כיצד זה התחיל, ואיך סיפור גן עדן קשור לעניין?
==============================
כאשר אלוהים יצר את האדם הראשון וקרא לו בשם המאוד קליט: "אדם"
הוא גילה עד מהרה שהיתה קיימת איזו שהיא פאשלה בתכנון המקורי
שלו. האיש שיצר היה סופר אידיוט. גבר בסך הכול. הגבר העירום
שיצר היה כה לבד והרגיש כה לבד, ופרט לזה ששיחק עם הפין שלו
כאילו היה חדק של פיל, הוא לא הראה סימנים של אינטלגנציה
כלשהיא. אלוהים כאלוהים, לא התמהמה ומייד יצר לו אישה. אדם,
שרירי ודביל כמו אבן, התחיל לקלוט לרגע שסוף סוף יש לו מה
לעשות עם חדק הפיל שבין רגליו, אבל גם פעולה זאת לא יכלה
להחזיק יותר ממספר חודשים, שכן לחווה נמאס כבר לשכב כל הזמן על
הגב ולחכות שהגבר שלה יעשה את שלו, וגם אז אחרי ציפייה כה רבה
לגלות שזה נמשך רק קרוב לעשר דקות (וזה עוד אחרי שהגבר כבר היה
מיומן בתפעול החדק שלו) ולהתלכלך בסוף. זה לא מצויין בתנ"ך, אך
המפגש בין חווה לנחש היה אך ורק כדי שזה יספר לה כיצד לגוון את
החיים שלה ושל הגבר השרירי שלה, שזה אומר במילים אחרות, איך
להאריך את העשר דקות ליותר, ומה לעשות בעשרים ושלוש שעות
וחמישים דקות הנוספות. הנחש, יצור מקסים בימים ההם, שגם היה
בעל רגליים וידע שבע שפות וגם מחשבים, יכל כמובן לתאר הכול חוץ
מאשר מה שחווה ביקשה ממנו, ולכן הוא שלח אותה לטעום מהתפוח
בכוונה שאולי מפרי עץ הדעת תבוא הישועה וחווה תוכל לגלות את
התשובות שהיא כה חיפשה. אדם מצידו לא חשב לרגע שיש משהו אחר
שהוא יכול לעשות. הבחור היה כאמור אינפנטיל בכל המידות, גם
בתקופה ההיא. וזה שהיה הגבר היחידי, הקנה לו במובן מסויים את
התואר האיש הכי חכם, וגם את התואר האיש הכי יפה בעולם, למרות
שנראה יותר כמו קוף.
כשאלוהים ראה שגם האישה לא מסוגלת להכניס לקוף דמוי אדם שיצר
קצת רמה בסיסית של אינטלגנציה לראש, הוא החליט שהגבר השרירי
יעשה משהו עם עצמו, כי זה ששיחק עם החדק בין רגליו יותר מידי
זמן, לא היה הופך אותו ליותר מאשר סוטה מין בחלוף השנים, וזה
היה הדבר האחרון שאלוהים היה צריך. יש לזכור שאלוהים חושב
לטווח רחוק, ובעיני רוחו המדהימה הוא ראה ארבע מיליארד ומשהו
סוטים ברחבי העולם. לא מחשבה מרעננת בכלל. אז הוא המציא את
המונח עבודה, שהיתה בעצם סוג פעילות שאמורה להשכיח מאדם את
החדק שבין הרגליים שלו, לרוב שעות היום, כדי שיוכל בסיומה לתת
את הצגת העשר דקות שלו, ואז חוזר חלילה. רק ביום שבת הוא הרשה
לאדם לשחק עם היצור יותר מכרגיל, כי גם הוא הבין שהדביל אהב את
הציקלופ שבין רגליו, יותר מאשר סתם אהבה. אדם מצידו לא הבין
מדוע הוא היה צריך להתאמץ כל כך רק בשביל איזה אל קפריזאי שלא
נותן לו להנות ממה שאהב לעשות, וידע לעשות. ואז אלוהים, סילק
אותו מגן עדן, כי שם זו לא היתה סביבה בכלל טובה למי שצריך
להבין מה זאת עבודה, ובכלל ללמוד להעריך עבודה. ואת חווה הוא
סילק כי היתה לה משיכה לתפוחים שגודלים בעץ פרי הדעת, ולא היה
לו שום חשק לנטוע עוד עצים (היתה אז מכה איומה של תולעים שהוא
לא ידע כיצד לטפל בהם, בלי להשתמש בכימיקלים שיהרסו את
האוזון).
זו בעצם ראשיתה של העבודה, כפי שאנו מכירים אותה ומאז בעצם
הגיע המונח הזה למה שהוא היום.

מה הקשר בין עבודה אלינו וכיצד נכנסים פה נשיקות של זקנים
=======================================
מאז שאנחנו קטנים מרגילים אותנו לעבוד.  מי לא היה ילד שרואה
את זוג ההורים שלו, מקימים אותו מהלול רק בשביל שיפול חזרה.
וכשכבר הצלחנו ללכת ולעמוד היינו צריכים להשתולל כאחוזי תזזית,
רק כדי שנביא לסבא מפתחות. לתרח הזקן הזה, שיכל להביא אותם לבד
בלי שום בעיה. וכשכבר הבאנו אותם אליו, קיבלנו את הנשיקות
הרטובות הללו שזקנים יודעים לתת, עם כל הרוק, שלימים יזכירו
לנו את הליקוקים של הכלב, שבזמנם יזכירו לנו שהוא ריחרח עכוז
של כלבה לפני כן.
זה עוד כשהיינו קטנים. עת התבגרנו זה נמשך. עבור כל פעולה
שדרשה מאימא לתת כסף ליציאות או לקניית ספרים או סתם לאיזה
ממתק שהתחשק לנו לגלגל בפה (ושבזמנו עלה לאימא בעוד כסף לרופאי
שנים, ללמדכם שכסף תמיד הולך לכסף), היינו חייבים להחזיר באיזה
שהוא סוג של עבודה. מעין "יד רוחצת יד" או "יתנו יקבלו, לא
יתנו לא יקבלו". והמשימות שקיבלנו היו מגוונות כמו מספר
הכוכבים בשמיים. הורדת הזבל לדוגמא, היתה עבודה נהדרת, בייחוד
אם אתה גר בקומה שלישית, ובחוץ גשם וקר, ובוא נודה, זו לא היתה
עבודה הכי נחמדה בעולם, כי היה מעורב פה זבל. והיתה גם סכנה
מפני חתולים שמחטטים בפחים ויש להם נטייה לקפוץ החוצה כאחוזי
תזזית בפני עצמם. ואם זה לא היה זה, אז היתה את הקפיצה הקטנה
למכולת, בשביל לקנות בקבוק חלב. כמובן, בזמנים ההם, לא ידענו
להעריך את חשיבות החלב (עוד לפני שקלטנו על סיליקונים ששמים
שם) ולא הבנו מדוע עבור שקית פלסטיק ממולאת בנוזל לבן, שמזכיר
טיפקס, רק יותר סמיך, כדאי בכלל לעזוב את המבנה החם. זה עוד
לפני שדיברנו בכלל על הירקן, ועל מוכר הדגים, שהיו ממוקמים
במקומות אפורים, רחוקים, ובעיקר - מסריחים. כשבגרנו עוד מעבר
לכך, רגש מוזר גרם לנו לרצות לבצע עבודות שכאלה, כדי שלא נצטרך
יותר לבקש מאימא או מאבא כסף. זה לא מנע מאיתנו להושיט את היד
להורים כל פעם מחדש, אבל זה כן עזר לנו לרצות לקנות דברים יותר
גדולים מאשר סוכריות מתפוצצות בפה. המוזר ברצון הזה, היה שלפתע
לא היה חשש לצאת מהבית החם והטוב, ולהסתובב גם ברגעים הכי לא
נוחים לנו. היותר מפתיע, היה שמישהו אחר נתן לנו כסף. וכך
התחלנו להתוודות למושג העבודה בתשלום. אז היינו עדיין נערים,
ולא קלטנו את מלוא יכולתו של המונח "עבודה", אבל בשביל זה היה
קיים צה"ל, שדי החזיר אותנו לתקופה של הושטת היד לאימא ואבא.

מצה"ל ועד לדרכים אמיתיות להרוויח כסף
==========================
בצבא קלטנו שבן אדם יכול לעבוד הרבה, בכל מזג אוויר כמעט, ולא
לקבל תמורה כספית מספקת. בכלל, הציפיות שלנו חזרו להיות
מינימלסטיות כמו בעבר - של בוופלה, אולי חפיסת סיגריות ופחית
קולה. עת נכנסנו לשלוש שנים, שהם יותר מאלף ימים, שהופכים
למספר גדול עוד יותר כאשר מציגים אותם בדקות, הבטנו קדימה
לעתיד, כדי שנגיד לעצמנו: "זה יעבור ואז נחזור להרוויח". הזמן
עבר כמובן, כי שום דבר לא עוצר את הזמן, אולי חוץ מכדור בראש,
וכאשר עמדנו בשתיית הסיום עם כל החבר'ה הותיקים והצעירים
(אליהם חייכנו המון במחווה של: "לא הייתם מתים להיות במקומי?")
הרחנו סוף סוף ריח מוזר מהמסדרונות הארוכים. לא עוד ריח השתן
שאף פעם לא עובר, למרות החומרים החזקים ששמים שם, אלא ריח של
הצלחה. כאילו האוויר הכיל איזה שהם אלמנטים שלא היו בו שלוש
שנים קודם לכן. וכשיצאנו מהבקו"ם היה לאוויר ריח עוד יותר
מיוחד. כן. היה לו ריח של שריפת צמיגים וקרטונים. והיתה תחושה
שזו עומדת להיות התחלה נהדרת לחיים נהדרים שנעצרו שלוש שנים
אחורה. התחלנו לקרוא עיתונים. אבל במקום להסתכל על הכתבות
המעניינות, או על מה חדש באגף מודעות המין, התוודענו למודעות
"דרושים" שבתחילה היו בשחור לבן ולא אמרו הרבה כמו: "מעוניין
להרוויח הרבה ובקלות" ורק אחרי כן התחלפו בתמונות צבעוניות, עם
כל מיני משחקי מילים, שהזכירו לנו טריוויה יותר מאשר סיפרו לנו
מה עושים שם. והלכנו לראיונות עבודה, ושאלו אותנו שאלות, כמו
בטריוויה, ללמד אותנו שמישהו כן חושב כמו במודעה, ולא סתם איזה
פרסומאי קריזיונר עשה אותן.  עד שזה הגיע. התקבלנו לעבוד.
חתמנו חוזה. ראינו את המשכורת הראשונה. נדהמנו מגובה הספרות
בבנק. נדהמנו מזה שהיינו יכולים לסגור כסף בתוכניות חיסכון.
היינו כמכושפים כל פעם כשהלכנו לקנות דיסק חדש, בקצב של יותר
מאחד בחודש. בקיצור - היינו כמלאכים. מלאכים, מלאכים, אבל גם
זה לא יכל להימשך יותר מידי זמן. כי העבודה הנחמדה, עם הכסף,
היציאות, המחשבות המתממשות על המכונית החדשה, וכל היתר, לימדה
אותנו גם מספר דברים על גורמים שלא ידענו קודם לכן. מונחים כמו
"בוסים", "חוקי התנהגות", "שעות נוספות", "מלחמות פנימיות"
ו-"מה זאת אומרת אתה חולה בדיוק כשאני צריך אותך?", הפכו ליותר
מאשר סתם משפטים חסרי ערך.

בוסים - עמוד השידרה של כל אירגון או "הבעיה האמיתית למיתון
בעולם"
========================================
בוסים! מילה כל כך קצרה אבל בעלת הרבה משמעויות לרובנו. אני לא
חושב שנעשה אי פעם מחקר מעמיק על המונח "בוסים" ואם כן היה
מתבצע מחקר שכזה, בוודאי היו מתגלים שם תגליות שהיו מפתיעות
מחצית מאיתנו, ומחצית אחרת היו שולחים את עצמם לבתי כנסת כדי
להתחיל להאמין באלוהים. טרם הוסבר כיצד בן אדם שעד לפני שקיבל
את התואר "בוס" היה ככל האדם, אדם פשוט, כמו כל אחד ואחד
מאיתנו. אבל אחרי קבלת התואר השתנה פתאום. כאילו שהיה לתואר
הזה, שלווה בדרך כלל בהעלאה משמעותית במשכורת, שעליה נדון
בהמשך, השפעה כלשהיא על הצורה בה עבדו מיתרי הקול שלו. או
שבאמת הקפצת איזה אחד לפני ארבעה ספרות מסוגלת לגרום לכזאת
התנהגות. או שאולי זה החדר הקטן והמבודד שהם מקבלים  הוא הגורם
האמיתי לשינוי שחל בבן אדם. איך שלא יהיה - חל שינוי. וקיימת
פה אזהרה לאלו שחושבים להפוך לבוסים באחד הימים. ראו הוזהרתם.

אז מה נגרם לאלו שהפכו לבוסים? כאמור חל שינוי במיתרי הקול
שלהם. הדיבור שלהם הופך עבה יותר, בעל יותר באסים. וזה לא משנה
אם האיש לפני הפיכתו לבוס היה בעל קול ציפציף, שלא יכל להבריח
עורבים גם אם עמד כמו דחליל בגינה. הקול, הוא גורם חיצוני אבל
שולי. זה בעיקר מתבטא ביכולת שלהם פתאום ללכת והרבה. ויותר
מללכת, זה מתבטא באמצעים שלהם להיעלם כאילו בלעה אותם האדמה
במבנה סגור. מישהו בכלל ראה בוס שנמצא בחדר יותר מחצי שעה? אני
בספק. נולדים להם קוצים בתחת שלא היו קיימים להם קודם לכן.
והמומחיות שהם מסגלים לעצמם, היא היכולת לסייר במבנה הבטון
כאילו היה מרחב אין-סופי, תוך איתור נקודות מחבוא שאף אחד
זולתם לא מוצא. מעין עכברים כאלה, שמתחבאים בגומחות ויוצאים
מהן רק כשהשעון מורה על השעה ארבע חמישים, כי נותרו עשר דקות
ללכת הביתה. תשאל כל בוס, איפה מכונת הצילום, הוא לא ידע להגיד
לך, אבל תשאל אותו על דרכי גישה נסתרות לקומת הקרקע ולחניון,
ותתפלא אילו מסתורים הוא יוכל למצוא. מה הם עושים שם בדיוק,
אין לי מושג. איך אפשר להיות במקום כזה יותר משעה, אין לי שוב
מושג, אבל זה לא משנה את העובדה שהם סיגלו לעצמם יכולות שלא
היו מביישות כלל דובים בזמן שינת החורף שלהם. בוסים הם סוג אחד
של טיפוסים שאתה רואה בעבודה. סוג אחר הם הבוסים של הבוסים.
בוסים של בוסים שמשמם נובע, שהם בוסים שהיו פעם סתם בוסים, אבל
הפכו עם הזמן להיות אחראיים על בוסים. ומהשם הזה גם מצטיירת
הפירמידה המפורסמת - אותה צורה הנדסית מדהימה, שמתארת כל כך
טוב כל אירגון גדול. מי שחשב שהמצרים סתם רצו שהיהודים יבנו
להם פירמידות, בגלל כל מיני שגעונות שהיו להם בראש טעה. זה לא
היה סתם. המצרים ידעו על מה הם מדברים, בייחוד שגם להם היו
בוסים, ותתי בוסים, גם אם הם נעלמו מעל פני האדמה באותה מהירות
שאני אומר: "גוגולש".
הפירמידה מתארת בצורה הכי טובה מפעל, או חברה, משום שבעולם,
וישראל לא שונה מכך, כל פועל הוא בוס בפוטנציה אם לא מעבר לכך.
כל שכבה של הפירמידה הם שורה של בוסים, עד שמגיעים לקצה של
הפירמידה. כל שכבה מפקחת על השכבה שמתחתיה, גם כאן במחווה של
"לא הייתם מתים להיות במקומי?" אבל גם מפוקחת מהשכבה שמעליה
באותה מחווה. את השפיץ מפקח רק מס הכנסה, מה שגרם בזמנו להרבה
תיאוריות ושמועות לפרוץ, על כך שהשפיץ היא בעצם משרה פיקטיבית
שלא קיימת בכלל.
אנו כשיכבה הנמוכה בפירמידה, באים במגע עם הבוסים של הבוסים
פעם אחת לכמה זמן, כשאלה מחליטים לצאת מהכוך שלהם, והם עושים
זאת בעיקר כדי לנשום אוויר, וגם כדי לתאר לבוסים של הבוסים
שמעליהם, שהם עושים את עבודתם, או במילים אחרות: "מתי תעלו
אותי למעלה?". כשהבוס של הבוס שואל לשלומך, ואיך העבודה ומה
אתה עושה, אתה הרי יודע שאין לו שמץ של מושג מי אתה, היכן אתה,
מתי הגעת, לכמה זמן אתה מתכוון להישאר, או בכלל שיש לו רצון
לשמוע את כל זה.

סוגים שונים של בוסים - ויש יותר מאשר אחד
============================
יש מבחר רחב של בוסים, כמעט כמו כמות הדברים שאפשר לראות תוך
כדי הליכה בשוק הכרמל בתל-אביב, ללא ריח נקניקי הקבנוס.

כל בוס רוצה לדעת מה עושים הפועלים שלו, וכיצד הם מתאימים
לתמונה הכוללת - של איך הוא נראה טוב כלפי השכבות שלמעלה. אבל
יש כאלה שיש להם אובססיה עם הרצון לדעת כל שנייה מה עושים
העובדים שלהם ולכן הם מחליטים למצוא לעצמם שיטות כדי להגיע
במגע ישיר עם העובדים תוך טשטוש הסיבה האמיתית שלמענה הוא
מתערב בינהם.  כבר אמרתי שבוסים לא יודעים היכן ממוקמים
מכשירים אלקטרונים בחברה, ונתתי דוגמא מכונת צילום. אבל זה לא
מפריע לחלק מהם להופיע בדיוק בנקודות שהעובדים מדברים בינם
לבין עצמם ולשאול: "היכן מכונת הצילום?", בעוד שהמכונה ממוקמת
ממש מתחת לאף שלהם. זה לא מפריע להם לשאול את זה כל פעם מחדש,
כאשר בעשותם כך כל מה שהם גורמים זה לעצמם להיראות כמו
אידיוטים ולעובדים שלהם להרגיש במזימה ולכן לשלוח אותם לנקודות
הכי מרוחקות בבניין, כדי שיחפשו שם את מכונת הצילום. ישנם כאלה
שמנסים דרכים קצת יותר פרגמטיות, כלומר הם מנסים להתחיל בנושא
נאטרלי - כדור-רגל לדוגמא, ומשם כבדרך אגב, והם עושים זאת
בדיוק כשהם עומדים ללכת, "מה עם זה וזה". וישנם את הבוסים
"החמקנים", שהם הגורם האמיתי ליכולת של מטוסי החמקן האמריקאים
להתחמק ממכ"ם ולא אילו שהם חייזרים שנתפסו ברזוול בשנת 1947
כפי שגורסות השמועות. אלו באים מאחורייך כאשר אתה יושב מאחורי
המחשב, ומסתכלים על כל צעד וצעד שלך. והם עושים זאת בצורה כל
כך חרישית, נמנעים מלעמוד ממול למסך כדי שפרצופם לא ישתקף.
כאשר אתה מסתובב, אתה כמעט חוטף התקף לב בגלל הפרצוף הזה שתקוע
שם. הדבר הביא בסופו של דבר, שמחצית מהעובדים דואגים לקנות
זרועות מכאניות אפילו מכספם האישי, והעיקר שהמסך יעמוד בצורה
כזאת שלא תאפשר לאף אחד, לפעמים אפילו לא לו עצמו, לראות אותו.


מה בין בוסים ואנטיביוטיקה
=================
גם אירגונים או חברות גדולות חולים. זוהי מחלה קשה שתוקפת
אותם, בדיוק מאותם גורמים שהם בנויים - בוסים. הלוואי וזו היתה
אדמת או צהבת, כי לדברים כאלה נמצאה האנטיביוטיקה, אבל
אנטיביוטיקה לבוסים אין עדיין, ואני בספק אם תהיה. סינדרום:
"אני אמרתי וכך זה יהיה". מחלה זו מתחוללת בעיקר כאשר בוסים
באותה שכבה, רוצים להבליט את עצמם מאותה שכבה. הם לא יכולים
להעלות את עצמם לשכבה הבאה, ולכן הם מחליטים ליצור תת שכבה
בשכבה בה הם נמצאים. מעין שרפרף קטן מעל הריצפה. השרפרף הוא
קטן, וכמה כבר יכול שרפרף להיות גבוה, אבל זה לא משנה את
העובדה שזה גורם למשתמשים בו הנאה כמעט כמו ההנאה מצפייה
בסרטים של סטיבן שפילברג. השיטה היחידה שהם מצאו לעצמם כדי
לבנות שרפרף שכזה, היתה באמצעות הכשלה מכוונת של מטרות
האירגון. הם לא באים ואומרים: "אני לא עושה", כי אחרת זה מייד
היה מדליק נורות אדומות בשכבה שלמעלה (ותאמינו לי כל הבניינים
של אירגונים גדולים מרושתים ברשת של נוריות אדומות צהובות
וירוקות, כך שזה די צפוי למצוא אי שם כשמתקרבים לשפיץ לוח בקרה
ענק שכזה שמנצנצות בו אלפי נוריות ולוקח חשמל כמו חצי רידינג).
הם מחליטים לעשות זאת בשיטה האלגנטית, מנקודת מבט שלהם. הם
רבים בינם לבין עצמם. הם אומרים: "נראה מי יגיד את המילה
האחרונה". זה  מנוגד למטרת האירגון, השואף שכולם ינועו עם
הזרם, ורצוי באותו כיוון. אבל כמו שהבוסים לא מאמינים לפתגמים:
"אם תמשוך את החבל משני קצוותיו, לא תזוז", או "אל תרתום עגלה
עם סוסים מקדימה ומאחורה בכיוונים מנוגדים" (למרות שרובם
יודעים לדקלם פתגמים שמשאירים אותנו פעורי פה - מזה נלמד שאפשר
לגשת ולקנות את "מילון הביטויים השלם : הדרך שלך להיראות חכם
גם אם אתה לא"), הם לא מאמינים שזה יכול לעשות נזק. לא שממש
איכפת להם, גם אם זה עושה. חיידק השרפרף עולה על כל דבר אחר.
הם רוצים את השרפרף שלהם, והם יקבלו את השרפרף שלהם. עבודות
שלא ממש ניתן להבחין בהם מלמעלה וגם כאלה שניתן להבחין בהם אבל
שוכחים מהם (בוסים של בוסים נוטים ללקות במחלת השיכחה כמעט
מייד אחרי שהם נכנסים לתפקיד) נערמות בערימות בתוך ארכיונים
מסתוריים במגירות אפלות, מאחורי אוסף של זבל, כך שלא מבוצעות
מעולם ואף אחד גם לא יודע שהם לא בוצעו מעולם. שמעתי על בוסים
שענו ל-Email  לאלו שביננו שיודעים מה זה, רק כעבור שנה ומשהו.
תתעוררו רבותי! אחרי שנה, יכול להיות שזה ששלח כבר את ה-Email
נמצא בפנסיה.
מגלים את המחלה בעיקר בדיונים מרתוניים שבוסים אוהבים לערוך
בחדרי ישיבות מפוארים. הרבה תועלת הרי לא יוצאת מהישיבות הללו.
תמיד מסכימים שם לא להסכים. אבל בדיונים הללו רואים בצורה חלקה
ובהירה את חוסר ההסכמה בין כל הצדדים, בגלל שהבוסים המדוברים
מחזיקים בדעה מנוגדת אחד עם השני, גם אם הדעה המנוגדת שלהם,
מנוגדת לחלוטין לדעה האמיתית שהם מאמינים בה. די מזכיר את
ברה"מ לשעבר שחייבת להיות בדעה מנוגדת לדעה של ארה"ב ולא משנה
מה הנושא, וכיצד הם נדפקים בגלל אותה דיעה מטופשת (האם יכול
להיות שכולם ספגו שיטות קומוניסטיות? מי יודע).

ראש קטן, ראש גדול ואלו שנשארו (אל תבנו עם אלו להיכנס לכנסת)
==========================================
העולם מתחלק לשני חלקים וזה לא טובים ורעים. זה בעלי הראש הקטן
וכל השאר. כאשר החלק הראשון מהווה את מרבית האוכלוסיה. היה
מקובל לחשוב שהאדם הניאדרטלי משתייך לסוג הראש הקטן, משום
שהיתה לו קרקפת ממש קטנה, כדי שתוכל להחזיק רק את מוחו האגוזי
(הטבע יודע לחסוך כשצריך). אבל עם התפתחות ההומו-ספנייס (שזה
אומר אנחנו בגלגול כזה או אחר, והייתי ממליץ לחבר'ה המדענים
לשנות במעט את השם האסוציטיבי הזה), היו מצפים שעם התפתחות
הגולגולת, גם יתפתח האגוז למשהו גדול יותר. תופעת הראש הקטן
מוכיחה שאפשר להיות עם "סופר ראש", משהו שהוא אפילו לא
פרופורציונאלי לגוף אבל יחד עם זאת, להיראות כאילו יש לך ראש
בגודל סיכה. אולי גרגר אבק, אפילו. הזכרנו כבר את הצבא, בו
בולטת בעיקר התופעה הזאת. מסתבר שמדינת ישראל ממילא מורכבת
מכמה מאות אלפים של ראשים קטנים, הגדלים במספר K פה ושם, תלוי
בכמות המילואימניקים שעושים מילואים באותו חודש. אבל התופעה לא
פסחה על השוק האזרחי. שוק העבודה קלט אותה בצורה כה מושלמת, עד
שלעיתים מתבלבלים כאשר דנים בסוגייה "מי היה הראשון שהביא
עלינו את הדבר הזה?".
"ראש קטן" הוא כאשר אנשים מחליטים, "בוחרים לעצמם" הוא מונח
יותר נכון, לעשות או לא לעשות דברים שהם צריכים לעשות בהתאם
לתפקיד. לפתע, לגמרי במקרה, כמו רעם ביום בהיר, מחליט פלוני
לוותר על הנכס שבעשיית עבודה כלשהיא כדי שאלמוני יעשה אותה.
מאידך, היינו אומרים לעצמנו, כל הכבוד לפלוני זה שרוצה שהתהילה
תבוא לאלמוני. לולא היה התפקיד שייך לפלוני דווקא, ולולא זה
היה תפקיד שאלמוני לא היה לוקח גם לו היו נותנים לו חצי מיליון
ביד וחופשה זוגית בטהיטי. אבל פלוני לא חושב כך. לפי דעתו
התפקיד מיועד לאלמוני, גם אם יש מסמכים שמוכיחים אחרת. הטחת
עבודה בידיים של אחרים, אינה סוף פסוק כשמדברים על "ראש קטן".
זהו רק חלק מהמשרה. החלק האחר הוא היכולת של פלוני לעשות
בדיוק, וזה אומר בדיוק כפי שמכתיב התפקיד. בפעמים שהוא כן
מחליט לעשות משהו שמיועד אליו, הוא לא זז שמאלה ולא ימינה. גם
פה מאידך היינו אומרים, כל הכבוד. בחור ממושמע. אלא, שאי
החריגה מהפסים הלבנים, לא קוראת רק בתקופת שלום. הבחור לא חורג
גם במקרים שהוא מבין שיש פגם כלשהוא בתהליך. שקיימת שגיאה שהוא
עושה ביודעין. אמרו לו לעשות כך וכך הוא יעשה.

"ראש גדול" היא תופעה יותר נדירה, כי אין הרבה כאלה. שלא כאחיו
הבכור, ראש גדול, מיוחס יותר לבוסים שתוארו קודם לכן. אם היה
אפשר לתאר זאת מבחינה ציורית, אני חושב שתספורות "האפרו" היו
מתארות זאת בצורה הכי פשטנית אבל כוללת. אדם שנחשד ב-"ראש
גדול" הוא כזה שלא זאת שעושה את העבודה שלו, עושה גם את העבודה
של אחרים ולא די לו בכך. הוא רוצה כל כך לתרום לחברה, עד שבעצם
העבודה שלו הוא מביא את ההיפך. קוראים לזה גם: "עבודת דוב".
בדיוק כפי שלא מצפים מדוב שיוכל להרכיב חלקי פאזל, כך לא בהכרח
צריך לצפות מאנשים שכאלה, שיוכלו דווקא להועיל עם כל הראש
הגדול שלהם. כדוגמא כבר הבאתי את הבוס הכול יכול, הרוצה עוד
ועוד, מה שבסופו של דבר גורם לעומס קריטי על העובדים שלו, וכמו
כל דבר קריטי, גם זה קורס לבסוף. מה שקורה הוא שהאיש אומנם
נשאר בתפקידו, אבל בלי אף אחד לידו. והוא לא מצליח להבין מדוע
אנשים שהיו מרוצים חצי שנה קודם לכן, פתאום מוצאים את עצמם
עושים הסבות מקצועיות לדברים שלא היו רוצים מעולם, אבל שהיו
מוכנים לקחת על עצמם נוכח הנסיבות. ואם זו לא הכמות הקריטית
שקורסת, אז זה הבלבול שנוצר. כמה דברים כבר אפשר לעשות בו
זמנית? בכמה נושאים אפשר לטפל, בלי לאבד את הידיים?
אלו שהם לא כאן ולא כאן, הו, אלו הם בדרך כלל הפנסיונרים, או
המובטלים למינהם. אין כזה דבר בחברה לא כאן או לא כאן. אולי
בעצם, השפיץ, זה שמכיסו יוצא הכסף לבסוף, הוא ניטראלי. אבל גם
את שוויץ חשבו לנטראלית!

שכר וכיוצא באלה - מה שמניע אותנו
=======================
שמעתי אנשים שאומרים: "אני עובד בשביל התענוג" או "האתגר הוא
מה שמעניין אותי". אז לזה אני אגיד: "בובקס פיצילובקס". שלא
יבלבלו לנו את המוח עם שטויות שכאלה. עם אתגר לא הולכים למכולת
לקנות לחם. עם אתגר לא קונים כותונת לילה משגעת שאישתך שמה על
עצמה ונראית מינימום סינדי קרופורד, מקסימום, השמיים הם הגבול.
זו המשכורת שמניעה אותנו. וכדוגמא, קחו כל אחד ואחד מכם ותניחו
שלא הייתם מקבלים שכר על העבודה שלכם. שזה האתגר או התענוג
שמניע אתכם. או שהייתם מקבלים שכר מינימום למשל בשביל העבודה
הזאת. אני בספק אם מדינת ישראל היתה יכולה לשלוח תפוז אחד
לח"ול במצב שכזה. אני בספק אם בכלל היתה קיימת מדינת ישראל.
הספרות מתחת לעמודה "נטו" הם הדבר שמעניין, למרות שמעניין לא
פחות זו גם העמודה "ברוטו" וכן העמודה "מס הכנסה".

מס הכנסה - אויב או ידיד
================
לכל אחד ואחד מאיתנו (אלו שעובדים חוקית ולא מעלימים כספים
מתחת לשולחנות עם רגליים מאוד גבוהים, או בשכר שקיבל את הצבע
שחור), יש חבר שהוא לא יוצא איתו לשום מקום. לא מדבר איתו אף
פעם. לא אומר שלום שלום אפילו. אבל זה חבר שמרוויח מכל אחד
מאיתנו והרבה. החבר הזה רוצה יותר. הוא לא מפסיק בסכום מסויים.
להיפך. ככל שתרוויח יותר, גם הוא ירוויח יותר. מצד אחד נגיד:
לשם מה להתחלק עם פרזיט שכזה, שלא מועיל לי בשום צורה? איזו
הנאה אני מקבל מזה? מצד שני, זה מנקה את כדוריות הדם לקלל כל
פעם מחדש כשרואים את גובה השכר שהחבר מקבל מאיתנו. אבל מס
ההכנסה הוא אחד המוסדות שהכי לא כדאי להסתבך איתו (אני מצטער
חבר'ה, מעתה ואילך רק דברים טובים). זה כמו הסיקורטטה. כמו
ה-K.G.B, אלא שבאמת שווה משהו. אתה יכול לא לספר כלום שנים.
שנים שתוכל לחיות ממנעמים שלא היית עד להם אחרת. עד לרגע
שידפוק לך בדלת מן סוג כזה של שוטר. אני לא בטוח איך הם נראים,
כי מעולם לא העלמתי שום דבר (חוץ מזה שגנבתי פעם פטיש מהגן
כשהייתי ילד, ואחר כך אימא חייבה אותי להחזיר אותו, והרגשתי
נבוך ונכלם כשהייתי צריך להיכנס יחד עם אימא ועם הפטיש ולהסתכל
לגננת בעיניים. אי אפשר לדעת אילו משקעים עשיתי לעצמי שיופיעו
רק בעתיד, עת אשב אצל הפסיכיאטר והוא יאבחן את מקרה הפטיש).
אבל סביר להניח שיהיה לו מעין כובע קסקט, חולצה עם עניבה, אולי
מקטורן ותיק. תיק עור בצבע שחור. הוא יכנס פנימה, כי אתה תחשוב
שהוא מוכר מתקנים למיים מינרליים, שמאוד רצית ממילא. והוא
יוציא מהתיק ניירות. "איפה אני חותם?", תגיד לו בלי לראות על
מה, כמו ישראלי טוב. ואז הוא יגיד, "אין צורך שתחתום", ויראה
לך כמה אתה חייב להם. מיותר להגיד שהסכום שיהיה נקוב שם בנייר
יהיה בדולארים (אלא אם כן יקרה הבלתי נמנע והדולאר יצנח בערכו
מתחת לשקל ואז הערך יהיה כמובן בערך המטבע היציב יותר - ליש"ט
למשל תמיד נראה טוב ליד ספרות) יהיה בלתי ניתן להשגה גם בצורה
לא חוקית.

שיטות מידור שלא היו מביישות את המודיעין
===========================
מי שחותם חוזה אישי, בדרך כלל, מגלה בסוף הנחת האצבע על משטח
החתימה, באיסור לספר כמה הוא עומד להרוויח. חברות יודעים שלא
הרבה זמן העובדים יכולים להחזיק דברים כאלה בבטן, בייחוד כאשר
חברים לוחצים לדעת, וזה הרי טבע האדם לדעת איך נדפק החבר שלך.
זה הרי מרומם את הנפש לדעת שאולי אתה לא מרוויח הכי הרבה, אבל
לפחות עברת את שותפך לשקובית (ראשי תיבות של: שטח קובייתי בו
יושבים תמיד), שנראה לך כאילו הבוסים מעדיפים אותו על פנייך
(פראנויה טבעית - עיין ערך פרוייד). בדיוק לבעיה הזאת,
מסופקים תלושי המשכורת במעין מעטפות בלתי חדירות לכל סוג
קרניים שמצא האדם. רנטגן לא מסוגל לפצח את הצורות הללו, שנראים
בדרך כלל כמו התמונות התלת מימדיות, שצריכים להסתכל בהם ממש
מקרוב עד שסוף סוף רואים בהם משהו, וזה בדרך כלל לא הדבר
האמיתי שצריכים לראות, אבל קיבינימט. שאנחנו נגיד שאנו לא
רואים? הם בכוונה שמים צורות כאלה, כדי שגורמים עוינים (= אותם
אלו שהשם שלהם לא מופיע בקוביית הפלסטיק הקטנה, המהווה את החלק
החשוף היחיד בתלוש) שהתגלגל לידיהם התלוש, יטושטשו בעקבות
הצורות המאיימות הללו, ויפסיקו לחטט בעניינים לא שלהם. כאילו
שהיינו מבינים משהו מהתלוש לו היינו מסתכלים בו. יש בכלל אדם
שמבין ממש כל מה שרשום שם, חוץ מעובדים בהנהלת חשבונות כלשהם,
שהם בפני עצמם תעלומה? ומישהו יכול להבין מה מייצגות השורות:
"ביטוח בריאות" ו-"ביטוח לאומי"? מישהו בכלל ניצל אי פעם את כל
הכסף המושקע ב-"ביטוח הבריאות" המפוקפק הזה? במקרה הזה, טוב
שלא לנצל את הכסף, אבל לא היה יותר טוב להשקיע חמישים שקלים
בלבד, ועדיין לא לנצל זאת?

דיוני שכר הם כמו משחק רולטה. הבוס של הבוס שלך הוא הדילר,
הבוס שלך הוא סתם איזה עובר אורח שנקלע במקרה למקום, ואתה
המהמר. אין אומנם שחורים ואדומים, אין אומנם כפול, מרובע, או
בודד, אבל בהחלט יש את המתח והעצבנות העופפת כל זריקת כדור
הרולטה. כמה אקבל? כמה אקבל? המספרים רצים מול העיניים כאילו
היה זה כדור נחושת הנוסע על גבי דיסקית גדולה ועליה מספרים.
ותתפלאו, בדיוק כמו ברולטה, גם פה יש מושג כזה שנקרא "0". וגם
פה בעצם, לוקח הדילר את הכול אליו. לא שאתה יכול לעשות משהו
בנידון. הכול ממילא נקרא מתוך דף מוכן מראש. המספרים כבר
חקוקים כאילו על סלע. וכשאתה יודע את המספרים הם  אומרים לך
הרבה? מה זה 11 אחוז מסכום כמו שאתה מרוויח? כשאתה יושב על יד
הדילר ועובר האורח, ואולי עוד איזה קליינטים אחרים, אתה מנסה
להבין האם זה טוב או רע? זו בדיוק הסיבה שהם אומרים את זה
באחוזים, כדי לבלבל אותך לחשוב שאולי בכול זאת יצא משהו טוב,
כשלבסוף מגלים שזו העלאה של מספר מאות שקלים  ושצריך לזכור את
הידיד הנסתר, כך שהאחוזים מאבדים קצת מהערך שלהם, עת נאמרו
בהתחלה.

שיטות לקצר את מיקומך בפירמידה או כיצד להביס את הצורה
ההנדסית
============================================
השארתי את הדובדבן לסוף. אחרי שדיברנו על עבודה מהי, כיצד
התפתחה, בוסים ומחלות שלהם, מסי הכנסה, משכורות ובעיקר על
פירמידות הגיע הזמן לנסות להביס את הפירמידות הללו. יובאו כאן
מספר נקודות שאפשר באמצעותן להתקדם בפירמידה שלא בדרך המקובלת.
הם לא נוסו אף פעם (בעיקר בגלל שאני חסיד שאסור לנסות דברים על
בעלי חיים) אבל אולי שווה לנסות?
1) השיטה הקצרה ביותר לטוס בפירמידה, ממש מעבר שלבים כאילו יש
את הקוד למעבר מסך, הוא להתחתן עם ביתו של השפיץ, או אחד מאלו
שקרובים לשפיץ. זו לא חוכמה גדולה יש מי שיגיד, אבל זאת האמת.
תהיה קרוב לביתו של השפיץ, וחביבי, תהיה קרוב לשפיץ גם פיזית.
אפשר להתחיל גם בכך שתהיה חבר של ביתו של השפיץ, למרות שלא
בהכרח מובטחת נסיקה כמו שתיתן החתונה.
2) תלמד נגרות. עושה רושם שבוסים בפירמידה אוהבים שרפרפים, ורק
למי שיש מושג איך לעשות דבר כזה, יכול לבנות אחד ממש גדול,
שיעקוף בגובהו את אלו של האחרים.
3) תלמד לתמרן בין הראשים הקטנים לגדולים. משימה לא קלה בכלל.
בעיקר בגלל כל הכינים המסתובבים שם כך סתם.
4) תסתובב עם פיתקית גדולה עם השם שלך על החולצה. זכור! היום
אתה אלמוני, ומחר תת שפיץ יכול להבחין בשם שלך ולרצות אותך
לידו. רצוי אולי לשם כך לשנות את השם למשהו קליט. כמו שינוי שם
המשפחה לשם החברה לדוגמא, מה שיראה נאמנות מושלמת כמעט (מראה
גם על מחשבה דבילית באותה מידה, אבל צריך להקריב קורבנות
במלחמה).
5) חפש את השירותים של הבוסים ומעליהם. זה מתחיל בריקון
שלפוחית ויכול להסתיים בישיבה במשרד עם כיסאות עור שעושים
מסאג'ים.
6) אל תתפתה להיכנס לישיבות של בוסים. זה יותר כאב ראש מאשר
מועיל, ובדרך כלל יעשו ממך אפס מאופס כדי לעשות מעצמם יותר
גבוהים במספר ס"מ.
7) ולבסוף: תשמע לי, לך שב בים. אם לא הצלחת לממש את סעיף 1,
או שתסכים להישאר היכן שאתה, או ששיזוף בכל זאת עדיף על העבודה
הקשה הזאת.