רגע של שקט עובר עליי, אין כמו הדממה, זה כאילו השקט עוטף
אותך, ואם תצעק, כל העולם יוכל לשמוע אותך, אבל פתאום הנוף
הירוק הופך לשחור, ואז אני יודע, אני יודע שהוא פה, מנסה
להזכיר לי, את מה שאני כבר שנים אני מנסה לשכוח, אבל על מי אני
עובד, אין סיכוי שאת זה אני אשכח, שאני אצליח לברוח, ובסוף כמו
איזה חולה אלצהיימר אני אזכר, במה שהדחקתי כבר מזמן, ולפתע אני
נופל, מסתכל על השמיים, ועוצם את העיניים, ונזכר, צמרמורת
עוברת בגופי, בזמן שאני רואה מחדש את כל אשר עבר, ואני נזכר
בעצמי,  ואני פוקח את העיינים, אבל מהר מידי,  אני מסתנוור,
השמש יצאה וגירשה את החושך, אני מסתכל על הריצפה, ודמות מופיעה
מולי, אני יודע שזה הוא, והוא נראה לי מוכר, כמו זיכרון
מילדות, ואז אני קולט שזה, שזה אני, והוא מחייך, אולי כי
הבנתי, אולי כי עכשיו אני זוכר את מה שניסיתי כל כך חזק לשכוח.
והשקט חוזר, אין כמו דממה.