תמיד יש שעון דיגיטלי ולאבא הישן שלי היה רק
שעון מחוגים. האבא החדש שלי אומר שהוא אוהב את השעון הדיגיטלי
שלו מפני שהוא אוהב למדוד זמן כשהוא רץ. אולי האבא החדש גם
אוהב לרוץ סביב ארגז החול ולהציל את העולם, אבל זה קצת מוזר
שהוא רוצה למדוד זמן.
האבא החדש שלי לוקח אותי לכל מיני חוגים, שהם די נחמדים, אני
אוהב לשחות ולרוץ ולשחק כדורסל, אבל אני יותר אוהב לחזור
הביתה, מפני שמהחוגים אמא באה לקחת אותי. לאמא גם אין אוטו
גדול וירוק אבל היא תמיד מחייכת, למרות שאני יודע שהיא עצובה.
אני לא ממש יודע מה לעשות כדי לגרום לה להיות שמחה אבל מדי פעם
אני נותן לה נשיקה, בתקווה לשפר את ההרגשה. אני בטוח שאמא אהבה
יותר את האבא הישן שלי, מוזר לי שלא רואים אותו יותר. סבתא
אומרת שאבא הישן נמצא במקום טוב יותר עכשיו, ואני מניח שזה
נכון, אם מישהו ילך לטיול זה בטוח יהיה במקום טוב ולא במקום
רע.
עד שאמא מכינה ארוחת ערב אני הולך לראות טלוויזיה, לפעמים זה
כיף ולפעמים לא. לפעמים פשוט אני לא מצליח לשמוע את הטלוויזיה
מפני שאמא והאבא החדש צועקים אחד על השני, אני לא מבין על מה.
אמא לא אוהבת שהוא הולך לשחק עם חברות שלו. אבל למרות צעקות
מדי פעם, אני מקבל ארוחת ערב ומתקלח ואז נכנס למיטה החמה
והנעימה שלי. יש לי בעיה קטנה לישון, גם אחרי שאמא מספרת לי
סיפור, קשה לי להרדם. אני מנסה לפעמים לחשוב על אורה, אבל זה
בדרך כלל רק גורם לי להסמיק. בזמן שממש קשה לי להרדם אני מנסה
לחשוב על היום שעבר עלי, על כל מה שעשיתי ולפעמים גם על
התעלולים שאני אעשה ביום שאחרי. בדרך כלל כשהמחשבה מגיעה לקראת
סוף היום ולפעמים ממש בסופו אני נרדם.