בכל השנים שאני עושה את מה שאני עושה, ומדובר כבר על עשר כאלה
לפחות, היו שני כללים שלא הפרתי מעולם ואשר הביאו אותי, לדעתי,
אל המקום שבו אני נמצא היום -  פסגת המקצוע.
אני תמיד עובד לבד. אין לי שותפים, לא לפעילות ולא לתפיסת
העולם שמאחוריה, אף אחד, כולל האישה שהייתי נשוי לה, המשפחה
הקרובה שלי, החברים הכי טובים - אף אחד - ואני מתכוון לאף נפש
חיה -  מעולם לא קיבל שמץ של הצצה, מילולית או ברמז, על מה
שאני עושה ואני אפילו בטוח, חתיכת קטע זה יהיה, אם יום אחד
יוודע להם מה זה שהם חושבים עליו כבחור שקט ועדין, נשמה טובה,
אוהב ב א מ ת לעשות. אני מוכן לשלם הרבה בשביל לראות את הבעת
התדהמה שבה יפריכו מכל וכל שמועות זדוניות כאלה. הכלל השני
שאני תמיד עובד לפיו הוא עבודה לילית לחלוטין. לא שעות בין
ערביים ולא כמעט זריחה. השעות שתוחמות את גבולות ממלכתי הן
בדרך כלל אחת עשרה וחצי בלילה ושלוש וחצי בבוקר. בין השעות
האלה אני חופשי לצאת ולשוטט כרצוני ולעשות את מה שאני יודע
לעשות (מקוה שתסלחו לי על היוהרה, ככה זה כשאתה הכי טוב במשהו
ואתה יודע את זה) הכי יעיל ומהיר ויפה שאפשר. היו כמה מקרים
שנגררתי קצת עם העבודה, יש אילוצים גם במקצוע - או תחביב אהוב
-  כמו שלי, אין מה לעשות נגד זה.
הכל התחיל כשראיתי, בתור ילד, את הסרט "גברים מעדיפים
בלונדיניות" עם מרילין מונרו וג'ין ראסל. אני זוכר מצוין,
אפילו שלא הייתי בן יותר משתים עשרה, שלוש עשרה מכסימום באותו
זמן שאחר כך לא יכולתי לישון לילות שלמים מרוב התרגשות. הייתי
מאוהב לחלוטין בראש הרך המזמין הבלונדיני הזה של מרילין וכל
תנועה שלה או סיבוב של ראשה שהזיזו בצורה כל כך מלכותית, כל כך
מושלמת, משהו מהשיער היפה עד כאב על הראש האלוהי שלה גרמו לי
לדופק מואץ ולהרגשה של חום שהתפשטה לי בכל הגוף עד שהייתי
מרגיש קרוב לעילפון כמעט.
הסרט הזה התחיל את הכל, אתם מבינים: רק שנים אחר כך, כשכבר
הייתי עמוק בתוך הדבר עצמו קלטתי את זה. זה היה כשישבתי פעם
אחת,  בערב חופשי מעבודה עם בקבוק וויסקי ודיסק של מחתרת
הקטיפה ברקע וחשבתי על איך ולמה אני עושה את מה שאני עושה.
חשבתי על הסרטים של היצ'קוק שתמיד אהבתי כל כך, על "חלון
אחורי" ועל
"מזימות בינלאומיות". ואפילו, אתם בטח תחייכו, על "תיפסו את
הגנב". גם פולנסקי והביוגרפיה שלו לקחו חלק מהתודעה שלי באותו
ערב של הארה, כמובן.
קולנוע, זו הייתה המחשבה הראשונה שהכתה בי, הקולנוע התחיל את
הכל. הבילויים הארוכים שלי בסינמטקים מאוכלסים בקושי, הלילות
היחידניים מול הוידיאו בצפייה מהופנטת בסרטים שאף אחד חוץ
ממני, כך היה נדמה לי, לא אוהב באמת. המוכרות בחנויות הסרטים
הגדולות תמיד הנידו את ראשן בחיוך למראה הבחירות שלי: "החיבה
המטורפת שלך לסרטים האפלים האלה עוד תכניס אותך לצרות" אמרה
פעם אחת מהן, בלונדה קטנה ומתוקה ופרצה בצחוק לבבי ומתגלגל
(היה נדמה לי שהתעוזה הפתאומית שלה הפתיעה אפילו את עצמה והיא
הסמיקה קלות). "איך קוראים לך?" שאלתי והיא ענתה - "עדי".
"עדי", "מכיון שדאגתך הכנה לעתידי נגעה לליבי באנושיות
וברצינות שלה, מה דעתך להשגיח באופן אישי שלא אכנס לצרות,
לדוגמא, לבוא אלי ולראות איתי את הסרט הזה, עכשיו, הערב"?
נראה היה שההצעה שלי תפסה אותה קצת לא מוכנה והיא הצליחה רק
למלמל "אבל אני נשארת אחרונה היום, אני צריכה לסגור".
"אין בעיה, עניתי", "אני מוכן לחכות". וככה היה. באיזושהי דרך
מוזרה עדי הסכימה לתוכנית שלי ואני חיכיתי לה כמה זמן בקפה
קרוב.
כשהגיעה השעה להוציא את התוכנית הגדולה שלי לפועל חזרתי לחנות
ואפילו הספקתי לעזור לה עם הסורגים הגדולים של חנות הסרטים
שכמעט ונתפסה בהם, היא הייתה באמת קטנה. הלכנו אלי, עשיתי לנו
קפה (היא שתתה קפוצ'ינו חלש עם הרבה קצף ובלי סוכר, אני זוכר)
ושמתי את הסרט. זה היה "האספן" : אני זוכר שהיא קצת נלחצה ממנו
אבל אני הרגעתי אותה "אין לי שום אוספים שצריכים להדאיג אותך".
היא חייכה ונצמדה אלי, "היא מריחה טוב" אני זוכר שהייתה המחשבה
האחרונה שלי לפני שהלכנו שנינו לאיבוד במערבולת של איברים
ובגדים ושמיכות ויצרים והשיער שלה, שהגיע לה עד המותניים
כשפיזרה אותו, משוחרר מכלאו בכמה תנועות חטופות, לבקשתי
המפצירה.
היה לילה נהדר, אני זוכר שעשינו את זה כמה פעמים, ארבע לפחות,
נרדמים לכמה דקות ושוב נכנסים לזה...אני זוכר שהיה לי מוזר
שבבחורה כל כך קטנה ושברירית למראה יש כל כך הרבה כח ותשוקה.
הייתי עדין איתה בהתחלה אבל אחרי שראיתי שהיא חזקה מספיק לקבל
אותי בלי חשבון התחלתי לתת לה את הכל באמת...חתיכת לילה זה
היה, אחד הטובים (מבחינתי לפחות: את דעתה על העניין לא שמעתי -
למרות שהאנחות שלה נשמעו אותנטיות לחלוטין, אני חייב להוסיף).
אני אפילו בטוח שהיו רגעים שהגברת ברקוביץ' מלמעלה אמרה לבעלה
זיגי "נו מה נעשה עם הפרחח הזה מהקומה השניה?" "אוי ווי" "אני
אמרתי לאדון פרידמן שלא ישכיר את הדירה לרווק בשום פנים
ואופן!" אישה נחמדה הגברת ברקוביץ': נחמדה בדרכה החולנית. פעם
אחת, באמצע עבודה רצינית על תיירת פינלנדית, דפק אצלי שוטר
בדלת "השכנים מלמעלה טוענים שיש כאן רעש של צעקות" "בחייך, דוד
שוטר", אמרתי לו, "אני מפרק כאן איזו פצצה בלונדינית...אתה לא
הולך להפסיק אותי באמצע?"
"נו טוב", " רק שתשתדל לא לצרוח כאילו הורגים אותה, זה מלחיץ
את השכנים" הוא אמר בליווי קריצה ממזרית ורבת משמעות וחיוך של
שותף סוד. "תודה, גבר", אמרתי לו, אני אשתדל להוריד קצת את
מפלס הרעש למען השקט הנפשי של שכני המודאגים".
כשהאיר הבוקר מבעד לחלון הפתוח וקרני השמש עלו מטפסות על
הירכיים של עדי, כשקרן אור לא זהירה אחת ליטפה את שיער הערווה
(זה היה דומה יותר לפלומה צמרית עדינה, אני חייב להודות)
הצהוב-סקנדינבי שלה,
זה היכה בי.
פתאום נוצר בי הדחף שלא לתת להם ללכת, לה ולשיער הבהיר שלה,
פתאום
ידעתי
שאני חייב לשמור משהו, פיזי, מעדי. ולא שחשבתי שהיא תסכים
שאגלח אותה. אתם מבינים, באותה שניה שבה קרן השמש נגעה במפשעתה
של עדי חציתי במחשבתי, בלי להביט לאחור, את הקו המוסרי שלפיו
מחנכים אותנו לכבד את זכותו של הזולת על גופו ורכושו.
בשניה אחת גורלית חציתי את הקו הדמיוני הזה, משליך מאחורי כתפי
כל נגיעה של מצפון ומוסר. הייתי לאדם שלם עם רצונותיו הנסתרים
ביותר: חדלתי להיות אנושי, ולו רק משום שקרן אור טועה אחת
רפרפה על פלומה צמרית זהובה שכיסתה את ערוותה של בחורה שהכרתי
רק כמה שעות ושעימה, אך זמן קצר לפני כן, תיניתי אהבים בלהט.
עדי הייתה הראשונה. אחריה היו רבות: למעלה ממאתיים. מאתיים
ואחת עשרה נשים ,כולן בלונדיניות טבעיות עד לשורשי נשמתן,
מגילאים שנעו בין חמש עשרה לחמישים ואחת: כאלו שהיו ילדות
כשפגשו אותי (ויישארו כאלה לעולם),עד לזו שהייתה בת חמישים
ואחת, המאהבת הבלתי יודעת שובע מכל אלה שהכרתי, שהייתה כבר
סבתא לנכד ונכדה, שיבה ובלונד בכמות כמעט שווה. לא את כולם,
למעשה רק את מיעוטן, חוויתי בדרך מינית: רובן ראו אותי רק
לשנייה או שתיים, זר מהלך מולן או מגיח מאחוריהן באיזה רחוב
לילי (חלק נדהמו לראות אותי רוכן מעליהן באמצע הלילה, אחרי
שנכנסתי אליהן הביתה דרך חלון שנשאר פתוח מרשלנות או מחום,
אחרות אספתי בפאבים ומועדונים אפלים). מאתיים ואחת עשרה
בלונדיניות, לא כולל את זו שמקיצה עכשיו משינה שלאחר לילה מלא
להט (היא תצטרף לסטטיסטיקה של אלה שכן שכבתי איתן) ולא מבינה
למה היא קשורה למיטה ברצועות עור. היא אולי לא תבין לעולם.
כל שערה ושערה משיער ראשן וערוותן של מאתיים ואחת עשרה נשים
טבטוניות למראה שמורה אצלי (מגופותיהן נפטרתי בדרכים מדרכים
שונות) בשקיות שמאורגנות לפי גוון, מהבהיר ביותר ועד הפחות
בהיר שבגוונים. השקית עם השיער בהיר ביותר, שיער הפלטינה,
משמשת אותי ככרית. לאחר שאני מרדים אותן לנצח, אני גוזז את
שיער ראשן וערוותן ביד זהירה שבזהירות, מעולם לא פצעתי אף
גוויה מגוויותיהן הנהדרות. הייתי עדין כמו כורה שאוסף בידיים
רועדות גושי זהב טהור מבטן האדמה.
בסך הכל תשע שקיות מלאות במפעל חיי, האוצר הגנוז שלי: למעלה
מעשר שנות עבודה מאומצת וחשאית ומסוכנת נדרשו כדי לצבור מטמון
שכזה - אני יודע כמה יקר ונדיר הוא - ואני שומר עליו כעל בבת
עיני, על הארכיון הצהוב.
אני הולך להשתיק אותה לפני שהצעקות שלה יגרמו לגברת מרקוביץ'
לטלפן למשטרה שוב.