הכל התחיל ביום שנכנסתי למשרדו של הבוס הגדול. מה לי ולבוס
הגדול שאלתי את הבוס הישיר שלי, בחור צעיר בשם יגאל, שכל החטא
שלו עלי אדמות, שידע להגיד "כן" כששאלו אותו האם הוא רוצה את
המשרה הנוכחית שלו ולא ענה ב-"אני יודע" בספק תשובה ספק שאלה
כפי שעניתי אני. הוא לא ידע לענות לי. הוא אפילו ידע ליידע
אותי שאפילו הוא לא נכנס לחדרו של הבוס הגדול. אז מה בכלל אני
צריך להיות שם? וכרגיל בזמנים ששאלות שכאלה התחברו אחת לשניה
במוחי, מעין פאזל עצום, התחלתי לחשוב שחור. יותר שחור מזה זה
רק המוות. וכשאני חושב שחור, זה בדרך כלל על דברים כמו
פיטורים. אבל למה צריכים לפטר אותי? מה עשיתי שדורש את
הפיטורים שלי? לא הצלחתי לאתר משהו שעבורו שווה לפטר אותי. לא
מצאתי שעשיתי גם משהו טוב לחברה, אך הייתי די בטוח שבוסים לא
מפטרים אנשים רק בגלל שלא עשו משהו טוב, אלא בעיקר בגלל שעשו
משהו רע. ככל שהתחבטתי עם הסוגיה "מדוע קראו לי לשיחה עם הבוס
הגדול?", כך שקעתי יותר בערפל ובכאוס. דומה שאף אחד שהכרתי לא
נכנס לחדרו של הבוס הגדול. אנשים בכלל לא ידעו שקיימת משרה
כזו. כולם חשבו שזו משרה פיקטיבית שלא מאויישת על-ידי בן אדם.
משהו כמו דמות קרטון היושבת על כיסא עור מרופד, בסגנון הדמויות
ששמים במטווחים, אלא גם עם פלג גוף תחתון. ומה לבוס הגדול
להתעסק עם "דג רקק" כמוני? וכשחשבתי על פיטורים, חשבתי גם על
אישתי. וכשחשבתי עליה חשבתי על אביה, שיבדל לחיים ארוכים. זה
היה הוא בסך הכול שנתן את רוב הכסף לדירה שקנינו, וזה היה הוא
שהבטיח לתת לנו את מכונית המיצ'ובישי החדשה שהוא קנה לעצמו,
וקישתה יותר את החנייה בבניין מאשר הניעה את גלגליה מעל
לאספלט. משום מה, תחושת בטן חזקה, אמרה לי, שאם אכן מדובר
בפיטורים, אוכל לנשק לשלום מהמיצ'ובישי החדשה. שלא לדבר על
דרישותיה הכספיות החריגות, של ביתו, מה שקוראים - אישתי,
שמחייבים שסכום מסויים יכנס לבנק, רק כדי לצאת ממנו יומיים
אחר-כך באמצעות פס מגנטי. אך, בד בבד, הייתי די משוכנע שנושא
הפיטורים הוא לא כה חד משמעי, מאחר ולפטר אנשים נותנים בדרך
כלל לזוטרים, כמו יגאל לדוגמא. למה הבוסים הרציניים צריכים
להיראות באור שלילי אם אפשר לתת לעובדים השחורים לעשות את
העבודה? ניקיון הכפיים של האיליטות חייב להישאר ללא רבב, לא
משנה מהן התוצאות או מהי ההקרבה. ואז נכנסתי לחדר.
הבוס הגדול כלל לא תאם לתיאור שציפיתי לראות מבוס גדול. ראשית
משום שהוא היה באמת גדול, פיזית זאת אומרת, להבדיל מהמחשבה
שהייתה תקועה במוחי על כך שבוסים ברמה כמו שלו, צריכים להיות
בוודאי קטני גוף, שיכולים להיכנס בצורה מלאה לכיסא מתנדנד ועם
הרגליים והכול. והוא היה גם נחמד בנוסף לכול. לא כזה שגוער בך,
או שמסתובב עם האף בשמיים, כאילו היה זה חלק ממסע פרסומת
כלשהוא. כמובן שהוא דיבר כמו בוס גדול, שזה אומר לשלב כל משפט
במילה או מונח שאף אחד זולתו לא מכיר. חצי מהזמן ששהיתי בחדר,
הייתי יותר ממוקד בתמונות של אישתו על השולחן, בחורה בלונדה
כבת עשרים ושלוש גג לדעתי, שהיתה בנקל יכולה להיות הבת שלו,
שגם היא נראתה בתמונות הללו, והייתה פצצה משל עצמה, כמו אימא
מן הסתם. לא היה לי נוח לתקוע את המבט כל הזמן בתמונות הללו,
בייחוד שהם היו של אישתו של הבוס (איזה גוף משגע), והבטתי
כתחליף על שאר האביזרים בחדר, לא שוכח כמובן להנהן לאות הסכמה
ולשלוח גם מבט לפניו של אותו גבר שמשלם לי משכורת. ככל שניסיתי
לפענח את דבריו, לא הצלחתי לזהות ולו שמץ של דבר על פיטורים.
לא הוזכר כלל המילה "שלום", אם כי ידעתי שכל רגע זה יכול היה
לבוא, אם לדוגמא היתה מוגשת לידי מעטפה ובה תלוש המשכורת.
האחרון, הכוונה. ובין כל הדברים ה-"דיסקריפיטיביים",
"טרימינולוגיים" ו-"קולוסאליים" הצלחתי גם לקלוט משהו על טיסה.
הטיסה שלי זאת אומרת. הטיסה שלי למחר, ועוד לאפריקה.

אני,  מוקף אך ורק בכושים? איך בכלל הצליחו לשכנע אותי לטוס
ועוד בלי זמן להכין את עצמי לכל הסיפור הזה? ומה עם חיסונים
למיניהם שעלי לקחת? רק אלוהים יודע מה משתולל שם, איזה אבולות
וחולרות ומאלריה ויתר המחלות שחלפו מן העולם מאות שנים, אבל
משום מה המשיכו לדבוק באפריקה כאילו היא משמשת המפלט האחרון
שלהם. פתאום דברים "דיסקריפיטיביים", "טרימינולוגיים"
ו-"קולוסאליים" קיבלו מראה שונה ממה שנראו כשישבתי בחדר ההוא
והתבוננתי על אישתו וביתו המדהימות של הבוס. פתאום הדברים
חילחלו למוחי שמחר, פחות מעשרים וארבע שעות, אהיה על גבי מטוס,
ללכת לעשות עסקים באפריקה. אני באפריקה. וזה עוד היה לפני
שבכלל דיברתי עם אישתי, להודיע לה ש-"מותק, אין מה לעשות. זה
היה הבוס הגדול. אי אפשר להגיד לא לבוס הגדול. זה האיש שחותם
על הצ'קים. אז נלך פעם אחרת לקונצרט שהבטחתי" ושוב, הנחמה
היחידה שהיתה במוחי היתה מכונית מיצ'ובושי חדשה לגמרי. איזה
אמות מידה נמוכות יש לי!

שבוע ימים ביליתי ביבשת המחורבנת הזאת. שבוע ימים שבהם פחדתי
לאכול, פחדתי לישון, פחדתי להסתובב או לנסוע במוניות מחשש
שהצמיגים שלהם שחוקים מידי בגלל שימוש אין סופי.
שבוע ימים בהם התחלתי להתפלל, אפילו. אני, חילוני במאה וחמישים
אחוז, התחלתי להאמין. שבוע ימים. והוא עבר. יתברך השם. הוא עבר
ואני סיימתי את המשימה שלי. מכרתי את מה שהייתי צריך למכור,
נתתי לשחומי העור הנחמדים של חוף השנהב מנפלאות חברת
"אבסולושן".  חתמתי חוזים, סגרתי עסקאות, הורדתי במשקל, הכול
הסתדר.
אוטו אסאלה, שהיה האיש שליווה אותי כל הזמן הזה בעודי ביבשת,
לחץ את ידי בחום לפני שיצאתי ממפעל לעיבוד כותנה שבו עבד. "אני
יש לי תחושה שאנו נתראה", הוא אמר לי באנגלית  כזאת שמבינים
ממנה רק את המילה האחרונה, וגם בה צריכים להתחיל בניחושים
פראיים. לא רציתי להישמע כמו ישראלי טיפוסי, כלומר להגיד לו:
"בחלומות הכי שחורים שלי אולי אפגוש אותך" ועניתי במקום: "זה
יהיה לי לעונג". נכנסתי למונית, שילמתי לנהג, ואמרתי "אייר
פורס" בצורה הכי שקטה, נאה וחברותית שידעתי. הייתי בדרך הביתה.
ישראל. אוח כמה שאני אוהב את ישראל.

כשעליתי למטוס, ניסיתי לתפוס את המקום הכי פחות צפוף. המטוס לא
היה איזה בואינג 747 רציני שאיפשר להתרווח כאילו ישבתי על-יד
כורסת טלוויזיה משוכללת (אלו שעושות מסאז' וכדומה), אך באותם
רגעים לא היה לי איכפת לטוס אפילו בפייפר, והעיקר להרגיש שאני
באוויר. החלטתי גם לקנח את המסע המפרך בשהייה קטנה ברומא, שהיה
היעד של הטיסה חזרה שלי. מה לא מגיע לי? יומיים ברומא, רק על
מנת להחזיר את הצבע ללחיים, ואת לחץ הדם לרמות הנורמליות שלו.
מצאתי מקום פנוי והתיישבתי. עצמתי את עיני וקיוויתי לפתוח אותם
רק כשנהיה הרבה מעל אוקיינוס. אלא שלמישהו אחר היו מחשבות
אחרות. מישהו היה חייב לקלקל לי גם את הרגעים היחידים שהרגשתי
שהלכו להיות טובים בנסיעה המזורגגת הזאת, ומייד שקלטתי הבנתי
שהוא ישראלי.

קראו לו שמחה. שמחה בן נעים והוא היה דייג מיפו.  השאלה: "מה
עושה דייג מיפו" בחוף השנהב היתה מלהיבה אותי באירועים אחרים,
אך היו לו את כל ההיבטים של דייג מיפו, ואני לא מתנהג כאן
בגזענות חס וחלילה, שבתחילה החלטתי לשמור על דממת אלחוט ובתנאי
שהוא לא יפתח את הפה. אבל דייג מיפו יכול שלא לפתוח את הפה?
ועוד אחד שקוראים לו שמחה?
קודם כל כשהוא התיישב לידי, הרגשת שמישהו אכל בזמן שהיה בחוף
השנהב ולא כמוני. כל שלושת הכיסאות המחוברים אחד לשני, נעו
כמיקשה אחת. עדיין לא אמרתי דבר. אבל, כדייג מיפו, הוא ישר קלט
שאני ישראלי, מניין אין לי מושג. אני במטוסים מעולם לא הייתי
מצליח לזהות ישראלי, גם אם הוא היה שכן באותו רחוב שלי.  הוא
מייד פתח בעברית נושא שיחה כאילו הוא דיבר עם מישהו, למרות שרק
הנהנתי. "אז איך החיים, גבר?", הוא שאל. "יוצאים קצת לאפריקה,
הא, גבר?". שמתי לב שיכולת הזיהוי החזותי שלו, היתה מדהימה
בצורה בלתי משתמעת לשני פנים. הוא היה מהאנשים שלא נרתעים כשלא
עונים להם. מישהו אחר היה מבין עניין ואומר לעצמו: "אופס, חוסר
בתקשורת, פנה לתוכנית ב'", אבל הוא לא. בשבילו הדמוי שיחה
שניהלנו היתה הדבר הכי נהדר שבן אדם יכול לצפות. והוא התחיל
לספר לי על
המשפחה שלו. הוא התחיל לתאר כיצד הוא עובד ארבע עשרה שעות
ביום. יוצא בארבע בבוקר עם הסירה וחוזר בשלוש בצהריים. כמובן
שנמנעתי מלשאול לאן נעלמו עוד שלוש שעות?
הוא תיאר לי את כל סוגי הדגים שהוא דג, ומה מיוחד בכל אחד מהם,
ואיך תופסים אותם, ואיך פעם כמעט הדרים עד עזה ושוטרים
פלסטינאים כמעט תפסו אותו (זה לא יפה להגיד כך, אבל בתוך ליבי
אמרתי: חבל שלא). והוא התחיל לתאר את אפריקה ואת הסיבות מדוע
הוא הגיע לאפריקה, ואת הסיבות מדוע הוא עזב את אפריקה אחרי
שבוע בלבד, כן, קשה עליו הפרידה מהים מסתבר. ועוד כהנה וכהנה
מטעמים שאלוהים הטוב החליט לשלוח לי ברגע היחיד שהיה קרן אור
של שבוע זוועתי. וזה לא נגמר בזה. הייתי מוכן לקחת את שמחה בן
נעים אם זה היה אומר שהיתה נמנעת ממני צרה מספר שתיים.

עמוק מתוך המטוס התחילו צעקות באפריקנית, או באיזו שפה שזו לא
תהיה שפתם של אנשי חוף השנהב. שמחה בן נעים לא הוטרד כלל כמו
כל בן אדם נורמלי, והוא המשיך בשלו. הזזתי את מבטי לאחור כדי
לראות משהו, אך לא הצלחתי בכך. ואז ראיתי כושי, גדל מימדים,
סוס עבודה ממש, שהחזיק תת מקלע בידו האחת, רימון בשניה,
ושרשראות עם כדורים ישבו על גופו בצורת X, כמו רמבו. פה לחץ
הדם טיפס כאילו היה כספית במדחום שרוצה להמשיך מעבר לארבעים
ושתיים.  חטפו את המטוס, ואני הייתי עליו. לא יכולתי להישאר
עוד איזה יום, לעזאזל?

שמחה, כשהבין סוף סוף שזה לא היה חלק ממופע הבידור של צוות
המטוס התחיל להתנהג כאילו היה בעבר בסיירת מטכ"ל ולא איזה
שקמיסט או טבח שבוודאי היה, אם בכלל היה. "תביאו לי את
האחראי", הוא צרח על הכושי הבריון באנגלית אילגת משל עצמו. עלי
להודות שלרגע קט חשבתי שיש לו ביצים בגודל של הטיטאניק, ושהוא
לא חושש מכלום, כמו שהיה עלי להודות שרגע קט אחר-כך חשבתי שהוא
הולך לקבל כת של קלצ'ניקוב בראש, שאולי תסדר אצלו משהו בנבכי
הספגטי שהוא קורא מוח. "תהיה בשקט", לחשתי לו כשהכושי הסתובב
לשניה. "אל תהיה גיבור", הוספתי. באמת לא הייתי צריך את זה על
עצמי. ממילא לא אהבו אותנו הישראלים בעולם, ולא רציתי להיות זה
שכדור תועה יכנס בו רק בגלל שישב על יד דייג דביל שלא ידע
לסתום את הפה כשהיה צריך לעשות זאת. אבל שהוא ישתוק? זאת באמת
היתה בקשה גדולה. הוא התחיל לתאר באנגלית את זרועו הארוכה של
חיל האוויר הישראלי. עד אנטארטיקה הם יגיעו, הוא אמר. לא בעצם
הוא לא ידע להגיד שם של מקום נורמלי באנגלית ורק אמר: "עד....
מאוד רחוק הם יגיעו". והוא הזכיר מבצעים שלא ידעתי שהיו קיימים
בכלל. הזכיר את אידי אמין, ואת אנטבה, ואת חיסולם של עשרות
מחבלים שגם הם חשבו שאפשר לשחק משחקים עם הישראלים. ואני יושב
בכיסא, חושש שעוד מעט השלפוחית לא תצליח לעצור יותר, ומתפלל
שישתוק. שיבין סוף כל סוף שיכול להיות שאנו הישראלים אינם
המטרה לשם שינוי. שלא ילבה את האש. כאילו שהאנשים שלנו במטה
ישלחו חילוץ למרחק של עשרת אלפים ויותר קילומטר, כדי להציל
דייג ועוד איזה עובד של חברת "אבסולושן"? במקרה שלו הם אפילו
יתנו לחוטפים איזה צל"ש. אבל לידי ישב החייל הכי מעוטר בצה"ל.
הלוחם בבורים ובקרפיונים מידי יום ביום. והוא המשיך. "תראו לי
את המפקד", הוא ממש צעק. "אני רוצה את המפקד". והמפקד בא. כן,
המפקד הגיע.

היתה לי אישה אחת, שתי בנות וברגעים ההם שלוש צרות. למה הן
תמיד באות בשלשות, אני לא יודע, אך כשהגיע המפקד, כושי, נו איך
לא, הפרצוף נראה לי מוכר. בודאי שיראה לי מוכר, זה הרי  היה
אוטו אסאלה. ביום הוא עסק בכותנה ובלילה חטף מטוסים. ממש עסק
למופת. הוא דיבר בשפתו עם הכושי השני שעמד ויש להודות שגילה
עורך רוח מדהים, כשלא תקע לשמחה בן נעים כת בראש או כדור באותו
מקום, ואז הביריון עזב ועבר למקום אחר. "איזה עולם קטן", אומר
לי הנבלה, האסאלה הזה. כאילו לא הכיר אותי בכלל. כאילו הוא לא
חתום על החוזים שהחזקתי בתיק צד קטן שנפל לריצפה מרוב התרגשות.
"אנחנו נפגשים שוב", הוא המשיך. והוא עזב לדבר איתי ועבר לרמבו
שישב לימיני. "אתם לא תעשו לנו כמו אידי אמין, יאס?", הוא שאל.
"אנטבה לא טוב, לא טוב אנטבה". והדייג כאילו מדבר מול קיר. לא
מכיר אף אחד, ולא רואה אף אחד. הוא התחיל לקלל אותו בעירקית,
ובאנגלית ומי יודע באילו עוד שפות. מה הוא יעשה לאימא שלו,
ושיבוא ושנראה אותו גבר, שהיתה מילה מאוד נפוצה באוצר המילים
שלו, ללא הנשק. הוא אפילו הזמין אותו לדו-קרב בשכונת שבאזי
ביפו, ליד המרכול של יחזקל. "אני אקרע לך את התכול, אהבל
שכמוך" (אהבל הוא אמר בעברית בצורה כזאת שגם לא דובר עברית
מייד הבין שזה משהו שמתקשר לדפוק). ואני מתחבא בכיסא שלי ומחכה
לכדור. מחכה כל שנייה לשמוע את הנשק נדרך ולראות דם, ועל דמו
של הדייג לא היה לי איכפת, אני חששתי שזה יהיה דמי שלי. שאני
זה שאסבול. אני לא רוצה שישתמע מדברי כאילו אני פחדן. חס
וחלילה. אני גם לא גיבור גדול, אך אני משוכנע שבן אדם צריך
לדעת מול איזה איום הוא עומד ולהכין את עצמו בהתאם. כושי עצום
עם קלצ'ניקוב ביד הוא לא משהו שאפשר להגדיר איום קל. ושמחה בן
נעים היה יותר מידי אידיוט בשביל לזהות איום או סתם דברים
בעלמה. השמש שרפה לו יותר מידי פיוזים בראש, שהוציאה כל חוט של
היגיון שאני מקווה שהיה לו אי שם בעבר. יריה לא יצאה מהנשק. על
כך שמחתי. אך לא הבנתי מדוע אסאלה התחיל לחייך פתאום ולטפוח
לדייג על השכם. "אני אוהב אתכם הישראלים", הוא צחק ואמר לו
ואחר-כך בא וטפח גם לי על השכם. "אתם יש לכם אומץ. לא מפחדים
מאף אחד". שמחה בן נעים מייד לקח על עצמו את הקרדיט. כאילו זה
לא הייתי אני שמנעתי ממנו לחטוף יריה בקיבה. כאילו ההיכרות שלי
עם ימח שמו וזכרו אסאלה הזה, לא מנעה ממנו לעופף מחוץ למטוס
ללא מצנח. ובכלל, טפיחה על השכם ותמיכה מגויים שחורים, לא היתה
מעודדת אותי במיוחד לנוכח המצב. בשבילי אסאלה יכל להמשיך את
המשפט ב-"אבל בכול זאת אתם מתים" ולרסס את המושבים ממולו כאילו
היינו ברווזים ביריד. "אמרתי לך, כך צריך לדבר עם הגויים
הללו", לחש לי הדייג ופתח את חולצתו להראות לכושי את היער
הטרופי
שהתחבא מתחתיה, במחווה של "זה מה שיגרום לו לחשוב שנית על כל
נושא החטיפה". "בארצי אין אנשים כמוכם", המשיך אסאלה. "כולם,
איך אומרים...סתומים. אתם רואים מה אנחנו צריכים לעשות בשביל
לקבל משהו במדינה שלנו", והוא העלה את הקלצ'ניקוב לגובה התיקרה
ודרך אותו בטעות. "תשברו להם את הרגליים", התחיל פתאום היפואי.
"תראו להם מי הבוס". אני פשוט לא האמנתי למשמע אוזני. זה היה
רגע מצויין לקחת ואליום או סדיסטל או ואליום וסדיסטל, או כל
דבר שיש בו משהו להרגיע את עצבי המתוחים. הוא פשוט לא מבין.
הבן אדם יכול לעבור מחטוף לעוזר לחוטפים בהינף עין. אנחנו הם
אלו שישברו להם את הרגליים, רציתי להגיד לו. אנחנו הם אלו שהם
יראו להם מי הבוס. עודי לא מאמין למשמע אוזני ואסאלה התחיל
לגולל את הסיפור העצוב שלו שממש נגע לליבי, כמו שקוץ היה חסר
בתחת שלי. מה איכפת לי שאימא שלו זרקה אותו בגיל שש מהבית. אני
הלכתי וחטפתי מטוסים בכול פעם שאימא לא רצתה לקנות לי צעצוע?
אני הלכתי ויריתי באנשים בכול פעם שלא קיבלתי קורנפלקס עם
צימוקים ופלחי בננה אלא רק פתיתים יבשים שגורמים לצרבת?
ואז בכלל חשבתי על אדישותם הכוללת של השישים ומשהו אנשים שהיו
במטוס. אז ימותו אחדים מהם בניסיון לשחרר את המטוס. זו סיבה
לשבת ולא לעשות כלום? ככה היו מתנהגים ישראלים אם הם היו באותה
סיטואציה? הרי לא יכולתי לחשוב יתר על המידה על תכנון תוכנית
חילוץ שממילא לא ידעתי להכין. זאת משום ששמחה בן נעים, הדייג
המוצלח מיפו, איש הקרפיונים, כפי שהתחלתי לכנותו, התחיל לתת
לחוטף עצות, איך בדיוק לקבל מה שהם רוצים. "אתם צריכים לעשות
ככה", הוא אומר לו, "ועל תוותרו על זה, ובודאי שאל תשכחו את
זה". ואני לא הבנתי. מה אין גבול לבן אדם הזה? הוא לא שמע
שעזרה לחוטפים היא כמו בגידה במולדת? עודי נע באי נוחות בכיסא,
מנסה להסתיר את האימה שעטפה אותי כמו בלון, קרא הקברניט בקשר
שאנחנו עומדים לנחות בקרוב. וכשנחתנו, הבחנו בחלונות הקטנים
במכוניות משטרה קטנטנות שהקיפו את כל המטוס ומהם בקעו עוד
כושים וכיוונו לכיוונו של המטוס R.P.G. אם לא החוטפים יהרגו
אותנו, אז יעשו זאת השוטרים הדפוקים, חשבתי. לא משנה לאן תלך
באפריקה, הכול הולך פה הפוך. כאילו מישהו גדול פסח על היבשת
הזאת. כאילו הזמן הלך מלכת והותיר את כל סידרי בראשית הרחק
מאחור. התחיל משא ומתן, שכלל גם מגשי פיצה, ובסיומו התחילו
לשחרר אפילו אנשים. ופה מתחיל הקטע היפה באמת. כי אסאלה, לא
היה לו עניין עם זוג ישראלים. האמת שהוא חשש שאולי יש משהו
בדבריו של הדייג על חיל האוויר הישראלי (כנראה שמע שמועות
מאנטבאים על היכולות האווריות המדהימות שלנו) וכך יכולנו
להשתחרר גם אנחנו, אני והדייג שלא יודע לסתום את הפה. אבל,
הדייג התברר כנכס לאומי. הדייג התברר כמישהו שהיה לו יותר
באמתחתו מאשר דגים, ולכן נשארנו עוד ארבעים ושמונה שעות במטוס,
ניזונים מפיצות ומקולות חמות, ומנסים לתכנן את הבריחה הנועזת
של השניים.
אלו  היו הרגעים שקצה נפשי ביבשת המטורפת הזאת. לא היה איכפת
לי מהחוזים שחתמתי. לא היה איכפת לי מאבסולושן, לא היה איכפת
לי משחרור של אסירים פוליטיים מחוף השנהב, שיכול להיות ששחרורם
היה צודק. רציתי הביתה. רציתי את אישתי האהובה. עד עצם היום
אין לי מושג איך הצלחתי לעשות מה שעשיתי. איך פחדן כמוני הצליח
לעשות דברים שהיו מיוחסים בהזדמנויות אחרות לאנשי כוח עילית או
אולי מטורפים לגמרי בראש. אישתי לימים תגיד שלבעלה יש ביצים
יותר גדולות מהאימפר סטייט בילדינג, אבל היא סתם מגזימה. מגדל
אייפל באמת מספיק. איך שלא יהיה, התחלתי להשתגע. צעקתי כמו
משוגע בעברית: "אני רוצה לצאת", קמתי, הסתובבתי כמטורף במעברים
הצרים, בדרך פגעתי בלי כוונה בכושי השני שנהנה מפיצה לראשונה
בחייו, ורצתי לכיוון הדלת של המטוס. מסתבר שהשוטרים המטומטמים
היו שיא חדש באוויליות, כי הם הוציאו את גרם המדרגות שהתחבר
למטוס, ואני לא שמתי לב הרי לאן רצתי, הייתי כאחוז דיבוק, וישר
למטה.

שברתי יד, אך לפחות ניצלתי. כל הסיפור הסתיים בלכידתם של
החוטפים ובשיחרורו של הדייג, שעל יד המיטה שלי בחדר מיון, אמר
שלא הייתי צריך להשתולל כמו מטורף שהרי הוא ממילא המליץ להם
להסגיר את עצמם כי העונש על חטיפת מטוס היה פחות משנה . זה היה
עניין של שניות עד שהוא יחטוף את הגבס בראש.
לאחר שלושה ימים של הירגעות בבית, חזרתי לעבודה (על חופשה
ברומא לא היה בכלל על מה לדבר) וחודש אחר-כך לגמרי במקרה התברר
לי שהזכייה שלי במרכאות כפולות ומכופלות בטיסה לחוף השנהב, לא
היתה בכלל עבורי. זה לא הייתי אני שיועד לנסוע לשם. אבל כן
הייתי הפראייר היחיד שאמר "כן" לבוס הגדול. אף אחד אחר לא רצה
לטוס לשם. ואיך לא? שהרי מסתבר שחטיפות מטוסים היה עניין
שבשגרה בחוף השנהב. וכמו שרציתי לתת לדייג את הגבס בראש, כך
רציתי להתפרץ לחדרו של הבוס הגדול ולעשות את אותו דבר. רק
ישיבה במיצ'ובישי הצליחה להרגיע אותי. ועל כך עוד אישתי אומרת:
"אל תשכח מה שאבא שלי עשה בשבילנו!"